ערד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערד
Arad Israel.png

סמל העיר

WikiAir IL-13-06 015 - Arad.JPG
ערד במבט אווירי
מחוז הדרום
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה ניסן בן חמו
גובה ממוצע ‎528‏ מטר
תאריך ייסוד 1962
סוג יישוב יישוב עירוני 20,000‏–49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2015:
  - אוכלוסייה 24,436 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.9%‏ בשנה עד דצמבר 2015
  - צפיפות אוכלוסייה 238 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 102,610 דונם
(למפת צפון הנגב רגילה)
BeershebaNorthNegev.svg
 
ערד
ערד
31°15′32″N 35°12′50″E / 31.2589277349852°N 35.2138929500505°E / 31.2589277349852; 35.2138929500505קואורדינטות: 31°15′32″N 35°12′50″E / 31.2589277349852°N 35.2138929500505°E / 31.2589277349852; 35.2138929500505
דירוג חברתי-כלכלי 5 מתוך 10
מדד ג'יני 0.4317
לאום ודת
יהודים: 79.9% ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 0% ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 0% דרוזים: 0% אחרים: 20.1%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2014
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 10.0%
גילאי 5 - 9 7.0%
גילאי 10 - 14 6.9%
גילאי 15 - 19 7.1%
גילאי 20 - 29 15.6%
גילאי 30 - 44 16.5%
גילאי 45 - 59 16.1%
גילאי 60 - 64 5.4%
גילאי 65 ומעלה 15.5%
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2014
חינוך
סה"כ בתי ספר 17
–  יסודיים 10
–  על-יסודיים 6
תלמידים 3,653
 –  יסודי 2,100
 –  על-יסודי 1,553
מספר כיתות 160
ממוצע תלמידים לכיתה 23
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ד (2013‏-2014)
פרופיל ערד נכון לשנת 2014 באתר הלמ"ס
http://www.arad.muni.il

עֲרָד היא עיר במחוז הדרום בישראל. היא שוכנת על גבול מדבר יהודה, על רכס כידוד, בגובה של כ-600 מטר מעל פני הים. שטח השיפוט שלה הוא 105,000 דונם, והיא העיר השלישית בגודל שטח שיפוטה בישראל. הוכרזה כעיר בשנת 1995.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערד ממוקמת בצפון-מזרח הנגב ובדרום מדבר יהודה, במערב רכס כידוד ובמישור ערד.[1] 23 ק"מ מדרום מזרח לה – מלונות ים המלח, וכ-45 ק"מ מערבה – העיר באר שבע. ערד גובלת במועצה האזורית תמר, והמועצה המקומית הקרובה ביותר היא כסיפה. מועצה אזורית תמר גובלת את ערד ממזרח, ומועצה אזורית אבו בסמה – ממערב. דרך ערד עוברים כביש 31 וכביש 3199 למצדה.

במתחם 'מבואות ערד', שנמצא מערבית לעיר ערד, ומשתרע על שטח של 180,000 דונם, נמצאים כפרים מהפזורה הבדואית. האוכלוסייה מוערכת בכ-6,000 תושבים בדואים בישובים לא מוכרים (מהם סעווה, עתיר, תל ערד, אלחומרה, אום אל חיראן ועוד) או כאלה שהם בתהליכי הכרה חוקית (דריג'את, אלבאט) מעבר לעיירות הבדואיות שהוכרו לאחרונה (כמו מרעית (מכחול) וכוחלה). לטענת החטיבה להתיישבות, בדואים מהאזור אף מתגוררים בתוך שטחה המוניציפלי של העיר ערד.[2]

ערד ממוקמת בגובה של כ-640 מ' מעל פני הים; הנקודה הנמוכה ביותר היא 450 מ', והגבוהה – 640 מ',[3] עם נקודת ציון של 600 מ' בהר כידוד. בעיר מספר נחלים אכזבים, לרבות נחל צאלים, יעלים, כידוד, חסד, קינה, מלחתה ופראים. מערב העיר ערד מורכבת מאדמת לס, ומזרחה מורכב בעיקר מסלעי משקע, כגון גיר, צור ודולומיט.[4]

כמות הגשם הממוצעת בערד היא כ-130 מ"מ בשנה. אחת לשמונה שנים בערך יורד בערד שלג קל למשך כיממה.

ליד העיר ערד שוכן בסיס האימונים של חטיבת הנח"ל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערד העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תל ערד

מקור השם "ערד" מספר במדבר, פרק כ"א, פסוק א': "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב". בקרבת ערד החדשה נמצאת העיר העתיקה תל ערד, שבה נחשפו שרידי יישוב מהתקופה הכנענית לפני כ-5,000 שנה ומהתקופה הישראלית לפני כ-3,000 שנה. העיר ערד של תקופת הברונזה הקדומה השתרעה על כמאה דונם, והוקפה בחומה בצורה באורך כ-1,200 מטרים. היא אחת מהערים הקדומות ביותר בארץ ישראל שבהן רחובות מתוכננים, מבני ציבור ושלטון וחומה.

הקמת ערד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בינואר 1921 ניתן אישור מהשלטון המנדטורי לחיילים משוחררים מהגדודים העבריים להקים במקום יישוב. תשעה גברים ושתי נשים הגיעו לאתר, והחלו בבניית יישוב וחיפוש מים. לאחר ארבעה חודשים נכשלה היוזמה - מים לא נמצאו במקום, וההתיישבות ננטשה.[5]

בראשית שנות השישים הוחל בתכנון חבל ערד, לראש צוות ההקמה התמנה ב-1960  לובה אליאב שהתחיל בארגון הצוות. האדריכל אלכסנדר שר התמנה למהנדס ראשי  ואילנה ברנזון, לימים אילנה אלרוד, התמנתה לראש צוות תכנון ערים לאחר שחזרה מברזיל כחברה בצוות תכנון העיר ברזיליה בניהולם של לוסיה  קוסטה ואוסקר נימאייר.

התכנון החל ב- 1960 בקריה בתל אביב עם החיפוש אחר האתר המתאים להקמת העיר במרחב ממזרח לבאר שבע על גבול המורדות לים המלח. ב-1961 עזב לובה אליאב ותחתיו  מונה יצחק פונדק. ב-1962 עם עזיבת אלכסנדר שר ואילנה ברנזון אלרוד מונה יונה פיטלסון לראש צוות התכנון.  צוות התכנון המשיך בעבודה ולימים עזבו אחדים ונוספו חדשים  עד להקמת מחלקת ההנדסה  במועצה ערד[6].

המחנה הקדמי

לאחר איתור השטח לעיר ערד, החליט לובה אליאב כי תכנון העיר יעשה באתר עצמו והצוות יגור במחנה קדמי על מנת לחוש ולהבין את תנאי האזור ואקלימו, ויהיה תקיעת יתד ראשונה  במקום. המחנה תוכנן ב-1961 על ידי אדריכל אלכסנדר שר ואדריכלית אילנה  ברנזון אלרוד. הצוות עבר למקום ב-1961.

המחנה כלל בנין אדמיניסטרציה מרכזי עם קומה ראשונה בנויה אבן כמקום מקלט בשעת הצורך. חדר אוכל, משרדים וחדרי המגורים נבנו משאריות צריפים ששופצו והותאמו.

עם המעבר למחנה הקדמי, הורחב הצוות שכלל אדריכלים ומהנדסים, אנשי אדמיניסטרציה ופונקציות נוספות ובהם היה אברהם בייגה שוחט, לימים ראש העיר ערד.

המחנה הקדמי הפך לעיריית ערד ומקום למוסדות צבור נוספים שאיכלסו את כל המבנים.

בשנת 1962 הגיעו לערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום על פי הוראת מדינת ישראל. מועד תחילת ההתיישבות במקום נקבע (לאחר דחיה) ליום 11 בנובמבר 1962, אולם משפחה ראשונה הגיעה ליישוב כבר בחודש אוקטובר.[7]

כוונת הממשלה הייתה להקים במקום יישוב שתושביו יעבדו בקידוחי גז טבעי ונפט, מפעלים ותיירות מרפא באזור ים המלח, עין בוקק ומישור רותם. העיירה קמה עם תכנון אדריכלי דקדקני שנמשך כחצי שנה וועדת קבלה שאישרה מכירת דירות רק לבעלי מקצוע שהוגדרו כמתאימים. לאחר שנים, כשהתפתח במקום שוק דירות יד שנייה, נעלמה יכולת השפעתה של הוועדה, והיא בוטלה. מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד (ראה עיירת פיתוח). עם זאת לא נלקחה בחשבון העובדה כי העיר יושבת על מרבץ פוספטים גדול (כנראה מהגדולים בארץ), דבר שגורם לדליפת גז רדון בקומת הקרקע ובמרתפים בבתי העיר.

התבססות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967 נערכו לראשונה בחירות למועצת ערד, ולראש המועצה נבחר אברהם (בייגה) שוחט, שכיהן בתפקיד זה עד לבחירתו לכנסת בשנת 1986. סגנו, בצלאל טביב נבחר במקומו לראש המועצה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 2003. ביוני 1995 הוכרזה ערד כעיר. ביולי 1995 נהרגו באסון פסטיבל ערד שלושה בני נוער.

בעשור השני של המאה ה-21 נאבקת קבוצת תושבים גדולה בחברת רותם שבבעלות משפחת עופר כדי למנוע הקמת מכרה פוספטים באזור ערד שעלול להגביר את התחלואה והתמותה בעיר.

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת שקד בערד
רחוב בערד

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2015, מתגוררים בערד 24,436 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.9%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2014, העיר מדורגת 5 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ד (2013‏-2014) היה 57.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2013 היה 7,059 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,247 ש"ח).[8]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

כבר בשנותיה הראשונות, קלטה העיירה הקטנה עולים חדשים, שהגיעו מרומניה וממדינות אחרות, אולם קצב גידול האוכלוסייה במקום, כמו גם מקורות תעסוקה אפשריים, היה רחוק מן התחזיות. בשלהי שנת 1966 גרו במקום פחות מ-2,500 תושבים, אף שהתחזית הייתה כי באותו מועד יהיו ביישוב מעל 10,000 תושבים. בסוף שנות השישים, הוקם בעיר אולפן ייחודי, בשם מכון ווג'ס, שבו למדו אקדמאים יהודיים מכל העולם, אך בעיקר מארצות דוברות אנגלית. משנת 1971 הגיעו לערד עולים חדשים ממדינות נוספות: ארצות הברית, קנדה, ברית המועצות, דרום אפריקה, ואתיופיה. באותה תקופה התיישבו בעיירה גם כמה משפחות מקהילת העבריים (שמושבה בעיקר בדימונה). כך נוצר בעיר פסיפס רבגוני ומרתק של תרבויות וגלויות.

בשנות התשעים הגיעו למקום אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, ותוך שנים אחדות הורכבה העיירה בעיקר מעולים חדשים: יותר מ-50% מהתושבים. בשנת 1995 נפתחו כמה מרכזים לקליטת עולים בשכונת "חלמיש" וליד שכונת "מעוף" וכיום יש חמישה מרכזים. המרכז שב"חלמיש" קולט רק עולים מאתיופיה וזה שליד "מעוף" קולט לרוב עולים חדשים מרוסיה. כיום קיימות בעיר קהילות של חסידויות גור, חב"ד וקהילה של חוזרים בתשובה - בעיקר חסידי ברסלב.

בעשורים הראשונים לייסודה התאפיינה ערד באוכלוסייה בעלת חוסן חברתי חזק יחסית, שבידל את היישוב מיתר עיירות הפיתוח (לצד כרמיאל). בעיר ערד כיום, עם זאת, אוכלוסייה משמעותית של יוצאי חבר המדינות שבאו לישראל החל משנות ה-90. כמו כן התיישבו בה יוצאי אפריקה שעברו את גבול מצרים במהלך ראשית שנות ה-2000. ב-2010 הייתה לעיר הישראלית הראשונה שבה נבחרה יוצאת חבר המדינות - טלי פלוסקוב מ"ישראל ביתנו" - לראשות העירייה.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ייעודי קרקע, על פי התוכנית המקורית

ההיבט האורבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית העיר ערד, על גבי ברכת שנה טובה, 1962
מפת רחובות של העיר

ערד שייכת לדור הערים החדשות אשר הוקמו במדינת ישראל עם ראשיתו של העשור השני להקמתה. התכנון התבסס על עקרונות תכנון הערים המודרני, והושפעה באופן משמעותי מתכנון העיר ברזיליה[9], ועליהם נוספו רעיונות ייחודיים שפיתחו אדריכלי העיר והשכונות שערכו ניסויים אדריכליים מגוונים. התכנון כלל התפתחות הדרגתית, הפרדה בין שימושים שונים, הפרדה בין תנועה רגלית ותנועה ממונעת והתייחסות לאקלים ולנוף המדברי.

המתכננים יצרו עיר במבנה לינארי, המותאם להתפתחות הדרגתית של יישוב, שהיה תפיסה חדשה בתכנון הערים בארץ[דרוש מקור]. התכנון אפשר התחלה של יישב חדש וגידולו באופן הומוגני כיחידה שלמה בכל אחד משלבי ההתפתחות, תוך יצירת תמהיל מותאם של מגורים, מבני ציבור, חינוך, מסחר ותרבות באופן פרופורציונלי לגודלו.

התכנון כלל בחלק המרכזי של העיר 6 רבעים, כשבכל רובע מגורים כ- 5000 תושבים. בכל רובע נשמר מקום למבני ציבור ובין הרבעים תוכנן מרכז העסקים העירוני הראשי. מחוץ לאזור המגורים, סביב הצומת והכביש האזורי, מוקמו שטחי תעשייה ומסחר, שהיו אמורים להישען גם על התנועה העוברת באזור. אזור מלונות תוכנן ממזרח לעיר בקצה הרכס, מול הנוף של בקעת ים המלח והרי אדום, והיה מיועד לתיירות מכל הסוגים ובעיקר לחולי אסטמה ומחלות ריאה, שאזור זה נחשב כבעל השפעות טובות עליהם.

מערכות התחבורה תוכננו על פי אפנת תכנון הערים של שנות ה-60, שכללה הפרדה מוחלטת בין תנועת הולכי הרגל וכלי הרכב. תנועת כלי הרכב הועברה לכבישים חיצוניים סביב שכונות המגורים, ובמרכז השכונות עברו שבילים רחבים להולכי רגל שחיברו בין המרחבים השונים בשכונות ובינם לבין מבני הציבור ומרכז העיר.

באמצע שנות ה-60 הוחל בתכנון פרויקט מגורים הכולל בתים פרטיים צמודי קרקע סביב הרבעים המרכזיים, שהיווה למעשה אב-טיפוס לשכונות "בנה ביתך" של סוף שנות ה-70.

בשנות האלפיים נשמעה ביקורת על התכנון המודרניסטי של העיר, המפריד בין השימושים השונים ובין המכוניות להולכי הרגל, בטענה שתכנון כזה מקשה על התנועה בין השכונות, מעודד תלות ברכב הפרטי ומונע אינטנסיביות עירונית שתחזק את הכלכלה והמסחר[10].

ההיבט הארכיטקטוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הנחיותיה של תוכנית האב לעיר ערד, נדרשה חזית הבניין להכיל לפחות 60% ציפוי באבן מקומית. אלמנט זה הביא לכך שנוצר קו מאחד בין בתיה השונים של העיר, ובנוסף חיבר את הבתים אל המרחב הסובב אותם. ברחבי העיר נעשו מספר פרויקטים ארכיטקטוניים אשר היוו מעין ניסויים במערכות מגורים. דוגמה לדבר ניתן למצוא בשכונת "בתי הפטיו" הממוקמת בלב "רובע יעלים" הוותיק. ייחודן של יחידות דיור אלו, הוא בכך שלכל יחידה הוקצתה חצר רחבת ידיים (פעמים אף בגודל שווה לגודל הדירה עצמה) התחומה מכל עבריה בקירות גבוהים - כך שבבוא היום, עם גידולה של המשפחה, ניתן יהיה לסגור את החלל ולהרחיב את חלל הדירה. פרויקט "בתי הפטיו" הנחשבים עד היום לאחד מהדוגמאות המובהקות לניסיונות המרתקים שנעשו בארכיטקטורה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה,

שכונות ורבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז פיס לנוער
בית ספר באבישור

לרוב השכונות בערד ניתן שם הקשור לנושא מסוים, כשכל שמות הרחובות בהן עוסקים בנושא. שכונות יוצאות הדופן הן השכונות הראשונות ושכונות המרכז (ראשונים, נעורים, אבישור, טללים, יעלים ולבאות). שאר השכונות הן: גבים, בה הרחובות קשורים בגופי מים ונחלים, חלמיש – בפירות, מעוף – בציפורים, שקד – בפרחים, רותם – באבנים, חצבים – בנושאי צבא, הרדוף – בגופים גבוהים, ורננים – מוזיקה. מדרום לכביש 31 שוכן אזור התעשייה של העיר, המחולק לאזור תעשייה זעירה בצפון, ואזור תעשייה כבדה, שבמערבו שוכן רובע האמנים "אשת לוט".

רובע יעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובע יעלים היה הרובע  הראשון ותוכנן  על ידי אדריכלית ברנזון אלרוד,  וקבל את הכנוי "בתי הפטיו". יחודן של יחידות דיור אלה שהיה בהן ניסיון למצוא פתרון ארכיטקטוני לבניה רוויה בתנאי המדבר.

המבנה בנוי בצורה פירמידלית כך שלכל דירה שטח פתוח של פטיו המשמש גינה קטנה פרטית הן על הקרקע והן בקומות  על ידי תוספת  פטיו לכל דירה על הגג של הדירה מתחתיה.

בערב, אחרי שחדרי המגורים בתוך הדירה התחממו במשך היום (בתקופה שלא היה מיזוג אויר) נוצר שטח חיצוני נעים בשעות הערב. שטח הפטיו מאפשר עם גידול המשפחה ניצול השטח ללא צורך מעבר לדירה גדולה יותר.

הכניסה לדירות לאורך מעבר פנימי מוצל וחדרי מדרגות פתוחים. אזור חניה לכל דיירי הבתים בכניסה למעבר.

רובע האמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובע זה, הקרוי "אשת לוט", חברו אמנים תושבי ערד לקהילה יוצרת בעלת רגישות חברתית וסביבתית גבוהה. הרובע, המשלב יצירה, אמנות ואווירה מדברית, ממוקם בקצה המערבי של אזור התעשייה, על אם הדרך היורדת אל ים המלח ומצדה.

אבישור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלב העיר ערד שוכן רובע אבישור – פנינה ארכיטקטונית המייצגת נאמנה את רוח הארכיטקטורה הישראלית של שנות ה-60. רובע זה תוכנן על ידי האדריכלים אדם אייל ודוד בסט, בהתאם לתוכנית האב. את הרובע, המכיל כ-600 יחידות דיור, חוצה רחוב להולכי רגל, שמצדדיו גני שעשועים, מבני ציבור ועוד. את הרובע מקיף כעין כביש טבעתי, שמפריד בין תנועת כלי הרכב לתנועת הולכי הרגל. טיפולוגיית הבינוי מורכבת מחצרות סגורות, המגנות מפני רוחות המדבר החזקות, ויוצרות הצללה לחצר. את תכנון הנוף לשכונה ביצע אדריכל הנוף צבי דקל, עבודה שעליה זכה בפרס קרוון בשנת 1973. תכנון הנוף מתאפיין בניצול חכם של מערך הבינוי, וכן חשיבה על תנאי האקלים המדבריים.

לבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכונת לבאות ממוקמת במרכז העיר הדרומית, כוללת בניינים בני ארבע קומות לצד רבי קומות ובתי קרקע. בשכונה ממוקמת קופת חולים מכבי, בית הספר לבאות ובית הכנסת הספרדי של העיר. השכונה נגישה גם לקניון ערד ולבית הספר התיכון היחיד בעיר.

שירותים עירוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז רפואי שאלר

בערד סניפי קופות חולים כללית, לאומית ומכבי. על יד בניין העירייה הוקם על ידי עסקני קהילת גור בשנות ה-2000 מרכז רפואי על שם לאון ופרדה שאלר מלונדון, ובו חדר מיון. המרכז משמש את כל תושבי האזור. תחנת מגן דוד אדום ממוקמת בסמוך למרכז הרפואי. בעיר פועלת פנימיית "בית מזור" לילדים ונערים חולי אסתמה אשר משתלבים במערכת החינוך של ערד.

תחנת משטרת ערד (האחראית על גזרת ערד וסדום), בפיקודו של קצין בדרגת רב-פקד, נמצאת גם היא על יד העירייה. בשנת 2007, זכתה משטרת ערד בתעודת הצטיינות על כך שהפחיתה משמעותית את כמות עבירות הרכוש בגזרתה.

תרבות ותיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל הבולבוסים בעיצוב יונה פיטלסון וגדעון פרידמן המאזכר סימון במרחב בדואי מסורתי
פסל סביבתי של יגאל תומרקין במצפה מואב (הקמת הפסל מומנה במקור על ידי תושבי היישוב)

ערד ידועה בנופה המדברי, ובאקלימה היבש הידוע בתכונות המרפא שלו. קרבתה למדבר יהודה מושכת מטיילים רבים שיוצאים ממנה כבסיס. בנוסף לכך, ערד ידועה באוויר הנקי שלה, ומהווה בשל כך מוקד משיכה לחולי אסתמה מכל רחבי הארץ.

אמנות ואומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגיגות הזמר העברי בערד, המתקיימות בעיר מדי שנה, מהוות מוקד משיכה לאלפי מבקרים מדי קיץ. כמו כן, רובע האמנים מכיל מיזמי אמנות פעילים לאורך השנה, ביניהם:

  • תצוגת קבע ב"האנגר של רות דורית יעקובי", המלווה בספר וסרט "האישה של אלף הקולות" שמוקרן במקום.
  • גלריית "מראה במדבר" של האמנים אלון ואביטל אהרוני המציעים סדנאות קרמיקה, אדמה וחרס וסיור במקום.
  • מוזיאון הבובות והקומדיה דל ארטה של האמנים מירי ליבוביץ' ואדוארד שרוסטר.
  • מוזיאון הזכוכית של האמן גדעון פרידמן המציע סיורים וסדנאות לכל הגילאים.
  • "מעיין היצירה" - חנות לחומרי יצירה, סטודיו סדנאות לכל הגילאים וגלריית תכשיטים ומוביילים.
  • סדנאות העבודה של האמנים נורה קובה (גלריית 'רוחות מדבר'), סדנת חרוזי הזכוכית של חלי כהן.
  • גלריית 'שמיים וארץ' של האמנית נעמי מוטאי.
  • סטודאיקה - הסטודיו ליודאיקה של רמי זמיר.
  • חנות העתיקות של משה וקנין.
  • יקב "מדבר"

בערבי חמישי במהלך הקיץ מתקיים ברובע האמנים יריד "חמישי ברובע", בו פתוחות כל הגלריות לקהל הרחב, מתקיימים מופעים לילדים ולכל המשפחה וכן הופעות מוזיקליות.

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 החלו אלי ורחל זיו, ממייסדי ערד, להוציא לאור עיתון מקומי בשם "כידוד", על שם ההר שעליו הוקמה העיר. "כידוד", שיצא לאור ברציפות עד 1989, נחשב לאחד מחלוצי המקומונים בישראל (קדמו לו רק שני מקומונים באילת). בשיאו הוא הופץ ב-3,000 עותקים מדי שבוע, שחולקו חינם במכולות, בקיוסקים ובמקומות נוספים. כיום מופץ בערד עיתון ה"צבי" למגזר הכללי ועיתון "מידערד" למגזר הדתי והחרדי בעיר.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגרש הטניס בערד

כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר יש שתי קבוצות כדורגל. הראשונה היא הפועל ערד-תמר שמשחקת בליגה ב' דרום. בינואר 2015 הוכרז על הפסקת פעילות הקבוצה עקב קשיים כלכליים[11]. השנייה היא מועדון כדורגל ערד שמשחקת בליגה ג' דרום, וכוללת לצד קבוצת הבוגרים שתי קבוצות נוער, נערים ב' ונערים ג'.

כדורסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר יש קבוצת כדורסל אחת, הפועל ערד, ששיחקה בליגות נמוכות. בעקבות הפסקת התמיכה הכלכלית של העירייה לקבוצה הופסקה פעילותן של קבוצות הבוגרים והנוער.

כדוריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר יש קבוצה כדוריד בשם "הפועל ערד", המשחקת בליגת העל בכדוריד.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם תלמי ואפרים תלמי, כל הארץ-לכסיקון גאוגרפי של ישראל, הוצאת עמיחי, ספטמבר 1966, ערך: ערד, עמוד 532–533 .
  • מיכאל יעקובסון: האדריכל שתכנן את בניין העירייה, מנחם כהן - עבודות (על תכנון המרכז העירוני בערד), הוצאה עצמית, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארץ הנגב - אדם ומדבר (1979), בעריכת אבשלום שמואלי, כרך 2, עמ' 575.
  2. ^ ירון בן-עזרא, מנכ"ל החטיבה להתיישבות
  3. ^ פרופיל עיריית ערד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2005)
  4. ^ ארץ הנגב - אדם ומדבר (1979), בעריכת אבשלום שמואלי, כרך 2, עמ' 573.
  5. ^ וילנאי, זאב: אנציקלופדיית "אריאל", כרך 7, עם עובד (1979), ישראל. עמ' 6002–6003.
  6. ^ כאן תקום עיר, מעריב, 8 במרץ 1962
  7. ^ אהרון דולב, ערד - החזון והמחדל, מעריב, 7 באוקטובר 1966
  8. ^ פרופיל ערד באתר הלמ"ס
  9. ^ ענת רסקין, ערד - על שולחן התכנון של הסטודיו לתכנון אורבני, 31 מזרח - פורטל תיירות וקהילה של ערד והנגב המזרחי, ‏‏30 ‏דצמבר ‏2010
  10. ^ Lerman, הקריסה של ערד היא לא בגלל המגבות אלא תוצאה של התכנון העירוני, עוד בלוג תל אביבי, ‏2014-10-30
  11. ^ הפועל ערד מפסיקה פעילות, doublepass.sport5.co.il