חינה (יהדות הודו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חינה הודית הוא טקס הפרידה של האם מביתה, שבו האם כביכול מכינה את החינה מדמעותיה.

אוהל ואביזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוהלי החינה ההודית צבעוניים ומרהיבים, האוהל מקושט כולו בפרחי בד צבעוניים, באוהל מניחים ארבעה כיסאות מרופדים בבד לבן, כמו גם השטיח באוהל – סמל לטוהר. שני כיסאות קדמיים מיועדים לחתן ולכלה ושני כיסאות אחוריים מיועדים לשושבינים. ביום החינה הכלה לובשת סארי ירוק ותכשיטים תואמים – סמל להתחדשות וצמיחה.[1]

טקס החינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החתן והכלה נכנסים לאולם בתהלוכה מפוארת המלוות מקדימה על ידי מתופף ובנות המפזרות עלי כותרת צבעוניים, הכלה מובלת על גבי אפריון מפואר הנקרא "דולי", והחתן נישא על ידי האורחים בליווי שמשייה מהודרת הנקראת "צטרי". מאחור מתלוות נשים הנושאות בידיהן את קערת החינה המקושטת ומגשיות חינה שעליהם מונחים דברי המתיקה. הקהל מצויד במקלות ריקודים, הנקראים "דאנדייה", ובכובעים אשר חולקו מבעוד מועד מקבל את הזוג בליווי שירים ובריקודים. אז החתן והכלה עונדים זה לזו את שרשרת ה"האר" ומתיישבים בכיסאות הקדמיים, מאחור יושבים השושבינים. לאחר מכן מנהלת הטקס, שצריכה להיות אחת מבנות המשפחה שאיננה אלמנה או גרושה, מאכילה את החתן והכלה המיועדים וכן את השושבינים בסוכרייה - כברכה לחיים מתוקים. לאחר מכן לוקחים את השרשרת כסף ושרשרת פרחים ומניחים על מצחן של חמש רווקות (כברכה למציאת זיווג, ונישואין תוך שנה) ואז קושרים לחתן ולכלה על הראש.[1]

מריחת החינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב העדה ההודית מקובל למרוח את החינה על אצבע יד ימין – אותה האצבע שעונדים עליה את הטבעת בטקס החופה. לאחר מריחת החינה לוקחים מעט מהחינה מאצבעו של החתן ומעבירים לאצבע הכלה, ומעט מהחינה מאצבעה של הכלה מעבירים לחתן, זאת באמונה שהקשר יהיה קשר חם, טוב ואוהב לאורך כל הדרך המשותפת בין בני הזוג.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2. מדריך לחינה הודית (יהדות הודו).