חוק חברת הודו המזרחית 1767

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוק חברת הודו המזרחית 1767
Royal Coat of Arms of the United Kingdom.svg
גוף מחוקק הפרלמנט של בריטניה
שם רשמי East India Company Act, 1767 (7 Geo. III, c. 57)
נכנס לתוקף יוני 1767

חוק חברת הודו המזרחית (מספר 57, בשנת מלכותו השביעית של המלך ג'ורג' השלישי, 1767) הוא חוק בריטי שהתחיל את תהליך הרגולציה של חברת הודו המזרחית הבריטית, שסופו בהלאמתה בשנת 1858 לאור התחזקותה בעקבות התרחשויות שקרו במשך מספר שנים לפני כן.

חברת הודו המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת הודו המזרחית הבריטית

"חברת הודו המזרחית הבריטית" הייתה חברת מניות שקיבלה צ'רטר מלכותי מאליזבת הראשונה בשנת 1600 במטרה לתת זכויות מסחר מועדפות בהודו. הצ'רטר המלכותי העניק לחברה מונופול על כל המסחר עם הודו המזרחית. בהמשך הפכה החברה, מחברת מסחר כלכלית לגוף בעל שליטה בלעדית בהודו, באמצעות קבלת תפקידים ממשלתיים וצבאיים, ובאמצעותם אף חקיקה מקומית מגבילה ופגיעה בזכויות האדם של המקומיים. בסופו של דבר פורקה החברה בשנת 1858, בעקבות תוצאות המרד ההודי הגדול.

האירועים שהובילו לחקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המפרטת את התנהלות קרב פלסי (1760)

משנת 1717 בנגל הייתה מחוז עצמאי שנשלט על ידי נוואבים(אנ'). הנוואב האחרון, סיראג' אוד-דאולה(אנ'), לא אהב את הנוכחות הבריטית בתת-היבשת בשל מעורבות של החברה בקשירת קשר נגד שלטונו. כשגילה שהחברה מחזקת את הביצורים במבצר ויליאם(אנ') שבכלכותה הוא ביקש מהם להפסיק, אך הם לא הסכימו וביוני 1756 כבש סיראג' את העיר ולקח בשבי כמה עשרות שבויים. אותם שבויים הוכנסו לצינוק, וככל הנראה בשל שרשרת טעויות הושארו שם למשך לילה שלם. התנאים בצינוק, ובעיקר חוסר בחמצן, גרמו למותם של רוב השבויים. הצינוק נקרא 'החור השחור של כלכותה' והשליחים שדיווחו עליו בבריטניה הוציאו את התקרית מפרופורציות והשתמשו בה על מנת לרתום את הכתר לעזרתה של החברה. בנוסף, כיבושה של כלכותה גרם לחברה להפסד של כשני מיליון פאונד. כך, נשלח הצבא הבריטי ובראשו לורד רוברט קלייב, ולמרות שהכוח הצבאי לא הספיק, שני אירועים בלתי צפויים סיפקו לקלייב ניצחון גורף בקרב פלסי ב-23 ביוני 1757[1] – האחד, סיראג' דחה את הקרב בשל מותו של חבר קרוב, והשני, ירד מונסון ביום הקרב, ותותחיו של הנוואב נרטבו, בעוד שהחברה הבריטית דאגה לכסות את שלה. במקביל, לאחר קרב פניפט השלישי(אנ') שהתרחש בשנת 1761, המרתים איבדו מכוחם, מה שתרם להתפשטות החברה.

במקביל, הייתה בריטניה מעורבת במלחמת שבע השנים, שבאה אחרי מלחמת הירושה האוסטרית ושתיהן גרמו לצורך של המדינה בכסף. הצורך הזה גרם להטלת מיסים על 13 המושבות בצפון אמריקה ועל הסחר עם המושבות, מה שגרם למלחמת העצמאות של ארצות הברית שהובילה לאבדן הכנסות. הידיעה שחברת הודו המזרחית מרוויחה כסף עוררה את הרצון של השלטון לקחת חלק ברווחים. את התהליך עוררו קריאתו של ויליאם בקפורד (אנ') (מיועציו הקרובים של פיט), כי אוצר המדינה יתמלא מהמזרח, לא מהמערב וכן מכתב שהוציא לורנס סליבן (אנ') בדבר קיצוץ בזכויות היתר של חברת הודו וקריאתו של תומאס וולפול (אנ') לחשיבה מחודשת בדבר זכויות היתר של חברת הודו המזרחית.

תהליך החקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אירועים אלו, קמה בשנת 1767 ועדת חקירה של בית הנבחרים הבריטי בעקבות התנהלותו הצבאית של קלייב בהודו. ויליאם פיט, הרוזן מצ'טהאם, החזיק בדיעה שכל הטריטוריה ההודית חייבת להיות תחת ריבונות הכתר (שהחזיק באידאולוגיה של התפשטות, והיה עוין לספרד וצרפת), אך צ'ארלס טאונסנד (שהיה חבר בלשכת הסחר ולכן היה לו אינטרס שהחברה תשגשג), שר האוצר, התחייב לרעיון שצריך להיות מיקוח בין החברה לבין הממשלה. בעקבות זאת, פרש פיט והפשרה בין הצדדים התגבשה באותה שנה תחת סעיף חמישים ושבע.

תוכן החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן זמני ולמשך שנתיים, הכיבושים ורווחי חברת הודו המזרחית הבריטית יישארו ברשותה, והחברה תשלם לתועלת הציבור (For the benefit of the public, כלומר לאוצר הכתר) 400,000 לירות שטרלינג בכל שנה כל עוד ההסכם בתוקף (During the term of such agreement), בתשלומים חצי-שנתיים. שיטה זו דומה לשיטת גביית המיסים בפרובינקיות של האימפריה הרומית, זאת בניגוד לגביית אחוז מהרווחים. במקרה שהחברה לא תשלם (גם אם תפשוט רגל), יוכל המלך לדרוש את הסכום באמצעות חיוב החברה או באמצעים אחרים בבתי במשפט, כאשר לא יתקבל כל תירוץ להיעדרות, הגנה, זכות יתר, וכדומה. אם שולם רק חלק מן הסכום, הממשלה תחייב את החברה לשלם את ההפרש, בתוספת של חמישה עשר אחוז מהסכום השנתי והוצאות משפט. בנוסף, תוכל הממשלה לדרוש כל רכוש של החברה, אם לא תעמוד בתשלומים. אם החברה תאבד שטחים או רווחים, תשלם סכום שנתי מופחת בהתאם לשטחים שנותרו. אם החברה שילמה מראש ואיבדה שטחים, וקרה ששילמה מעבר לסכום השנתי, היא תפוצה בכספים מקרן ממשלתית. לבסוף, כל סכום שישולם לשר האוצר על פי חוק זה, ישמש באופן בלעדי לפרלמנט הבריטי.

תוקף החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק עודכן על ידי חוק חברת הודו המזרחית 1769 (Geo. III, c. 24 ‏ 9) והוחלף על ידי חוק חברת הודו המזרחית 1773 (אנ') ( Geo. III c. 63 ‏13).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Antony Wild, The East India Company: Trade and Conquest from 1600, HarperCollins Illustrated, 2000
  • Lucy S. Sutherland, The East India Company in eighteenth-century politics, Clarendon Press, 1962
  • A. Berriedale Keith, ed. Speeches and Documents on Indian Policy, 1750-1921. Vol. I. London: Humphrey Milford, Oxford University Press, 1922, P. 30-34.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robins, Nick. "This Imperious Company - The East India Company and the Modern Multinational - Nick Robins - Gresham College Lectures". Gresham Colelge Lectures. Gresham College. Retrieved 19 June 2015.