הר קנאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מבט על ההר מדרום מערב

הר קנאים הוא הר במדבר יהודה ששמו מנציח את הקנאים, שנלחמו ברומאים במצדה הסמוכה (70-74 לספירה). זהו רכס צר וארוך (אורכו 350 מ') דמוי "סכין" רחבה בת שתי פסגות, פסגה 442 הצפונית ופסגה ללא ציון גובה במפה בצד דרום.

ההר מתרומם בצד הכביש מצדה-ערד.[1]

חיילי סיירת נח"ל מקבלים בסיום מסע עלייה להר את סיכת לוחם הסיירת ושנים ארוכות חיילי סיירת צנחנים סיימו את מסכם המסלול בראש ההר.

דרך הגעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערד מרחוב מואב אל כביש 3199. הכביש תחילה עולה ובהמשך יורד אל בקעת קנאים, עובר ליד כפר הנוקדים, חוצה ועולה שוב מזרחה ואחרי 11.3 ק"מ עולה אל הקצה הצפוני של הר קנאים.

תיאור המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר קנאים הוא "הר מישאר" טיפוסי. גוש קירטון שנשאר על עומדו, אחרי שכל סביבתו נסחפה. ההר- שלוחה טרפזית של חצי ק"מ – נשאר עומד זקוף ובולט 70 מטר מעל סביבתו. על קדקודו שארית שכבות אבן צור.

על גבי ההר מתמשך שביל צר מצפון לדרום ואליו עולה שביל מסומן כחול. השביל עולה בקרבת חניון הלילה. הוא תלול למדי והעלייה דורשת מאמץ וזהירות (במיוחד הירידה). מפסגתו נשקף נוף: הרי מואב, מפעלי האשלג ובריכות האידוי, מצדה, הר נמר, הרודיון, יישובי הר חברון, הר עמשא, ערד, מצפה זוהר. חוויה מיוחדת היא עלייה להר עם שחר וצפייה בזריחת השמש מעל הרי מואב. קיים גם שביל עלייה ברור לא מסומן שבהתקרבו אל הקצה העליון הופך להיות מסוכן למעבר. מוטב להימנע מעלייה בשביל זה.

שביל גמלים ברור יורד מהאזור מתחת לקצה הצפוני של הר קנאים על גבי שלוחה מתונה מזרחה אל עבר קמר קנאים. השביל אינו מסומן ועל פי חוק רשות הטבע אינו מותר לתנועה. השביל יורד בפיתולים בנויים בערוצון במדרון התלול של הקמר ואינו נצפה ממצדה בגלל גבעה חוסמת שפסגתה 76 מטר מעל פני הים. אפשר שבזמנים קדומים הייתה זו דרך עורפית סמויה מהעין שאפשרה להגיע בהסתר אל מצדה.

חיפושי גז טבעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1961 פרץ סילון גז טבעי בקידוח "הר קנאים 1" שביצעה חברת נפטא. באפריל 1962 התגלה גז בקידוח "הר קנאים 2", כקילומטר מצפון לקידוח הראשון. ב-1968 עסקה נפטא בקידוח "הר קנאים 3". ב-1970 הקימה נפטא מתקן להפרדת הגפרית מהגז המופק, ואשר הכיל מימן גופרתי בשיעור גבוה מדי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, 1970