ערד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערד
Arad Israel.png
AradMunicipality.svg
WikiAir IL-13-06 015 - Arad.JPG
ערד במבט אווירי
מחוז הדרום
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה ניסן בן חמו
גובה ממוצע[1] ‎528‏ מטר
תאריך ייסוד 1962
סוג יישוב יישוב עירוני 20,000‏–49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2017[1]
  - אוכלוסייה 25,530 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה
‎75
    - שינוי בגודל האוכלוסייה
‎3.3%‏ בשנה עד סוף 2017
  - צפיפות אוכלוסייה 249 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ‎202
תחום שיפוט[2] 102,610 דונם
    - דירוג שטח שיפוט
‎35
31°15′32″N 35°12′50″E / 31.2589277349852°N 35.2138929500505°E / 31.2589277349852; 35.2138929500505
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2015[2]
4 מתוך 10
מדד ג'יני
לשנת 2016[2]
0.4206
    - דירוג מדד ג'יני
‎89
לאום ודת[2]
יהודים: 80.7%ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 0%ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 0%דרוזים: 0%אחרים: 19.3%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
אוכלוסייה לפי גילאים[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 11.9%
גילאי 5 - 9 8.4%
גילאי 10 - 14 6.6%
גילאי 15 - 19 6.7%
גילאי 20 - 29 15.4%
גילאי 30 - 44 15.5%
גילאי 45 - 59 15.0%
גילאי 60 - 64 5.0%
גילאי 65 ומעלה 15.6%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2017
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 15
–  יסודיים 10
–  על-יסודיים 7
תלמידים 3,927
 –  יסודי 2,317
 –  על-יסודי 1,610
מספר כיתות 173
ממוצע תלמידים לכיתה 23.0
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017)
פרופיל ערד נכון לשנת 2017 באתר הלמ"ס
http://www.arad.muni.il

עֲרָד היא עיר במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת על גבול מדבר יהודה, על רכס כידוד, בגובה של כ-600 מטר מעל פני הים. שטח השיפוט שלה הוא 105,000 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל (אחרי דימונה, ירושלים ובאר שבע). הוכרזה כעיר בשנת 1995.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערד ממוקמת בצפון-מזרח הנגב ומדבר יהודה, על גב רכס כידוד וממזרח לבקעת ערד.[3] 23 ק"מ מדרום מזרח לה – ים המלח, וכ-45 ק"מ מערבה – העיר באר שבע. המועצה המקומית הקרובה ביותר היא כסיפה. ערד גובלת במועצה אזורית תמר ממזרח ובשטח גלילי ממערב. דרך ערד עוברים כביש 31 וכביש 3199 למצדה.

בסביבתה מכל עבריה, יושבות קהילות בדואיות החיות במה שמכונה יישובים בדואים לא מוכרים. האוכלוסייה מוערכת בכ-15,000 תושבים בדואים (מהם תל ערד, אלפורעה, ר'זה, אל זערורה ובקעת הקנאים ונחל יעלים). לבדואים של אלפורעה יש תביעות בעלות על הקרקע בתחום הקו הכחול של ערד וחלקם יושבים על אדמות אלה.[4] בעקבות המאבק נגד הקמתו של מכרה הפוספט הסמוך לשטח זה, לא תוכנן היישוב אלפורעה על אף שהוכר בשנת 2006 וכך מתגוררים 11,000 נפש על פני אזור זה בלא הסדרה מוסכמת.

ערד ממוקמת בגובה של כ-600 מטרים מעל פני הים; הנקודה הנמוכה ביותר היא 360 מטר, והגבוהה – 630 מטרים,[5] עם נקודת ציון של 600 מ' בהר כידוד. בעיר מספר וואדיות, לרבות ערוצי נחל צאלים, יעלים, נחלי כידוד, חסד, רחמים דומייה, קינה, מלחתה ופראים. בבקעת ערד אדמת לס, ומזרחה סלעי משקע, כגון גיר, צור ודולומיט.[6]

כמות הגשם הממוצעת בערד היא כ-130 מ"מ בשנה. אחת לשמונה שנים בערך יורד בערד שלג קל למשך כיממה.

ליד העיר ערד שוכן בסיס האימונים של חטיבת הנח"ל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערד העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תל ערד

מקור השם "ערד" מספר במדבר, פרק כ"א, פסוק א': "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב". בקרבת ערד החדשה נמצאת העיר העתיקה תל ערד, שבה נחשפו שרידי יישוב מהתקופה הכנענית לפני כ-5,000 שנה ומהתקופה היהודית לפני כ-3,000 שנה. העיר ערד של תקופת הברונזה הקדומה השתרעה על כמאה דונם, והוקפה בחומה בצורה באורך כ-1,200 מטרים. היא אחת מהערים הקדומות ביותר בארץ ישראל שבהן רחובות מתוכננים, מבני ציבור ושלטון וחומה.

הקמת ערד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בינואר 1921 ניתן אישור מהשלטון המנדטורי לחיילים משוחררים מהגדודים העבריים להקים במקום יישוב. תשעה גברים ושתי נשים הגיעו לאתר, והחלו בבניית יישוב וחיפוש מים. לאחר ארבעה חודשים נכשלה היוזמה - מים לא נמצאו במקום, וההתיישבות ננטשה.[7]

בראשית שנות השישים הוחל בתכנון חבל ערד, לראש צוות ההקמה התמנה ב-1960 לובה אליאב שהתחיל בארגון הצוות. האדריכל אלכסנדר שר התמנה למהנדס ראשי, ואילנה ברנזון אלרוד התמנתה לראש צוות תכנון ערים לאחר שחזרה מברזיל כחברה בצוות תכנון העיר ברזיליה, בניהולם של לוסיו קוסטה ואוסקר נימאייר.[8]

היזם של הקמת חבל ערד היה לובה אליאב.[9]התכנון החל ב־1960 בקריה בתל אביב עם החיפוש אחר האתר המתאים להקמת העיר במרחב ממזרח לבאר שבע על גבול המורדות לים המלח. ב-1961 עזב לובה אליאב ותחתיו מונה יצחק פונדק. ב-1962 עם עזיבת אלכסנדר שר ואילנה אלרוד מונה יונה פיטלסון לראש צוות התכנון. צוות התכנון המשיך בעבודה ולימים עזבו אחדים ונוספו חדשים עד להקמת מחלקת ההנדסה במועצה ערד.[10]

לאחר איתור השטח לעיר ערד, החליט לובה אליאב כי תכנון העיר יעשה באתר עצמו והצוות יגור במחנה קדמי על מנת לחוש ולהבין את תנאי האזור ואקלימו, ויהיה תקיעת יתד ראשונה במקום. המחנה תוכנן ב-1961 על ידי אדריכל אלכסנדר שר ואדריכלית אילנה ברנזון אלרוד. הצוות עבר למקום ב-1961.

המחנה כלל בנין אדמיניסטרציה מרכזי עם קומה ראשונה בנויה אבן כמקום מקלט בשעת הצורך. חדר אוכל, משרדים וחדרי המגורים נבנו משאריות צריפים ששופצו והותאמו.

עם המעבר למחנה הקדמי, הורחב הצוות שכלל אדריכלים ומהנדסים, אנשי אדמיניסטרציה ופונקציות נוספות ובהם היה אברהם בייגה שוחט, לימים ראש המועצה המקומית של ערד (ומאוחר יותר היה שר האוצר).

המחנה הקדמי הפך לעיריית ערד ומקום למוסדות צבור נוספים שאיכלסו את כל המבנים.

בשנת 1962 הגיעו לערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום ביוזמת מוסדות המדינה. מועד תחילת ההתיישבות במקום נקבע (לאחר דחיה) ליום 11 בנובמבר 1962, אולם משפחה ראשונה הגיעה ליישוב כבר בחודש אוקטובר.[11]

כוונת הממשלה הייתה להקים במקום יישוב שתושביו יעבדו בקידוחי גז טבעי ונפט, מפעלי מחצבים באזור ים המלח ומישור רותם, מפעלים שיוקמו באזור תעשייה של העיר ותיירות מרפא בעקבות האוויר היבש והקריר של העיר וסגולות המרפא של בקעת ים המלח. העיירה קמה עם תכנון אדריכלי דקדקני שנמשך כחצי שנה ותכנון דמוגרפי שהסתמך על ילידי הארץ וועדת קבלה שאישרה מכירת דירות רק לבעלי מקצוע שהוגדרו כנדרשים. לאחר שנים, כשהתפתח במקום שוק דירות יד שנייה, נעלמה יכולת השפעתה של הוועדה, והיא בוטלה. מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד (ראה עיירת פיתוח). הסקר הגאולוגי שנערך בטרם הקמתה של העיר נפסק לפני גבולותיה ולא נודע כי העיר יושבת על מרבץ פוספטים גדול (כנראה מהגדולים בארץ), עד לשנות ה-70 של המאה ה-20, דבר שגורם לפעפוע של גז רדון מתחת לחלק משכונות העיר.

התבססות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967 נערכו לראשונה בחירות למועצת ערד. זאת לאחר מרד התושבים שהתנגדו למינוי ראש החבל ותבעו בחירות דמוקרטיות.[12] לראש המועצה נבחר אברהם בייגה שוחט, שכיהן בתפקיד זה עד 1989, לאחר שנבחר לכנסת בשנת 1986. סגנו, בצלאל טביב נבחר במקומו לראש המועצה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 2003. לאחריו נבחר ד"ר מוטי בריל אשר הודח ב-2007, תחתיו מונה גדעון ברלב, מנכ"ל משרד הפנים לשעבר ומועצה קרואה. ב-2010 נערכו בחירות שלא מהמניין ונבחרה לראשות העיר טלי פלוסקוב. כשנבחרה לכנסת ב-2015 נערכו בחירות בערד ונבחר עו"ד ניסן בן-חמו המכהן מאז.

ב-1984 החל מפעל "פסטיבל ערד" ביוזמתו של בייגה ביוני 1995 הוכרזה ערד כעיר. ביולי 1995 נהרגו באסון פסטיבל ערד שלושה בני נוער. הפסטיבל הפך מותג בעל שם והאסון הפך לסמל של כישלון בעיר. הפסטיבל נחגג מדי שנה עד היום במתכונת צנועה.

מאז 2004 נאבקת קבוצת תושבים גדולה בחברת רותם שבבעלות משפחת עופר כדי למנוע הקמת מכרה פוספטים באזור ערד שעלול להגביר את התחלואה והתמותה בעיר, יהרוס את ענף התיירות ואת תדמיתה של העיר. היא תמותג כעיר מכרות על אף שהמכרה לא יהווה מקור תעסוקה לעיר.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת שקד בערד
רחוב בערד

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2017, מתגוררים בערד 25,530 תושבים (מקום 75 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.3%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, לערד דירוג של 4 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017) היה 55.9%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 7,297 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח).[13]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

כבר בשנותיה הראשונות, קלטה העיירה הקטנה עולים חדשים, שהגיעו מרומניה וממדינות אחרות, אולם קצב גידול האוכלוסייה במקום, כמו גם מקורות תעסוקה אפשריים, היה רחוק מן התחזיות. בשלהי שנת 1966 גרו במקום פחות מ-2,500 תושבים, אף שהתחזית הייתה כי באותו מועד יהיו ביישוב מעל 10,000 תושבים. בסוף שנות השישים, הוקם בעיר אולפן ייחודי, בשם מכון ווג'ס, שבו למדו אקדמאים יהודיים מכל העולם, אך בעיקר מארצות דוברות אנגלית. משנת 1971 הגיעו לערד עולים חדשים ממדינות נוספות: ארצות הברית, קנדה, ברית המועצות, דרום אפריקה, ואתיופיה. באותה תקופה התיישבו בעיירה גם כמה משפחות מקהילת העבריים (שמושבה בעיקר בדימונה). כך נוצר בעיר פסיפס רבגוני ומרתק של תרבויות וגלויות.

בשנות התשעים הגיעו למקום אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, ותוך שנים אחדות הורכבה אוכלוסיית העיירה בעיקר מעולים חדשים: יותר מ-50% מהתושבים. בשנת 1995 נפתחו כמה מרכזים לקליטת עולים בשכונת "חלמיש" וליד שכונת "מעוף". המרכז שבשכונת "חלמיש" קלט רק יוצאי אתיופיה ונסגר גם הוא. כיום חיות בעיר כשליש מיוצאי חבר העמים, קהילה של חסידות גור, המהווה כ-20% מהאוכלוסייה, קהילת חב"ד וקהילה קטנה של חוזרים בתשובה - בעיקר חסידי ברסלב, כ-300 מבקשי מקלט מסודן ואריתראה ועוד.

בשנים האחרונות גבר החיכוך בין קהילת חסידות גור בעיר לבין האוכלוסייה החילונית בעקבות מקרים של השפלת נשים בשל לבושם הלא צנוע, וניסיון לכפיית הפרדה בין נשים לגברים בתחבורה ציבורית, וכן ניסיון להוריד את שווי הדירות בעיר על ידי מצג שווא של חסידי גור במהלכו תלו שלטי 'למכירה' על דירות רבות בעיר. העימות בין האוכלוסיות מהווה פקטור מרכזי בבחירות המקומיות.

בעשורים הראשונים לייסודה התאפיינה ערד באוכלוסייה בעלת חוסן חברתי, שבידל את היישוב מיתר עיירות הפיתוח (לצד כרמיאל). לאורך השנים, בעקבות שינוי סדר היום הלאומי והפניית התקציבים לשטחי יהודה ושומרון, התיישבות עולים חדשים רבים בעיר, והחלת מדיניות נאו-ליברלית (הפרטת המפעלים הגדולים בנגב, העברת מפעלי התעשייה למדינות אחרות והזנחה מדינתית, כביש 31 הוגדר ככביש אדום) בעיר המרוחקת, הטשטשו ההבדלים בינה לבין שאר עיירות הפיתוח בנגב. כמו כן נוצר בה ריכוז של כ-1300 פליטים ומבקשי מקלט מאפריקה שעברו את גבול מצרים (בעקבות נוהל גדרה-חדרה) במהלך ראשית שנות ה-2000 ולאחר שינוי הנוהל נותרו 500 איש. ב-2010 הייתה לעיר הישראלית הראשונה שבה נבחרה יוצאת חבר המדינות - טלי פלוסקוב מ"ישראל ביתנו" - לראשות העירייה. ב-2015 נבחרה פלוסקוב לכנסת ומאז מכהן כראש העיר עו"ד ניסן בן חמו, בן ערד שגדל והתחנך בה.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ייעודי קרקע, על פי התוכנית המקורית

ההיבט האורבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית העיר ערד, על גבי ברכת שנה טובה, 1962

ערד שייכת לדור הערים החדשות אשר הוקמו במדינת ישראל עם ראשיתו של העשור השני להקמתה. התכנון התבסס על עקרונות תכנון הערים המודרני, והושפעה באופן משמעותי מתכנון העיר ברזיליה,[14] ועליהם נוספו רעיונות ייחודיים שפיתחו אדריכלי העיר והשכונות שערכו ניסויים אדריכליים מגוונים. התכנון כלל התפתחות הדרגתית, הפרדה בין שימושים שונים, הפרדה בין תנועה רגלית ותנועה ממונעת והתייחסות לאקלים ולנוף המדברי.[15]

המתכננים יצרו עיר במבנה ליניארי, המותאם להתפתחות הדרגתית של יישוב, שהיה תפיסה חדשה בתכנון הערים בארץ (שם). התכנון אפשר התחלה של יישב חדש וגידולו באופן הומוגני כיחידה שלמה בכל אחד משלבי ההתפתחות, תוך יצירת תמהיל מותאם של מגורים, מבני ציבור, חינוך, מסחר ותרבות באופן פרופורציונלי לגודלו.

התכנון כלל בחלק המרכזי של העיר 6 רבעים, כשבכל רובע מגורים כ־5000 תושבים. בכל רובע נשמר מקום למבני ציבור ובין הרבעים תוכנן מרכז העסקים העירוני הראשי. מחוץ לאזור המגורים, סביב הצומת והכביש האזורי, מוקמו שטחי תעשייה ומסחר, שהיו אמורים להישען גם על התנועה העוברת באזור. אזור מלונות תוכנן ממזרח לעיר בקצה הרכס, מול הנוף של בקעת ים המלח והרי אדום, והיה מיועד לתיירות מכל הסוגים ובעיקר לחולי אסתמה ומחלות ריאה, שאזור זה נחשב כבעל השפעות טובות עליהם.

מערכות התחבורה תוכננו על פי אפנת תכנון הערים של שנות ה-60, שכללה הפרדה מוחלטת בין תנועת הולכי הרגל וכלי הרכב. תנועת כלי הרכב הועברה לכבישים חיצוניים סביב שכונות המגורים, ובמרכז השכונות עברו שבילים רחבים להולכי רגל שחיברו בין המרחבים השונים בשכונות ובינם לבין מבני הציבור ומרכז העיר.[16]

באמצע שנות ה-60 הוחל בתכנון פרויקט מגורים הכולל בתים פרטיים צמודי קרקע סביב הרבעים המרכזיים, שהיווה למעשה אב-טיפוס לשכונות "בנה ביתך" של סוף שנות ה-70.

בשנות האלפיים נמתחה ביקורת על התכנון המודרניסטי של העיר, המפריד בין השימושים השונים ובין המכוניות להולכי הרגל, בטענה שתכנון כזה מקשה על התנועה בין השכונות, מעודד תלות ברכב הפרטי ומונע אינטנסיביות עירונית שתחזק את הכלכלה והמסחר.[17]

ההיבט הארכיטקטוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הנחיותיה של תוכנית האב לעיר ערד, נדרשה חזית הבניין להכיל לפחות 60% ציפוי באבן מקומית. אלמנט זה הביא לכך שנוצר קו מאחד בין בתיה השונים של העיר, ובנוסף חיבר את הבתים אל המרחב הסובב אותם. ברחבי העיר נעשו מספר פרויקטים ארכיטקטוניים אשר היוו מעין ניסויים במערכות מגורים. דוגמה לדבר ניתן למצוא בשכונת "בתי הפטיו" הממוקמת בלב "רובע יעלים" הוותיק. ייחודן של יחידות דיור אלו, הוא בכך שלכל יחידה הוקצתה חצר רחבת ידיים (פעמים אף בגודל שווה לגודל הדירה עצמה) התחומה מכל עבריה בקירות גבוהים - כך שבבוא היום, עם גידולה של המשפחה, ניתן יהיה לסגור את החלל ולהרחיב את חלל הדירה. פרויקט "בתי הפטיו" הנחשבים עד היום לאחד מהדוגמאות המובהקות לניסיונות המרתקים שנעשו בארכיטקטורה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה,[18]

שכונות ורבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז פיס לנוער
בית ספר באבישור

לרוב השכונות בערד ניתן שם הקשור לנושא מסוים, כשכל שמות הרחובות בהן עוסקים בנושא. שכונות יוצאות הדופן הן השכונות הראשונות ושכונות המרכז (ראשונים, נעורים, אבישור, טללים, יעלים ולבאות). שאר השכונות הן: גבים, בה הרחובות קשורים בגופי מים ונחלים, חלמיש – בפירות, מעוף – בציפורים, שקד – בפרחים, רותם – באבנים, חצבים – בנושאי צבא, הרדוף – בגופים גבוהים, ורננים – מוזיקה. מדרום לכביש 31 שוכן אזור התעשייה של העיר, המחולק לאזור תעשייה זעירה בצפון, ואזור תעשייה כבדה, שבמערבו שוכן רובע האמנים "אשת לוט".

רובע יעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובע יעלים היה הרובע הראשון ותוכנן על ידי אדריכלית ברנזון אלרוד. הרובע נקרא על שם נחל יעלים הזורם בסמוך לעיר. וקבל את הכנוי "בתי הפטיו". יחודן של יחידות דיור אלה שהיה בהן ניסיון למצוא פתרון ארכיטקטוני לבניה רוויה בתנאי המדבר.

המבנה בנוי בצורה פירמידלית כך שלכל דירה שטח פתוח של פטיו המשמש גינה קטנה פרטית הן על הקרקע והן בקומות על ידי תוספת פטיו לכל דירה על הגג של הדירה מתחתיה.

בערב, אחרי שחדרי המגורים בתוך הדירה התחממו במשך היום (בתקופה שלא היה מיזוג אויר) נוצר שטח חיצוני נעים בשעות הערב. שטח הפטיו מאפשר עם גידול המשפחה ניצול השטח ללא צורך מעבר לדירה גדולה יותר.

הכניסה לדירות לאורך מעבר פנימי מוצל וחדרי מדרגות פתוחים. אזור חניה לכל דיירי הבתים בכניסה למעבר.[19]

רובע האמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובע זה, הקרוי "אשת לוט", חברו אמנים תושבי ערד לקהילה יוצרת בעלת רגישות חברתית וסביבתית גבוהה. הרובע, המשלב יצירה, אמנות ואווירה מדברית, ממוקם בקצה המערבי של אזור התעשייה, על אם הדרך היורדת אל ים המלח ומצדה. במהלך הקיץ מתכנסים תושבי ערד בימי "חמישי ברובע" כדי ליהנות ממופעים, שוק איכרים והאוויר הקריר והנעים.

אבישור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלב העיר ערד שוכן רובע אבישור – פנינה ארכיטקטונית המייצגת נאמנה את רוח הארכיטקטורה הישראלית של שנות ה-60. רובע זה תוכנן על ידי האדריכלים אדם אייל ודוד בסט, בהתאם לתוכנית האב. את הרובע, המכיל כ-600 יחידות דיור, חוצה רחוב להולכי רגל, שמצדדיו גני שעשועים, מבני ציבור ועוד. את הרובע מקיף כעין כביש טבעתי, שמפריד בין תנועת כלי הרכב לתנועת הולכי הרגל. טיפולוגיית הבינוי מורכבת מחצרות סגורות, המגנות מפני רוחות המדבר החזקות, ויוצרות הצללה לחצר. את תכנון הנוף לשכונה ביצע אדריכל הנוף צבי דקל, עבודה שעליה זכה בפרס קרוון בשנת 1973. תכנון הנוף מתאפיין בניצול חכם של מערך הבינוי, וכן חשיבה על תנאי האקלים המדבריים.

לבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת לבאות ממוקמת במרכז העיר הדרומית, כוללת בניינים בני ארבע קומות לצד רבי קומות ובתי קרקע. בשכונה ממוקמת קופת חולים מכבי, בית הספר לבאות ובית הכנסת הספרדי של העיר. השכונה נגישה גם לקניון ערד ולבית הספר התיכון היחיד בעיר.

שכונת נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת נעורים היא מן השכונות הוותיקות בעיר, בתיה הראשונים של השכונה אכלסו את בוני היישוב בערד, ובכך למעשה חברה לרעותה, השכונה הראשונה, שכונת 'הראשונים' בה התגוררו מייסדי העיר בצריפי אסבסט. נעורים נבנתה בצורה מסודרת, כשחלקה בתים צמודי קרקע, אחידים ברובם, וחלקה בנייה רוויה.

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור התעשייה של ערד שוכן בדרום מערב העיר, בשטח של 2,854 דונם. שני המפעלים הגדולים שהיו בו נסגרו בשנת 2014, "מגבות ערד" ומפעל "פלקסטרוניקס" (לשעבר "מוטורולה דרום").[20] בשנים 2015–2019 נוספו 5 מפעלים חדשים בגודל בינוני. כיוון הפיתוח הכלכלי של ערד הוא יצירת תמהיל של תיירות בוטיק וטיולי טבע, הפיכת העיר למרכז תרבות ואמנות, תעשייה של מפעלים קטנים ובינוניים, פיתוח המנחת למטוסים קלים ושירותי אחסון ושירות למטוסים קלים, פרק מוטורי ופיתוח אנרגטי שישחרר את העיר מהתלות בחברת חשמל (ראו דף הפייסבוק של עו"ד ניסן בן-חמו.

שירותים עירוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז רפואי שאלר

בערד סניפי קופות חולים כללית, לאומית ומכבי. על יד בניין העירייה הוקם על ידי עסקני קהילת גור בשנות ה-2000 מרכז רפואי על שם לאון ופרדה שאלר מלונדון, ובו חדר מיון. המרכז משמש את כל תושבי האזור. תחנת מגן דוד אדום ממוקמת בסמוך למרכז הרפואי. בעיר פועלת פנימיית "בית מזור" לילדים ונערים חולי אסתמה אשר משתלבים במערכת החינוך של ערד.

תחנת משטרת ערד (האחראית על גזרת ערד וסדום), בפיקודו של קצין בדרגת רב-פקד, נמצאת גם היא על יד העירייה. בשנת 2007, זכתה משטרת ערד בתעודת הצטיינות על כך שהפחיתה משמעותית את כמות עבירות הרכוש בגזרתה.

הספרייה העירונית ערד הוקמה כחודש לאחר הגעת הגרעין הראשון לעיר. מאז גדלה ועברה בין מבנים שונים עד להגעתה בשנת 1984 למבנה הנוכחי במתנ"ס ערד. הספרייה זכתה בפרס הספרייה המצטיינת של משרד התרבות לשנת 2012.

תרבות ותיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל הבולבוסים בעיצוב יונה פיטלסון וגדעון פרידמן המאזכר סימון במרחב בדואי מסורתי
פסל סביבתי של יגאל תומרקין במצפה מואב (הקמת הפסל מומנה במקור על ידי תושבי היישוב)

ערד ידועה בנופה המדברי, ובאקלימה היבש הידוע בתכונות המרפא שלו. קרבתה למדבר יהודה מושכת מטיילים רבים שיוצאים ממנה כבסיס. בנוסף לכך, ערד ידועה באוויר הנקי שלה, ומהווה בשל כך מוקד משיכה לחולי אסתמה מכל רחבי הארץ (ראו דף הפייסבוק: פורום תיירות נגב מזרחי).

בכל שנה בסוכות מתקיים פסטיבל בתים פתוחים של אמנים בערד; בכל קיץ מתקיים פסטיבל הזמר בערד; במהלך חודשי הקיץ מתקיימים ערבי "חמישי ברובע" בקריית האמנים עם אמנים והפעלות; בכל שנה בסוף השבוע הראשון של חודש מאי נערכות הליכות ג'יין בשניים-שלושה מסלולים, המספרים מסיפוריה של העיר.

בשטח העיר, במרחק של 9 ק"מ לכיוון מצדה מערב, מארח כפר הנוקדים, אתר תיירות בסגנון מקראי, אלפי תיירים, מטיילים, משפחות וקבוצות תגלית.

אמנות ואומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז לאמנות עכשווית בערד מציג תערוכות אמנות מהעיר, מהארץ ומהעולם המעלות נושאים הרלוונטיים לחיים בערד ובנגב המזרחי. במסגרת המרכז פועלת תוכנית שהות אמן בינלאומית שמשכה בשנים האחרונות מעל מאה אמנים מהארץ ומהעולם.

חגיגות הזמר העברי בערד, המתקיימות בעיר מדי שנה מאז 1982, מהוות מוקד משיכה לאלפי מבקרים מדי קיץ.

ברובע האמנים בעיר פועלות מספר גלריות ובערבי חמישי במהלך הקיץ מתקיים בו יריד "חמישי ברובע", בו פתוחות כל הגלריות לקהל הרחב ומתקיימים מופעים והופעות מוזיקליות. ברחבי העיר ערד פועלים אמנים רבים, המציגים את יצירותיהם במרכז לאמנות, בירידי "ארט קפה" המתקיימים מפעם לפעם ובימי "בתים פתוחים" במהלך סוכות. ניתן לבקר במספר בתי גלריה לאורך כל השנה.

ערד משופעת באמנות רחוב ובפסלי חוצות. בולט במיוחד הוא הפסל "מצפור" של האמן יגאל תומרקין, שלרגל יובל להקמתו התקיימה תערוכה במרכז לאמנות עכשווית.

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 החלו אלי ורחל זיו, ממייסדי ערד, להוציא לאור עיתון מקומי בשם "כידוד", על שם ההר שעליו הוקמה העיר. "כידוד", שיצא לאור ברציפות עד 1989, נחשב לאחד מחלוצי המקומונים בישראל (קדמו לו רק שני מקומונים באילת). בשיאו הוא הופץ ב-3,000 עותקים מדי שבוע, שחולקו חינם במכולות, בקיוסקים ובמקומות נוספים. כיום מופץ בערד עיתון ה"צבי" למגזר הכללי ועיתון "מידערד" למגזר הדתי והחרדי בעיר.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגרש הטניס בערד

כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר היו שתי קבוצות כדורגל. הראשונה היא הפועל ערד-תמר שמשחקת בליגה ב' דרום. בינואר 2015 הוכרז על הפסקת פעילות הקבוצה עקב קשיים כלכליים.[21] השנייה היא מועדון כדורגל ערד שמשחקת בליגה ג' דרום, וכוללת לצד קבוצת הבוגרים שתי קבוצות נוער, נערים ב' ונערים ג'.

כדורסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר יש קבוצת כדורסל אחת, הפועל ערד, ששיחקה בליגות נמוכות. בעקבות הפסקת התמיכה הכלכלית של העירייה לקבוצה הופסקה פעילותן של קבוצות הבוגרים והנוער.

ענפים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר פועלת קבוצת כדוריד בשם "הפועל ערד", המשחקת בליגה הארצית בכדוריד.

ב-2017 הוקם מסלול מרוצי מכוניות בערד.[22]

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם תלמי ואפרים תלמי, כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל, הוצאת עמיחי, ספטמבר 1966, ערך: ערד, עמוד 532–533.
  • מיכאל יעקובסון, האדריכל שתכנן את בניין העירייה, מנחם כהן - עבודות (על תכנון המרכז העירוני בערד), הוצאה עצמית, 2014
  • רודד, ב' (2010), ערד בין כסיף לבריר – ממשליות של שליטה מזניחה. א' צפדיה, וח' כץ (עורכים) מדינה מפקירה – מדינה משגיחה / המקום האחר של המדינה (עמ' 143–164). תל-אביב: הוצאת רסלינג.
  • רודד, ב. ואהרונוביץ', י. (2011). "מנהיגות מקומית בעיר ספר שולית בין הלאומי לגלובלי: המקרה של ערד." בתוך: א. בריכטה, א. ויגודה-גדות וג. פדה (עורכים). עיר ומדינה בישראל: שלטון מקומי לקראת העשור השביעי, עמ' 86–128.
  • רודד, ב' (2012). תכנון במצב של אי-הכרעה: המקרה של הנגב. תכנון, 9(1): 164-141.
  • רודד, ב' (2012). התוכנית להתיישבות ב"מבואות ערד" בראי עקרונות של פיתוח בר-קיימא וצדק רב-דורי. אקולוגיה וסביבה 3(1): 116-117.
  • רודד, ב' (2014). האם ערד שייכת לתושביה? פנים 64: 107-112.
  • רודד, ב. (2015). הזכות לנופי המקום: מאבקים "מלמטה" על דמותה של ערד, סוציולוגיה ישראלית, טז(2): 119-139.
  • רודד, ב. (2016). אקטיביזם חברתי בעיירת ספר: המקרה של ערד. בתוך: בארי, א. ורזין, ע. (עורכים). דמוקרטיה מקומית בישראל: ביזור, מקומיות והשתתפות (עמ' 47–67). מחקר י פלורסהיימר, המכון ללימודים עירונים ואזוריים, האוניברסיטה העברית בירושלים.
  • רודד, ב. (2017). 1. רודד, ב. (2017). עיר ומכרה פוספט בבקעת ערד – שחקנים במאבק. בתוך: א. גולן ור. דוניץ-קידר (עורכות). עיר תאגיד/תאגיד בעיר (85-114), תל אביב: רסלינג.
  • רודד, ב., מאיר, א. ובן-ישראל, א. (2018). דרך כמקום-מרחב חברתי: כביש 31 וערד בין חיבור לניתוק. סוציולוגיה ישראלית.
  • רודד, ב. (2018). התביעה לזכות לעבודה בעיר: המקרה של סגירת מפעל בערד. מגמות נג(2): 216-189.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 הנתונים לפי טבלת יישובים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2017
  3. ^ ארץ הנגב - אדם ומדבר (1979), בעריכת אבשלום שמואלי, כרך 2, עמ' 575.
  4. ^ ירון בן-עזרא, מנכ"ל החטיבה להתיישבות
  5. ^ פרופיל עיריית ערד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2005)
  6. ^ ארץ הנגב - אדם ומדבר (1979), בעריכת אבשלום שמואלי, כרך 2, עמ' 573.
  7. ^ זאב וילנאי, אנציקלופדיית אריאל, כרך 7, עם עובד (1979), ישראל. עמ' 6002–6003.
  8. ^ מירב מורן, ‏"ערד מתוכננת למשפחות, בשונה למשל מהעיר מודיעין", באתר גלובס, 26 בינואר 2015
  9. ^ אליאב, לובה, "עיר עולה מן המדבר – ימים ראשונים בערד". בתוך: ים המלח ומדבר יהודה : 1900-1967 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר., סדרת עידן, 6, 1990, עמ' 161-172
  10. ^ כאן תקום עיר, מעריב, 8 במרץ 1962
  11. ^ אהרון דולב, ערד - החזון והמחדל, מעריב, 7 באוקטובר 1966
  12. ^ Aronoff, M. J., Frontier town: the Politics of Community Building in Israel., Manchester University Press, 1974
  13. ^ פרופיל ערד באתר הלמ"ס
  14. ^ ענת רסקין, ערד - על שולחן התכנון של הסטודיו לתכנון אורבני, 31 מזרח - פורטל תיירות וקהילה של ערד והנגב המזרחי, ‏30 דצמבר 2010
  15. ^ Shadar, HADAS., The linear city: linearity without a city, The Journal of Architecture, 16(5): 727-764.
  16. ^ פיסטרוב-בוכלצב, סיוון, ערד בין אוטופיה להטרוטופיה., חיבור לשם קבלת תואר שני, באר שבע: המחלקה - לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב., 2012
  17. ^ Lerman, הקריסה של ערד היא לא בגלל המגבות אלא תוצאה של התכנון העירוני, עוד בלוג תל אביבי, ‏2014-10-30
  18. ^ ערן טמיר, הרחוב המקורה – בתי הפטיו בערד., ערסיטקטורה, ‏2010
  19. ^ שרון דלמן, בתיה רודד, מזל סיגרון, ברוניה בלבן, אביה טננבאום, נדין גינו, אילנה נירנברג, יחד במטרה להצליח לשנות - מסע של פעילי שכונה בדיאלוג בונה קהילה, "כשעשייה, למידה וידע נפגשים" אסופת מאמרי חכמת העשייה ממרכזי הגישור והדיאלוג בקהילה עורכת ארנה שמר, משרד הרווחה והשירותים החברתיים ולמוזאיקה-המרכז ליישוב סכסוכים בקהילה, 2014, עמ' 27-39
  20. ^ חגי עמית, הפריפריה של הפריפריה: היכן ומתי איבדה מדינת ישראל את ערד? , באתר TheMarker‏, 8 בספטמבר 2014
  21. ^ הפועל ערד מפסיקה פעילות, doublepass.sport5.co.il
  22. ^ כתבה באתר "אוטו"