בני ישראל (הודו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר "ההיסטוריה של בני-ישראל מהודו" מאת חיים שמואל קהימקר, יצא בתל אביב בשנת 1937
בני-ישראל מהודו שנת 1838 (כנראה ממשפחת קמודן מוכאדם דיווקר, נשיאי הקהילה)
משפחת טלקר: הסבא דניאל, הבן משה והנכד דניאל (שנת 1870 לערך)

בני ישראלמרטהי יהודית: बेने इस्राएल, תעתיק: "בֶּנֶה ישראל") הוא שמה של הקהילה היהודית שהתקיימה במערב הודו לצד קהילת יהודי בגדאד ויהודי קוצ'ין בהודו. עם הקמת מדינת ישראל, עלתה במהלך השנים רוב הקהילה לישראל ובה מצוי הריכוז הגדול ביותר של בני ישראל מהודו.

בטרם העלייה לישראל באמצע המאה העשרים מנתה הקהילה כ-24,000 נפשות שהתרכזו בעיקר במומבאי, כלכותה, דלהי, אחמדאבאד וטהאנה. כיום, על-פי ההערכות, מונה הקהילה כ-74,000 נפשות בישראל, כ-5,000 נפשות באזור מומבאי, כמה מאות נפשות ברחבי הודו ועוד כ-10,000 נפשות ברחבי העולם כולל צאצאי נישואין בין עדתיים.

בית הכנסת מגן אברהם של קהילת בני ישראל באחמדאבאד

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוג ללימודי עברית של בנות עדת בני ישראל בפנימיה לבנות בפונה, 1913.
המחנכת רבקה ראובן בכיסא האמצעי

עדויות מבוססות ראשונות על קהילת בני ישראל מהודו, מופיעות כאשר דויד הסוחר, אחי הרמב"ם, הגיע לסחור בהודו לפני כאלף שנים. במכתב ששלח לרמב"ם[דרוש מקור] והתגלה בגניזה הקהירית, מספר דוד על מפגשו עם קהילה הנקראת "בני-ישראל". עם הגעת הבני ישראל להודו, אבדו ספרי התפילות ואילנות היוחסין. למרות זאת, הקהילה אמרה מדי יום את תפילת ה"שמע", וכן קיימה את מצוות ברית המילה בשמונת ימים, צום יום הכיפורים ושבת. ביום הכיפורים לבשו בני הקהלה וגם בימי אבל. הבני ישראל קברו את מתיהם, ובהודו נמצא בית הקברות העתיק ביותר מחוץ לישראל, בן אלפיים ומאתיים שנה.

דוד הסוחר סיפר במכתב לרמב"ם אשר התגלה במקרה, שלאחר חקירה בעניין זהות הבני ישראל ועריכת מבחנים להוכחת יהדותם, השתכנע שהם יהודים. הרמב"ם השיב לאחיו לראות בהם יהודים לכל דבר, וללמדם את התפילה והמצוות. דויד הסוחר פעל בקהילה כשנתיים ולימדם את התפילות, המצוות ואת סיפורי התנ"ך. כשדויד הסוחר נרצח בנסיבות מסתוריות על ידי שליט מקומי קנאי[דרוש מקור], ניתק הקשר של הבני ישראל עם יהודי העולם לעוד כמה מאות שנים.

במאה ה-16, זיהה החוקר ואיש האשכולות, רבי אברהם פירצול את קהילת בני ישראל כצאצאי עשרת השבטים בספרו המפורסם "אגרת אורחות עולם" (1524).

המפגש הבא של הבני ישראל בהודו עם יהודים, התקיים במאה ה-17. יהודי בשם דויד ראבן[דרושה הבהרה] שהגיע מקהילת יהודי קוצ'ין, למדם תפילה ודיני שחיטה. דויד ראבן היה מתורגמן ומתווך בשירות החברה ההולנדית המזרחית למסחר, מדרום הודו. בתחילת המאה ה-18 לקח שלושה נציגים ממשפחות מיוחסות מקרב בני העדה[דרוש מקור], משפחות: ראג'פורקר, שאפורקר וג'יראדקר ולימדם את ההלכה המתוקנת, עברית ודיני יהדות שנוספו באלף השנים שקדמו. שלושת המשפחות היוו דייני העדה ומילאו את כל התפקידים הדתיים והאזרחיים בקרב בני העדה. הם קיבלו גושפנקא לתפקידם משליטים מקומיים ונקראו ״קאג'י״. קיימים מסמכים משפטיים חתומים בידי שליטי האזור ומלכים מהמאה ה-17 עד לסוף המאה ה-18. ישנן השערות הטוענות ששלוש המשפחות נבחרו עוד בימי דוד אחי הרמב"ם[דרוש מקור].

המנהיגות האזרחית והפוליטית, עברה למשפחת דיווקר בסביבות שנת 1785, והוטבע התואר "כמודאן מוקדאם" דהיינו מפקד-נשיא.

ביקורים מקרב הקהילה בארץ ישראל החלו מסביבות שנת 1860 ואף לפני שלחו תרומות. בקבר רחל הייתה כתובת הקדשה לקהילת בני-ישראל מהודו בשנת 1856 לערך.

בסוף המאה ה-19 גברה פעילות הרבנות האורתודוקסית ולצדה הגיעה הפעילות הציונית. הקהילה הוזמנה לקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל ב-1897 אך מנהיגיה סירבו להשתתף בתואנה שמשיח ישראל עדיין לא בא ולכן יש להמתין.

בני הקהילה ששרתו בצבא האימפריה הבריטית השתתפו כקצינים במלחמת העולם הראשונה. מספר קצינים היו מהנכנסים עם הגנרל אלנבי לירושלים עם כיבושה בשנת 1917, עת השליטה באזור עברה מהאימפריה העות'מאנית לאימפריה הבריטית.

מספר נוסעים יהודים בהודו במאה ה-19 נתקלו בקהילה זו. ישראל יוסף בנימין, ראה בהם צאצאים לעשרת השבטים האבודים. מניעת התבוללות בגויים היה הדבר החשוב ביותר בקהילה.

סוגיית מוצא הבני ישראל מהודו, מעלה אפשרות שהיו צאצאי עשרת השבטים. בשנת 1897 נכתב ספר מקיף על העדה בידי חיים שמואל קהימקר ממנהיגי הקהילה. הספר יצא לאור בשנת 1937 בתל אביב שם נכתב כי בני ישראל הם צאצאי כובשי זיתים מהגליל, שניצלו מספינה שנטרפה בקרבת חופי הודו. שבעה זוגות ניצלו ונלקחו תחת חסות כוהני דת ברהמינים. לפי מסורתם, בני קהילת בני ישראל הם צאצאים של אנשים ממעמד הכהונה, ואכן בבדיקה גנטית שנערכה ב-2002 אושרה הטענה לאחר שנמצאו ממצאים שמוכיחים כי ליהודי הקהילה ולכהנים מוצא תורשתי משותף.[1]

באזור קונקאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחות "בני ישראל" גרו במשך דורות רבים ב-200 כפרים שונים באזור קונקאן. אחד הכפרים הידועים בו חיו יהודי "בני ישראל" היה אליבג (Alibag). הכפר היה ידוע ככפר יהודי וגרו בו מאות משפחות. כיום גרות בכפר 5–6 משפחות יהודיות המתחזקות בית כנסת ומעסיקות חזן ושוחט. אליהו בירנבוים אשר ביקר בכפר בסוף שנת 2006 מתאר את "הגאווה היהודית של המשפחות הגרות במקום באשר לעבר המפואר של הכפר". השוחט, לוי בקרולקר, הוא בעל מפעל למשקאות קלים, אשר למד שחיטה כדי שמשפחתו ובני הקהילה יוכלו להמשיך לאכול בשר כשר. שני בניו חגגו בר מצווה ורוצים לעלות לישראל. בכפר נמצא בית הכנסת של הקהילה אשר נבנה לפני כ-100 שנה.

עדיין נותרו כ-20 בתי כנסת ברחבי הודו של הקהילה, רובם כבר לא פעילים. חלק מבתי הכנסת נהרס בשל עזיבת הקהילה את האזור, חלק אחר הפך למוזיאון. עם זאת, חלק מבתי הכנסת הנותרים גדולים מאוד ומרשימים ועדיין פעילים במיוחד בחגים ושבתות. רוב בתי הכנסת הוקמו בראשית המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 . בתי הכנסת של בני העדה בפקיסטן נהרסו עד היסוד לאחר קום המדינה, האחרון שבהם, "מגן שלום" בקראצ׳י נהרס ב-1988 על מנת לפנות מקום למרכז קניות.

רבים מהגברים של הקהילה, קיבלו השכלה כללית ולא מעט בנו קריירה צבאית בעמדות מפתח בכירות בצבא הבריטי-הודי. עם סיום השלטון הבריטי היו לקצינים בצבא ההודי .

שחקנים וזמרי תיאטרון מהבני ישראל פעלו בתחילת המאה העשרים בהודו, ועם הקמת התעשייה הבוליבודית במומבאיי, היו אנשי קולנוע מהבני ישראל.

מאחר שבהודו היה לקהילת בני ישראל זכויות מלאות, הגיעו רבים לעמדות בכירות במערכת המשפט, היו ממקימי מערכת הרפואה ההודית ומקימי מערכת החינוך ההודי במהרשטרה, וכמובן הקימו מערכת חינוך לבני ישראל.

המחנך והסופר יוסף יחזקאל ראג׳פורקר, שימש כבוחן בשפה העברית החל מ-1871 באוניברסיטת בומביי.

אחד המנהגים המיוחדים של בני ישראל קשור בחג הפסח: יהודי אליבג נוהגים לטבול בערב פסח את כף היד בדם, להטביע את היד על נייר ולתלות את הנייר מעל משקוף הדלת. מנהג זה הוא זכר ל"פסחתי על הבתים" אשר במצרים, אבל הוא ייחודי ליהודי "בני ישראל".

המסורות של "בני ישראל" בהודו, קשורות קשר הדוק לדמותו של אליהו הנביא. הרקע לכך הוא אגדה ידועה בקרב הקהילה שלאחר שהמשפחות הראשונות הגיעו להודו והתיישבו בה, הגיע אליהו הנביא לבקרם בכפרים שגרו בהם וגם באליבג, לעודדם ולהבטיח להם שבקץ הגלות ישובו לארץ ישראל. בחנדאלה (HANDALA), המקום אליו לפי המסורת הגיע אליהו הנביא מצביעים על סלע גדול ובו קו ארוך השקוע באבן, המצביע על הסימן שהשאירו גלגלי המרכבה של אליהו הנביא; לצד הקו שני חורים גדולים באבן המציינים את פרסאות הסוסים כאשר קפצו כדי לעלות השמימה.

אחד האישים הבולטים מהקהילה הוא שמואל יחזקאל דיווקר, מקים בית הכנסת הראשון של הקהילה "שער הרחמים" ב-1796 וצאצאיו היו בין מנהיגי הקהילה כמאה שנים תחת התואר "כמודאן מוקאדם" שעבר בירושה.

המעמד בהלכה הרבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ביתא ישראל#המעמד בהלכה הרבנית

התעוררו תהיות ביחס למעמדם של "בני ישראל" והאפשרות לשלבם במניין ואף להתחתן עמם. לכן, נשלחה בשנת תר"ג שאלה מבני הקהילה בכלכתא אל הרבנים הגדולים בבגדד לשאול על דעתם בנושא "בני ישראל", וזו לשון השאלה:

זה היום כמה שנים בא למחנינו מן בומבאי איש ואשתו ובניו מהיאודים הידועים במקומותם "בני יסראיל" וזה האיש מיום שידענו עד היום הזה הוא וביתו כולם מתנהגים כמונו כמשפט הרבנים, שומרים כל מצוות ונזהרים מכל מה שאסרו ז"ל ואינם מפילים דבר מדבריהם. גם הולידו בנים בתוכינו ומלנו אותם כבנינו ובגדלם למדו אותם ת"ת עם בנינו והם היום כמונו בלי הפרש כלל... והן עתה גדלו בניהם והגיעו לפרק הנישואין ומבקשים להנשא בבנות ישראל ונפשינו לשאול הגיעה אם נוכל לתת להם מבנותינו ונקח מבנותם....

רבני בגדאד השיבו לבני הקהילה בכלכתא שהם רשאים לקבלם לקהילה ולהתחתן עמם "אלא אדרבה מצווה רבה לקרבם ולהשתדל עמהם להורות הדרך אשר ילכו בה ומעשה אשר יעשון.

כאשר החלה העלייה של משפחות בני ישראל לארץ וכן צעירים רבים מהקהילה שהגיעו כדי להכין תשתיות לקראת בואם של המשפחה המורחבת, נתקלו בקהילות אשכנז שסירבו לקבלם והערימו קשיים בהשתלבות המשפחות בארץ. בני קהילת בני ישראל נשלחו לדרום וצפון הארץ ליישובים בודדים ומנותקים ללא מקומות תעסוקה.

רבנים מסוימים, אשר רובם מקהילות אשכנז, הטיחו בקהילת בני ישראל שכביכול לא שמרו על הלכות גיטין וקידושין. בני הקהילה חוו עלבון צורב ופגיעה קשה, שכן הקהילה הייתה ידועה כקהילה שמרנית ששמרה על עצמה במשך אלפי שנים ללא התערבות עם גויי הסביבה. זאת, ועוד: נאמנות הבעל לאשה הייתה ידועה בקהילה, כמעט ולא נרשם מקרה של גירושין בקהילה, וגם במקרה שהבעל היה נפטר האישה היה נשארת באלמנותה כול ימי חייה.

בשנת 1964 התקבלה החלטה של הרבנות הראשית לישראל, להכיר בהם כיהודים לכל דבר, וזאת לאחר הפגנות רבות וירידה של המון מקרב העדה אל מחוץ לישראל ופרסום רב בעיתונים שגררו את התערבותו של ראש ממשלת ישראל דאז לוי אשכול אשר נאם בכנסת לטובת בני העדה. תחושת הקרע נמשכה, עד פסיקתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף. בפסיקה מוחלטת וללא עוררין ותוך הבאת ראיות מרבנים שביקרו בקהילה מאות שנים קודם, קבע זה שאין כל צל של ספק או פקפוק ביהדותם של קהילת בני ישראל.

קהילת "בני ישראל" התנהלה במשך השנים על פי ההנהגה של "החזן" הוא היה הדמות הרוחנית בקהילה הרב. המורה הרוחני שעל פיו נעשה כול דבר. הקהילה הייתה ממושמעת מאוד לדברי "החזן" בכל דבר רוחני. המצב כיום במומבאי הוא שרוב רובם של יהודי הקהילה הם מ"בני ישראל" – כחמשת אלפים איש, ורק כ-200 איש נותרו מהבגדאדים. כיום ניתן לומר, ש"בני ישראל" הם אלו שמקבלים לתוכם את היהודים העיראקים.

הבונים החופשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט מתחילת המאה ה-19 בעקבות השפעת הבריטים שהייתה די דומיננטית בקרב חברי הקהילה רבים הצטרפו לארגון "הבונים החופשיים" והגיעו עד לכדי הדרגות הבכירות ביותר, והם נפוצו ללשכות הארגון בהודו, ישראל, קנדה, ארצות הברית וכמעט בכל מדינה בה התיישבו והייתה לשכה קיימת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ולטר פישל, היהודים בהודו: חלקם בחיים הכלכליים והמדיניים, ירושלים: מכון בן צבי, 1960.
  • הרבנות הראשית לישראל, "בני ישראל - פסקי הלכה ומקורות ובירור דינם ושאלת מוצאם", ירושלים, הרבנות הראשית לישראל, תשכ"ב
  • אליעז דנדקר, "הענף השונה-סיפור צאצאיו של יצחק בן דאדא קמודן דיווקר", הוצאת קמודן מוכאדם, 2016
  • שלוה וייל, הודו בסדרת "העליות הגדולות מארצות המזרח, דפי מידע ומקורות", מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ומשרד החינוך, מנהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח, ירושלים התש"ס, 40 עמ'
  • Shalva Weil Weil (ed.). India's Jewish Heritage: Ritual, Art and Life-Cycle, 2nd ed., Mumbai: Marg Publications, 2004.
  • Strizower, Schifra. The children of Israel: the Bene Israel of Bombay. B. Blackwell, 1971.
  • Shirley Berry Isenberg. India ’s Bene Israel: A Comprehensive Inquiry and Sourcebook, Bombay: Popular Prakashan, 1988.
  • Joan Roland. Jews in British India: Identity in a Colonial Era,Hanover, N.H.: University Press of New England, 1989.
  • Nathan Katz. Who Are the Jews of India?, Berkeley: University of California Press, 2000.
  • Orpa Slapak (ed.), The Jews of India: A Story of Three Communities, UPNE, 1995.
  • Yulia Egorova, Jews and India: Perceptions and Image, Routledge, 2008.
  • Nathan Katz, Ranabir Chakravarti, Braj M. Sinha, and Shalva Weil (eds.). Indo-Judaic Studies in the Twenty-first Century, New York: Palgrave-Macmillan, 2007.
  • Haeem Samuel Kehimkar, The History of the Bene Israel of India, Tel-Aviv: Dayag Press Ltd', 1937

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בני ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]