התזמורת הסימפונית המודרנית

התזמורת הסימפונית המודרנית (באנגלית: Modern Symphony Orchestra) הייתה תזמורת חובבים לונדונית, שפעלה בין 1931 ל-1983.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסד התזמורת הסימפונית המודרנית היה ארתור דנינגטון, שניהל באותה תקופה כמה הרכבי חובבים תזמורתיים קטנים יותר בצפון לונדון, וב-1931 איחד אותם לתזמורת סימפונית. השם "תזמורת סימפונית מודרנית" לקוח מן העובדה, שהתזמורקת הייתה מעוניינת לנגן מוזיקה "מודרנית": מאת מלחינים בני התקופה וכאלה שאינם מוכרים, ולאפשר לסולנים צעירים להופיע שם התזמורת.

אולם הקונצרטים הראשון של התזמורת היה בית העירייה של איזלינגטון, אבל מחמת האקוסטיקה הגרועה שם עברה התזמורת לתיאטרון הפוליטכני בדרך הולוויי. בשנת 1938 אומצה התזמורת הסימפונית המודרנית באופן רשמי על ידי בית הספר הפוליטכני המקצועי למוזיקה ובכך הייתה לחלק מן המכון הפוליטכני הצפוני. עקב תנאי הזיכיון שלו, לא יכול היה הפוליטכני לממן את התזמורת, אבל הוא סיפק לה מקום לחזרות ואולם מופעים.^[1]

בהתאם לשמה, ביצעה התזמורת מראשיתה יצירות עכשוויות, בלתי-מוכרות או נדירות בהשמעה, משולבות לצד יצירות מוכרות. איכות נגינת התזמורת והפתיחותה ליצירות מודרניות איפשרו לתזמורת לבצע בכורות עולמיות ובריטיות לאחר שנים ספורות של קיומה. הקונצ'רטו לאבוב מאת רות גיפס, למשל, זכה לביצוע הבכורה העולמי שלו בביצוע התזמורת הסימפונית המודרנית ב-13 ביוני 1942 (עם הסולנית מריון בראף) והתזמורת ביצעה את הבכורה הבריטית של פטרושקה מאת איגור סטרווינסקי בעיבוד משנת 1947. עוד ביצועים ראשונים באנגליה כללו את "סוויטה בפה" מאת אלבר רוסל, "שמחת חיים" מאת טיבור הארסני, "שבעה שירים מוקדמים" מאת אלבן ברג (עם הליווי התזמורתי מ-1928) ו"סימפוניה קונצרטנטית קטנה" מאת פרנק מרטן.

בשנות ה-40' גברו המוניטין של התזמורת וההכרה בה: כתוצאה מכך, ביקר אדריאן בולט את התזמורת בשנת 1949 ו"הביע את הערכתו ליוזמה ולרמת הנגינה שהיה עד לה וחיווה את דעתו, כי התזמורת הסימפונית המודרנית ראויה להימנות בין תזמורות החובבים הטובות ביותר בבריטניה". בהמשך התמנה בולט לנשיא התזמורת, מעמד שכיהן בו במשך עשרים שנה. ב-1952 שיבח מבקר המוזיקה של הטיימס את רוח היוזמה והחדשנות של דנינגטון ותזמורתו והביע את צערו על כך, שתזמורות מקצועיות רבות בלונדון אינן מצליחות להגיע לרמתה.^[2] בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה קיבלה התזמורת מענק צנוע מקרנות ציבוריות, שאיפשר לה לקבל לשורותיה נגנים מקצועיים, בייחוד ליצירות מודרניות מורכבות.

הסולנים שהופיעו עם התזמורת כיסו קשת רחבה, מאמנים לא-מוכרים עד למבצעים בעלי שם בינלאומי. בעונת הקונצרטים 1950-1949 הופיעו פרדריק גרינקה ונורמן ווקר, "שתרמו את הופעתם כמחווה להישגי התזמורת." סולנים בראשית דרכם הוזמנו להופיע: ג'ויס האטו הופיעה עם התזמורת בשנת 1955, בראשית הקריירה שלה והווארד שלי ניגון בעונת 1971–1972, בגיל 21. התזמרת הקליטה לחברת התקליטים Rare Recorded Editions אוברטורות מאת אובר וכרוביני.^[3]

בתזמורת הסימפונית המודרנית מצאה רות גיפס השראה חלקית להקמת "תזמורת חזרה אחת" בשנת 1955. בשנת 1963 שונה שם התזמורת לתזמורת הרפרטואר של לונדון, ובשם זה היא ממשיכה לפעול.

ביצועים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרברט מוריל: קונצ'רטו לצ'לו ותזמורת (ביצוע פומבי ראשון ב-9 במרץ 1938 עם אנתוני פיני, צ'לו)
הרולד ברזייר: נושא ווריאציות לתזמורת (בכורה עולמית ב-31 בינואר 1942, בניצוח המלחין
רות גיפס: קונצ'רטו לאבוב (בכורה עולמית ב-13 ביוני 1942 עם מריון בראף, אבוב)
ג'ויס צ'פמן: נוקטורן לתזמורת (בכורה עולמית ב-16 באוקטובר 1943)
רות גיפס: קונצ'רטו לכינור (בכורה עולמית ב-5 בפברואר 1944 עם אחיה של המלחינה, ארנסט, כסולן ובניצוח ארתור דנינגטון
טיבור הארסני: "שמחת החיים" (La joie de vivre) (בכורה אנגלית ב-19 בפברואר 1949)
לילה ללאוני: קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 (בכורה אנגלית ב-25 במאי 1949 עם במלחינה כסולנית בהופעתה הראשונה באנגליה)
פרנק מרטן: סימפוניה קונצ'רטנטה (בכורה אנגלית ב-1 בנובמבר 1952)
יוריאן אנדריסן: קונצ'רטינו לפסנתר ותזמורת (בכורה אנגלית ב-21 במרת 1953)
אלאן בוש: קונצ'רטו לפסנתר (ביצוע פומבי ראשון ב-15ר במאי 1954)
קנת פייקמן: פואמה סימפונית "פרלנדרה" (בכורה עולמית ב-26 ביוני 1954)
רוברטו גרהארד: "קנסיונרו דה פדרל" (בכורה עולמית ב-23 באוקטובר 1954 עם סופי ויס, סופרן
הוגו גודרון: סוויטה קונצרטית לפסנתר וכלי מיתר (בכורה אנגלית ב-23 באוקטובר 1954 עם ריה גרוט, פסנתר
דמיטרי שוסטקוביץ': "אוברטורה חגיגית" (בכורה אנגלית ב-25 במאי 1957)
אלאן רואסתורן: "שירי ילדים" (ביצוע פומבי ראשון בלונדון ב-26 באפריל 1958 עם סופי ויס, סופרן
סטיבו דודגסון: קונצ'רטו לגיטרה (בכורה אנגלית ב-4 ביולי 1959 עם ג'ון ויליאמס, גיטרה
קרל נילסן: שבעה קטעים מתוך המוזיקה למחזה "אלאדין" (בכורה אנגלית ב-4 ביולי 1959)
ג'פרי בוש: קונצ'רטינו לפסנתר ותזמורת (ביצוע פומבי ראשון ב-11 בפברואר 1961 עם אריק פארקין, פסנתר)