חיסול מעמד הקולאקים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חיסול מעמד הקולאקיםרוסית: Раскулачивание) הוא שיטת רדיפות פוליטיות שהונהגה על ידי המשטר הסובייטי נגד האיכרים האמידים ("קולאקים") בהתאם להחלטת הפוליטביורו מ-30 בינואר 1930. כתוצאה ממדיניות זו כ-400 אלף איכרים נהרגו וכמה מיליוני אנשים הוגלו ממקום מגוריהם לאזורים מרוחקים.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בפברואר 1928 פורסם בעיתון פרבדה מאמר המתאר את הקולאקים כסיבה למצב הקשה במשק החקלאי הסובייטי. לטענת כותבי המאמר הקולאקים חיבלו במאמץ הממשלתי לקידום הכפר ולא הסכימו להעביר לרשות הממשל את עודפי הדגנים שברשותם. הממשל אומנם ציין שהלאמת עודפי הדגנים היא צעד זמני אך הכרחי בשלב זה. יחד עם זאת, פעולה זו הייתה מביאה לכך שהאיכרים המבוססים צמצמו את שטחי הגידולים והקטינו עוד יותר את היבולים והאפשרויות של האיכרים העניים למצוא עבודה בחקלאות. עם הזמן הממשל החליט לשנות את המדיניות ובמקום להקשות על הקולאקים הוחלט לפעול לחיסול הקולאקים כמעמד בכפר. מדיניות חדשה זו נוסחה על ידי יוסיף סטלין במהלך שנת 1929. אלכסיי ריקוב ותומכיו התנגדו למדיניות זו אך עמדתם לא התקבלה ואף הוכרזה כאנטי-מהפכנית ומזיקה למשטר הסובייטי. המעמד של האיכרים העניים תמך בהתלהבות במדיניות החדשה של סטלין.

לא הייתה קיימת הבחנה ברורה מי הוא "קולאק". תחילה שויכו לקבוצה זו רק איכרים שניצלו עבודה של איכרים אחרים לצורך איסוף היבולים או בעלי טחנות קמח ומכונות חקלאיות גדולות. בהמשך מונח זה הורחב וכל איכר שסירב להעביר את היבולים לממשל היה מוכרז כ"קולאק" ומתנגד המשטר הסובייטי.

ביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם להחלטת פוליטביורו מ-30 בינואר 1930 הקולאקים חולקו לשלוש קבוצות:

  • מארגני מרידות ופעולות אקטיביות נגד המשטר
  • יתר משתפי פעולה נגד המשטר
  • יתר הקולאקים

הקולאקים השייכים לקבוצה הראשונה נעצרו ועל גורלם התקבלו החלטות בישיבת ה"שלישייה" בה השתתפו נציגי הג.פ.או., ממסד מפלגתי והתביעה. בני משפחות קולאקים מהקבוצה הראשונה וקולאקים מהקבוצה השנייה היו צריכים לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור לאזורים מרוחקים בסיביר. השייכים לקבוצה השלישית הועברו למקום מגורים חדש ביישובים מיוחדים.

לגבי הקבוצה הראשונה והשנייה הוחלט: - להעביר למחנות עבודה 60 אלף קולאקים ולהגלות 150 אלף. - להעביר לאזור הצפון 70 אלף משפחות, לסיביר - 50 אלף משפחות, לאזור הרי אורל - 25 אלף משפחות ולקזחסטן כ-25 אלף משפחות. - להלאים את כל הרכוש מכל המשפחות ולהשאיר לא יותר מ-500 רובל למשפחה.

ב-4 בפברואר 1930 הוצאה הנחיה מפורשת שנחתמה על ידי מיכאיל קלינין ואלכסיי ריקוב. בהתאם להנחיות אלו היה צורך להגלות עד 5% מכלל האיכרים. לא היו הנחיות ברורות מי שייך למעמד הקולאקים ואיך משייכים את הקולאקים לקבוצות האמורות. הרבה היה תלוי במבצעי המדיניות בשטח ובהיקף שהיה רשום בהנחיות שהתקבלו במשרדי הממשל המקומי ובסניפי הג.פ.או.

בהתאם לדו"ח של ג.פ.או. מ-15 בפברואר 1930 כתוך שבועיים כבר בוצע מעצר של 64,589 איכרים. בהתאם לדו"חות נוספים עד ל-15 באפריל 1930 נעצרו 140 אלף אנשים ועד לאוקטובר 1930 עוד 143 אלף. במהלך ינואר 1931 נעצרו 36,698 אנשים.

בסך הכול בתקופת 1930-1931 הוגלו 381 אלף משפחות בהן היו 1,803,392 אנשים. במהלך התקופה עד לשנת 1940 הוגלו עוד 489,822 אנשים. במקרים רבים משפחות שהוגלו הועברו למקומות בהם לא היה ניתן להתגורר ורבים מבני משפחות אלו נפטרו תוך זמן קצר לאחר ההגליה. לגבי רכוש המשפחות שהוגלו לא בוצע שום מעקב ובדרך כלל הוא הועבר ישירות לאנשים שביצעו את ההגליה.

בהתאם להחלטה של מועצת הקומיסרים העממים מ-13 בנובמבר 1930 הקולאקים לא היו יכולים להתקבל כחברים בקולחוז למעט מקרים מיוחדים. בהתאם לצו מ-7 באוגוסט 1932 העונש לגרימת נזק לרכוש הקולחוז היה יכול להגיע לעונש מוות תוך הלאמת כל הרכוש. העונש של מעצר היה בדרך כלל עד 10 שנים.

גם לשלטונות היה ידוע על כך שלרשימות הקולאקים היה יכול להגיע כל איכר, גם אם הוא עני.

במספר מקומות הייתה התנגדות מזוינת לפעילות המשטר להגליה מסיבית. ניסיונות מרד אלו דוכאו ללא רחמים. במקרים בהם התגלו שרפות של מחסני דגנים, רכוש וכו' הדבר פורש על ידי השלטונות כמעשי טרור של קולאקים ובני משפחותיהם.

הגמשת המדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת 1932 התהליך הופסק באופן פורמלי אך מעשית לא היה ניתן לעצור אותו טוטלית. ב-8 במאי 1932 הוצא צו האוסר על המשך ההגליות המסיביות ללא משפט.

ב-24 במאי 1934 התקבל צו לפיו היה ניתן להחזיר את הזכויות האזרחיות לקולאקים על בסיס החלטה ספציפית אישית. ב-13 באוגוסט 1954 בהתאם לצו ממשלתי נציגי המשפחות שהוגלו שוחררו מכל המגבלות ויכלו לחזור למקום מגוריהם הקודם.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1927 ייצור הדגנים היה כ-9,780 מיליון טון כאשר בקולחוז השתתפו רק כ-2% מסה"כ האיכרים. בעקבות הרדיפות ירד היקף הייצור החקלאי באופן דרסטי ומגמה זו נעצרה רק בשנת 1937, היקף יבולים שהיה בשנת 1928 לא הושג גם ערב מלחמת העולם השנייה. אחד ההשלכות של מדיניות זו היה הולודומור בשנים 1932-1933.

במהלך הרדיפות נהרגו מאות אלפי איכרים ועד כ-2 מיליון הועברו ממקומות מגוריהם.

בהתאם לחוק רוסי מ-18 באוקטובר 1991 כל האנשים שנפגעו מפעולה חיסול הקולאקים נחשבים קורבנות רדיפה פוליטית. לכאורה הם יכולים לקבל בחזרה את הרכוש במידה ולא בוצעה הלאמה מסיבה אחרת או הוא לא הושמד במהלך מלחמת העולם השנייה. מעשית, לא ידוע על החזר הרכוש בהתאם לסעיפי החוק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]