חינה (יהדות הודו)

חינה הודית (מהנדי) הוא טקס הפרידה של האם מביתה, שבו האם כביכול מכינה את החינה מדמעותיה, במסורת יהדות בני ישראל (הודו), החינה נקראת מהנדי וטקס החינה נקרא טקס מהנדי.

לפני טקס החינה ישנו טקס מקדים הנקרא טקס מלידה, המלווה בברכות אליהו הנביא, טקס זה נערך בדר"כ כשבוע לפני טקס החינה.

אוהל ואביזרים

אוהלי החינה ההודית צבעוניים ומרהיבים, האוהל מקושט כולו בפרחי בד צבעוניים, באוהל מניחים ארבעה כיסאות מרופדים בבד לבן, כמו גם השטיח באוהל – סמל לטוהר. שני כיסאות קדמיים מיועדים לחתן ולכלה ושני כיסאות אחוריים מיועדים לשושבינים. ביום החינה הכלה לובשת סארי ירוק ותכשיטים תואמים – סמל להתחדשות וצמיחה.

טקס החינה

החתן והכלה נכנסים לאולם בתהלוכה מפוארת המלוות מקדימה על ידי מתופף ובנות המפזרות עלי כותרת צבעוניים, הכלה מובלת על גבי אפריון מפואר הנקרא "דולי", והחתן נישא על ידי האורחים בליווי שמשייה מהודרת הנקראת "צטרי". מאחור מתלוות נשים הנושאות בידיהן את קערת החינה המקושטת ומגשיות חינה שעליהם מונחים דברי המתיקה. הקהל מצויד במקלות ריקודים, הנקראים "דאנדייה", ובכובעים אשר חולקו מבעוד מועד מקבל את הזוג בליווי שירים ובריקודים. אז החתן והכלה עונדים זה לזה את שרשרת ה"האר" ומתיישבים בכיסאות הקדמיים, מאחור יושבים השושבינים. לאחר מכן מנהלת הטקס, שצריכה להיות אחת מבנות המשפחה שאיננה אלמנה או גרושה, מאכילה את החתן והכלה המיועדים וכן את השושבינים בסוכרייה - כברכה לחיים מתוקים. לאחר מכן לוקחים את השרשרת כסף ושרשרת פרחים ומניחים על מצחן של חמש רווקות (כברכה למציאת זיווג, ונישואין תוך שנה) ואז קושרים לחתן ולכלה על הראש.

מריחת החינה

בקרב העדה ההודית מקובל למרוח את החינה על אצבע יד ימין – אותה האצבע שעונדים עליה את הטבעת בטקס החופה. לאחר מריחת החינה לוקחים מעט מהחינה מאצבעו של החתן ומעבירים לאצבע הכלה, ומעט מהחינה מאצבעה של הכלה מעבירים לחתן, זאת באמונה שהקשר יהיה קשר חם, טוב ואוהב לאורך כל הדרך המשותפת בין בני הזוג.

ראו גם

• חינה