איגור סטרווינסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איגור סטרווינסקי
Игорь Фёдорович Стравинский
Igor Stravinsky LOC 32392u.jpg
לידה 17 ביוני 1882
לומונוסוב, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באפריל 1971 (בגיל 88)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, סימפוניה, מוזיקה קלאסית של המאה ה-20, מוזיקה קאמרית, מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, מנצח, מוזיקאי ג'אז, פסנתרן, מוזיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קבלת פנים לאיגור סטרווינסקי בעת ביקורו בישראל בשנת 1962. מימינו נתן דונביץ', כתב קול ישראל, ומשמאלו, אהרן צבי פרופס ופרנק פלג

איגור פיודורוביץ סטרווינסקירוסית: Игорь Фёдорович Стравинский, בתעתיק לטיני: Igor Fyodorovich Stravinsky; ‏17 ביוני 1882 - 6 באפריל 1971) היה מלחין רוסי ואמריקני של מוזיקה קלאסית מודרנית.

בין יצירותיו הנודעות ניתן למנות את הבלטים המוקדמים "פולחן האביב" ו"ציפור האש", וכן את סימפוניית תהילים הניאו קלאסית, מזמורי רקוויאם ואודיפוס רקס.

סטרווינסקי היה אחד מבכירי המלחינים במאה ה-20, בעל כוח השפעה הגדול ביותר במוזיקה בת זמננו. הוא זכה בפרסים רבים ובאותות כבוד, ביניהם מדליית הזהב של התזמורת הפילהרמונית של לונדון ב-1951, פרס סיבליוס בסך 27,000 דולר מן "הקרן הפינית לאמנויות ולמדעים" ב-1963 ועוד.

סטרווינסקי נודע במעברים שביצע בין סגנונות. ביצירות "ציפור האש" ו"פולחן האביב" חנך את הפרימיטיביזם במוזיקה של המאה ה-20. יצירות אלו עוררו עליו את חמת המבקרים, שלא הצליחו לקבל את החידוש שבהן ושפכו עליו קיתונות של לעג וגינוי. רק מאוחר יותר, כאשר נטש את הפרימיטיביזם לטובת הנאו-קלאסיציזם, חזרו בהם רבים מן המגנים והחלו לראות במוזיקה זו יצירות מופת, בעוד שכתיבתו הנאו-קלאסית נראתה להם כשמרנית ומיושנת. כאשר שינה שוב את סגנונו ונטש את הנאו-קלאסיציזם לטובת הכתיבה הסריאלית, נתקל שוב בביקורת נוקשה מצד המבקרים, שתיארוהו כרפה שכל ותשוש, בעודם מהללים את המוזיקה שכתב הנאו-קלאסיקן.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטרווינסקי נולד בעיירה אורניינבאום (ברוסית: Ораниенбаум, כיום לומונוסוב; Ломоносов) ליד סנקט פטרבורג ברוסיה. אביו היה זמר בס ראשון במעלה בתיאטרון מרינסקי וגם אחיו היה מוזיקאי, כך שילדותו הייתה עתירת חוויות ורשמים מוזיקליים.

בגיל 9 החל ללמוד נגינה בפסנתר, משהשתפרה נגינתו החל להתאמן באלתור על חשבון הזמן הקצוב לתרגילים רשמיים למורת רוחם של מוריו והוריו. לאחר מכן נשלח על ידי הוריו ללימודים גבוהים, אשר היו רחוקים מתחום כשרונו. הוא חילק את זמנו בין לימודי משפטים באוניברסיטת פטרבורג ללימודי מוזיקה חלקיים, עד שהצליח לשכנע את הוריו בצורך להשקיע יותר במוזיקה. הוא שכר לעצמו מורה להרמוניה, שלא היה אהוד עליו ביותר, ובמהרה החל ללמוד באופן עצמאי מן הספרים והחל לעיין בתורת הקונטרפונקט, שקסמה לו במיוחד. ב-1902 פגש ברימסקי-קורסקוב, שלימד אותו את יסודות התזמור ונחשב למורו הרוחני. הוא יעץ לו להמשיך בינתיים בלימודיו האקדמיים ובמקביל לרכוש ידיעה מקיפה יותר במוזיקה, באמצעות לימודים פורמליים ושיטתיים בהרמוניה ובקונטרפונקט.

בתקופה זו הצטרף לאגודה מוזיקלית, אשר הייתה מקיימת הופעות של מוזיקה קאמרית צרפתית חדישה. היה זה מפגשו הראשון של סטרווינסקי עם מלחינים כמו פול דיקא, קלוד דביסי וסזאר פרנק, שהטביעו את רישומם ביצירתו בהמשך הקריירה שלו כמלחין.

דמות נוספת, אשר הייתה מעורבת בחייו של סטרווינסקי, היה סרגיי דיאגילב, חובב אומנויות שלימים הפך למנהלו האישי. דיאגילב היה מנהלו של "בלט רוס", שפעל בפריז בראשית המאה והעלה את הבלטים של סטרווינסקי, תחילה את "ציפור האש" ו"פטרושקה" ואחר את הבלט החדשני והשערורייתי, "פולחן האביב" ב-1913 בניצוח פייר מונטה. בבלט הבא, "החתונה" (Les noces), נקט יתר ריסון וצימצם את התזמור לארבעה פסנתרים ו-17 כלי הקשה. הבלט "פולצ'ינלה" מבוסס על נושאים שסטרווינסקי חשב שהם של פרגולזי אבל היום ידוע שהם מאת מלחינים אחרים, בעיקר דומניקו גאלו.[1]

סרגיי דיאגילב היה הראשון לעמוד על גאוניותו של סטרווינסקי ולהכריז עליה ברבים. הקרבה הנפשית בין השניים הייתה רבה, וסטרווינסקי דרש להיקבר לצד דיאגילב, בוונציה.

בהמשך חייו שמר סטרווינסקי אמונים לבלט. "אפולו מוליך המוזות", להרכב מיתרים קטן, כתוב בפשטות קלאסית והוא אולי המלודי ביותר ביצירותיו. "נשיקת הפיה" מביא נושאים של צ'ייקובסקי. שני אלה בוצעו לראשונה בשנת 1928 בארצות הברית. "משחק הקלפים" בוצע לראשונה בניו יורק בשנת 1937.

בכתיבתו הסימפונית סטה סטרווינסקי מן המקובל בצורה זו, ולשיאה הגיע בסימפוניית תהילים, שנכתבה ליובל התזמורת הסימפונית של בוסטון ולכבוד מנהלה סרגיי קוסביצקי. בפסטיבל ישראל, באוגוסט 1964, ניצח סטרווינסקי הישיש על סימפוניית תהילים בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית והמקהלה הקאמרית תל אביב (בהמשך המקהלה הפילהרמונית תל אביב) בתיאטרון קיסריה.

האופרות של סטרווינסקי מציגות פסיחה על שתי הסעיפים - מעשה בחייל (1919) היא יותר הצגה מאופרה מושרת, וב"שועל" (1922) יש יותר ריקוד ממשחק. "מאוורה", על פי פושקין דומה יותר לאופרה מקובלת, אך אדיפוס רקס היא יותר אורטוריה מאופרה, גם משום שהיא כתובה בלטינית וגם משום שאין בה כמעט בימוי. מכל האופרות שלו, רק "דרכו של הולל" (בעקבות ציוריו של הוגארת) היא אופרה של ממש, שיש לה מקום של כבוד ברפרטואר האופראי.[2]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבר סטרווינסקי לארצות הברית וקיבל אזרחות אמריקנית. ב-1940 התחילה התקופה השלישית של יצירתו, התקופה האמריקנית, בה מיוצגים הסגנון הרוסי והסגנון הנאו-קלאסי גם יחד. בין יצירותיו הבולטות בתקופה זו: הבלט "אורפאוס" (1947), "לזכרו של דילן תומאס" (1954) ו"ת'רני" (Threni; בעקבות ספר איכה; 1958). ביצירות אלה בולט שיתוף הפעולה של האינטלקט והרגש לצורך ארגון מוזיקלי חדש ויצירת מושגים חדשים באסתטיקה המוזיקלית. יצירתו של סטרווינסקי בארצות הברית הייתה רבה וכללה יצירות בתחומי האופרה, הבלט, הקונצ'רטו, המוזיקה הקאמרית והשיר. בשנותיו האחרונות הלחין מספר יצירות בשיטת שנים-עשר הטונים הקרובה לזו של וברן, ביניהן הבלדה "אברהם ויצחק" לבריטון ולתזמורת קאמרית, לתמליל עברי (בראשית, כב) שהוקדשה לפסטיבל ישראל[3] (ירושלים, 1964). זוהי אחת מיצירותיו בסגנון המוזיקה הסריאלית, שאליה עבר רק לאחר מותו של שנברג, אך השפעתו של שנברג ניכרת ביצירותיו.

סטרווינסקי נפטר בניו יורק, ונקבר בוונציה בבית עלמין באי סן מיקלה. המגזין "TIME" הזכיר את שמו כאחד האנשים המשפיעים על המאה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של סטרווינסקי במרפסת בית האופרה של סנטה פה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צ'ארלס קדוורת', "דומניקו גאלו", מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה ה-20, עמ' 558
  3. ^ חיים אלכסנדר, סטרוינסקי, איגור פיודורוויץ', האנציקלופדיה העברית, כ"ה, תשל"ד, עמ' 734