השמדה באמצעות עבודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"מדרגות המוות" במחצבת מאוטהאוזן. האסירים אולצו לסחוב אבנים כבדות במעלה במדרגות. במצבם הבריאותי הרעוע, אסירים מעטים יכלו להמשיך בעבודת פרך זו.

השמדה באמצעות עבודה הוא מונח המתאר את הפעלתם של מחנות ריכוז ומערכות לניהול עובדי כפייה בגרמניה הנאצית, בברית המועצות, בקוריאה הצפונית ובמשטרים טוטאליטרים אחרים. שכן, במשטרים אלו הנרדפים נרצחים באיטיות על ידי עבדות קשה, תת-תזונה והיעדר טיפול רפואי.

גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה של עובדי כפייה יהודים, צועדים עם אתי חפירה, מוהילב, 1941

הנאצים רדפו אנשים רבים על רקע הגזע, השתייכות פוליטית, מוגבלות, והעדפה דתית או מינית. הם אף רדפו קבוצות נוספות שנדחקו לשולי החברה בגרמניה, דוגמת משפחות מרובות ילדים ונזקקות סעד, נוודים ותושבים ארעיים (צוענים בעיקר), וכן אלכוהוליסטים וזונות. למרות שהאחרונים שהוזכרו נחשבו ל"טהורי דם", הם סווגו כחריגים חברתית וכנטל על החברה. הם תועדו ברשימות (וגם הומוסקסואלים) על ידי הרשויות והמשטרה והוטלו עליהם מגוון של הגבלות וחוקים מדכאים, ביניהם עיקור כפוי ולבסוף מאסר במחנות הריכוז. כל מי שהתנגד למשטר הנאצי (כגון קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, דמוקרטים וסרבני מצפון) נלקח למחנות מעצר. רבים מהם לא שרדו.

בעוד שאחרים ניצלו מעיניהם של הנאצים, לא היה מקום בתפיסת העולם של היטלר ליהודים, אם כי גרמניה הנאצית עודדה ותמכה בהגירה יהודית לארץ ישראל בין השנים 1933 עד 1941 דוגמת הסכם ההעברה ותוכנית מדגסקר. במהלך המלחמה בשנת 1942 ההנהגה הנאצית התכנסה כדי לדון ב"פתרון הסופי לבעיית היהודים באירופה" בועידת ואנזה. התמליל מהועדה נתן להיסטוריונים תובנה על דרך החשיבה של ההנהגה הנאצית, שכן הוא תיאר באופן מובהק את תוכניתם העתידית שכללה שימוש בהשמדה על ידי עבודה כאחד ממרכיבי "הפתרון הסופי".

לתנאי העבודה במחנות היו המאפיינים הבאים: היעדר תגמול מכל סוג, פיקוח מתמיד על העובדים, עבודה פיזית קשה (למשל סלילת דרכים, עבודות חווה, ועבודות ייצור שעיקרן ייצור תחמושת), שעות עבודה רבות (מעשר ועד 12 שעות עבודה ביום), תת-תזונה, הקצבת מזון, היעדר היגיינה, טיפול רפואי לקוי שהוביל למחלות וביגוד לא מספק (למשל בגדים קצרים גם בתקופת החורף).

הנאצים אף עינו והתעללו פיזית באסירים. "טורסטאן" הייתה שיטה שבה הקורבנות אולצו לעמוד עירומים ולהרים את ידיהם באוויר. לאחר שהתמוטטו או התעלפו הם הוכו עד לחזרתם מחדש לתנוחה. "פאלהנגן" הייתה שיטה בה קשרו את ידיהם של האסירים מאחורי גבם ואז תלו אותם על עמוד באמצעות הלולאה שנוצרה בין היד לגב. כך נפרקו ידיהם של האסירים והלחץ היה קטלני תוך מספר שעות.

מחנות הריכוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיתוב "העבודה משחררת" על שער מחנה דכאו

הכליאה במחנות הריכוז לא נועדה רק כדי לשבור את רוחם של האסירים, אלא כדי להוביל למותם. רישום האסירים, עבודת הכפייה, שיכונם במבנים צפופים וקטנים והמסדרים - כל ההיבטים של הכליאה במחנה לוו בהשפלה ובהטרדה.

הקליטה, הרישום והתחקור של העצורים החדשים התלוו לקריאות בוז מאנשי האס אס. דרכו על האסירים והלמו בהם במסדרי הבוקר. חלק מעבודות הכפייה כללו מטלות חסרות טעם ופרך קשה, שנועדו לשחוק את האסירים פיזית ונפשית.

במחנות ריכוז רבים, עבודות הכפייה כוונו לטובת המאמץ של מכונת המלחמה הגרמנית. במקרים אלו, האסירים אולצו לעבוד שעות רבות על מנת להגביר את התפוקה של יצור הנשק והתחמושת. אוסוולד פוהל, ראש מחלקת המשרד הראשי למשק ולמנהל של האס אס (SS-WVHA), שפיקח על עבודתם של האסירים במחנות הריכוז, נתן ב-30 באפריל 1942 את ההוראה:

"מפקדו המחנה עצמו אחראי לשימוש בכוח האדם. העבודה צריכה להיות מתישה במולא מובן המילה כדי להשיג ביצוע מקסימלי. [...] אין מגבלות לשעות העבודה [...] הליכות גוזלות זמן והפסקות באמצע היום על מנת לאכול אסורות בהחלט. הוא [מפקד המחנה] חייב לאחוז בידע טכני בענייני צבא וכלכלה ולהתייעץ עם אנשים נבונים מקבוצות ההנהגה, בעזרתם יגיע למימוש גבוה של הפונטציאל".

בין 25,000 עד 35,000 אסירים שנשלחו לעבוד עבור תאגיד אי גה פארבן באושוויץ מצאו את מותם. תוחלת החיים הממוצעת של אסיר יהודי שהוצב בתפקידו עמדה על פחות מארבעה חודשים. עובדי הכפייה הכחושים מתו מעייפות, ממחלות או שהוגדרו כבלתי כשירים לעבודה והוצאו להורג. כשלושים אחוזים מעובדי הכפייה עליהם הוטלה המשימה של חפירת תעלות, שנחפרו לטובתם של מפעלי נשק בחודשי המלחמה האחרונים, מתו. במחנות לוויין שהוקמו בקרבת מכרות וחברות תעשייתיות, אחוזי התמותה היו גבוהים אף יותר, שכן תנאי המגורים והציוד היו ברמה נמוכה בהרבה מאשר במחנות העיקריים.

האימרה "העבודה משחררת" (בגרמנית: Arbeit macht frei; נהגה: "אַרְבַּיְיט מַאכְט פְרַיְי"), שהתנוססה על מספר שערי מחנות ריכוז, הייתה חלק ממערך ההטעייה ואחיזת העיניים שהופנתה כלפי קורבנות גרמניה הנאצית. מחנה הריכוז בוכנוואלד היה המחנה היחיד שבשערו נכתב בציניות "Jedem das Seine" (בגרמנית: לכל אחד המגיע לו).

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גולאג

הגולאג הסובייטי מתואר לעתים קרובות כמערכת של מחנות מוות. אלכסנדר סולז'ניצין הציג את הביטוי "מחנות השמדה באמצעות עבודה" בספרו "ארכיפלג גולאג". לדבריו, הממשל הסובייטי הכחיד את המתנגדים לו על ידי אילוצם לעבוד בפרויקטים לאומיים גדולים (דוגמת חפירת תעלת בלומורקנאל, עבודה במחצבות, סלילת פסי רכבת מרוחקים ומיזמי בנייה אורבניים) תחת תנאים תת-אנושיים. רוי מדבדב העיר: "מערכת הענישה בקולימה ובמחנות בצפון נועדו במתכוון להשמדתם של אנשים". אלכסנדר יאקובלב אף הרחיב ואמר שסטלין "היה הארכיטקט של מערכת הגולאגים שבאה להשמיד לחלוטין חיי אדם".

בהסתמך על מסמכים פנימיים וסודיים מהגולאגים השונים, עולה שבין השנים 1930 עד 1956 נהרגו 1.6 מיליון בני אדם במחנות העבודה הסובייטים. רובם (900,000 איש לערך) נהרגו בזמן מלחמת העולם השנייה בעת הלחימה בין גרמניה הנאצית לרוסיה הסובייטית, תקופה שבה אספקת המזון הייתה דלה בכל המדינה.

לפי ההערכה, מחנות עבודה דומים פרוסים בשטחה של קוריאה הצפונית ועד כה נהרגו בהם למעלה מ-20,000 אסירים פוליטיים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל קרקובסקי, '"השמדה על ידי עבודה" ברייך השלישי ומעורבותן של חברות גרמניות', ילקוט מורשת סו (חשוון תשנ"ט, אוקטובר 1998), 61–67.