התערבות בשוק המט"ח בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גרף שנתי - גובה יתרות המטח של ישראל

מדיניות בנק ישראל להתערבות בשוק המט"ח בישראל השתנתה במהלך השנים, בהתאם למציאות הכלכלית ששררה במשק.

בשנים הראשונות לקיום המדינה, יתרות המט"ח היו מצומצמות מאוד. כאשר הוחלפה הלירה הארץ ישראלית (לא"י) בלירה הישראלית עם קום המדינה, הוחלט ששוויו של המטבע החדש יהיה שווה ערך לשוויה של לירה שטרלינג אחת. עד מהרה התברר שהשערים שנקבעו לא מציאותיים - לירה ישראלית אחת הייתה שווה פחות מלירה שטרלינג. במציאות נוצרו כמה וכמה שערי חליפין. ריבוי שערי החליפין גרם לבלבול רב, ופגע קשות ביכולת התכנון של המשק. תופעה זו גרמה למשבר חמור במשק. החל מאמצע שנות החמישים ועד אמצע שנות השישים שררה במשק גאות יחסית. הסכם השילומים עם גרמניה ופיחות חד שבוצע ב-1962 (מ-1.8 ל-3 לירות לדולר) סייעו למדינה להתגבר על המחסור במטבע חוץ. למעט פיחות זה, שער החליפין מול הדולר היה מקובע במשך התקופה.

המהפך הכלכלי, תוכנית הייצוב של 1985 והשנים שאחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות התשעים ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שלאחר מכן, ועד אמצע שנות התשעים החזיק בנק ישראל ביתרות בגובה של מספר מיליארדי דולרים ונמנע מהתערבות בשוק מטבע החוץ. היתרה הדרושה הוגדרה כרמה של מט"ח הדרושה למספר חודשי יבוא.

בסוף 1992 עמדה רמת היתרות על 5.2 מיליארד דולר, והשינוי משנה לשנה היה מקרי. החל מ-1996 החל בנק ישראל ברכישה מסיבית של מט"ח והיתרות, שהסתכמו בסוף 1995 ב-8.3 מיליארד דולרים, הגיעו בסוף 1999 ל-22.5 מיליארד.[1] רכישות אלו לא נבעו ממדיניות הבנק לרכוש מט"ח, אלא נבעו מהיצע גדול של מט"ח על רקע הריבית השקלית הגבוהה, ששררה במשק בשנים האחרונות של שנות התשעים. בנק ישראל, נאמן למדיניות האלכסון, נאלץ למעשה לרכוש את עודפי המט"ח שנוצרו.

למרות קיומן של היתרות, השימוש בהן ככלי להשפעה על שער החליפין היה נדיר ביותר, אם בכלל. לא נעשה בהן שימוש גם בתקופות בהן הסתמן משבר בשוק המט"ח. כך למשל בשנת 2002, בה האמיר שער הדולר לשיא של כל הזמנים, העדיף בנק ישראל להשתמש בנשק הריבית ולא למכור מט"ח מהיתרות.

המדיניות השתנתה בתקופת כהונתו של סטנלי פישר כנגיד. החל ממרץ 2008, משהגיע שער הדולר לשפל של כ-3.4 שקלים, הודיע בנק ישראל כי בכוונתו להגדיל את יתרות המט"ח שלו לכ-40 מיליארד דולר תוך שנתיים,[2] על ידי רכישה יומית של כ-25 מיליון דולר בשוק המט"ח. המהלך, שיוחס בראש ובראשונה לניסיון להחלשת השקל, לא צלח בידו, שער הדולר הדרדר שוב, וביולי 2008 הודיע בנק ישראל כי יגביר את קצב רכישות המט"ח לכ-100 מיליון דולר ביום.

בעקבות הרכישות עלו מאוד יתרות המט"ח של ישראל. בסוף 2008 עמדו יתרות המט"ח על 42.5 מיליארד דולר.[3] מדיניות שער החליפין של הבנק נחלה הצלחה זמנית, ושער הדולר זינק אל מעל 4.20 שקלים. במאי 2009, לאחר שיתרות המט"ח התקרבו לכ-50 מיליארד דולר.[4] נרמז כי בנק ישראל מחפש דרך להפסקת רכישות המט"ח. בעקבות זאת, חזרו החל מיולי 2009 סימני התחזקות של השקל אל מול המטבעות הזרים, והדולר חזר שוב לרמות של 3.75 שקל לדולר. בנק ישראל הגיב ברכישת מאות מיליוני דולרים תוך ימים ספורים, והשקל נחלש שוב.

באוגוסט 2009 הודיע הבנק על הפסקת רכישה סדירה של מט"ח, לאחר שיתרות המט"ח הגיעו לרמתן הרצויה מבחינתו. הבנק הודיע עם זאת כי ימשיך לרכוש מט"ח מעת לעת בהתאם לנסיבות, ואף עשה זאת בפועל.

באוקטובר 2010 היוו לראשונה היתרות (69.1 מיליארד) מעל ל 30% מהתוצר הגולמי (GDP).

בעקבות גילוי שדות גז טבעי בשטחי המים הכלכליים של ישראל בים התיכון החל בנק ישראל ברכישת מט"ח בכמויות המותאמות להשפעה של הפקת הגז על מאזן התשלומים, כדי להימנע מהמחלה ההולנדית.[5] בינואר 2017 עברו לראשונה יתרות המט"ח את רף 100 מיליארד דולר[6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]