הקו הירוק (קפריסין)
הקו הירוק, המכונה לפעמים גם "קו אטילה" (על-פי שם הקוד שנתן לו הצבא הטורקי), הוא קו הפסקת האש שמפריד בין הרפובליקה של קפריסין (שבה השלטון קפריסאי-יווני) לבין הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין (מדינה עצמאית דה פקטו שהשלטון בה קפריסאי-טורקי).
אורכו של הקו כ-300 קילומטרים, והוא מוקף משני עבריו באזור חיץ שנמצא בשליטת כוחות האו"ם ברוב חלקיו, ובשליטת כוחות בריטיים בחלקו הדרומי, אזור שבו מחזיקה בריטניה בסיסים צבאיים לפי הסכם מיוחד ("חוזה האחריות") שנחתם עוד לפני המשבר. הוא נוצר בשנת 1975[דרושה הבהרה][דרוש מקור] כתוצאה מפלישת טורקיה לקפריסין ב-1974, והשתלטות צבאה על השליש הצפוני של האי. הפלישה הטורקית באה עקב חשש טורקי מסיפוח קפריסין ליוון, והיא הייתה כרוכה בגירושם של כ-200,000 קפריסאים-יוונים מצפון האי לדרומו, ובגירוש נגדי של כ-60,000 קפריסאים-טורקים מדרום האי לצפונו.
הקו חוצה את האי קפריסין מחופו המזרחי לחופו המערבי. הוא יוצא מנקודה על החוף המזרחי מצפון לכף גרקו וממזרח לאזור הבסיס הצבאי הבריטי בדקליה. הוא מתפתל, ובאחת הנקודות פונה צפונה ומגיע אל בירת קפריסין, שם הוא מפריד בין שני חלקי העיר ניקוסיה מדרום ולפקושה מצפון. הקו הירוק חוצה את העיר בלב השטח הבנוי, ושטח אזור החיץ בתוכה הוא המצומצם ביותר. מהעיר ממשיך הקו מערבה, ומסתיים מדרום למפרץ מורפו. החלק שמצפון לקו, שנכבש בידי הצבא הטורקי ב-1974, ושנמצא בשליטה קפריסאית-טורקית, כולל 37% משטח האי.
תקריות אלימות לאורך הקו הירוק אירעו מדי פעם, אבל לא לעיתים קרובות. ככלל, עם תום הקרבות ב-1974 היה הקו שקט, אבל הוא היה סגור לחלוטין בלי כל אפשרות מעבר דרכו. בחלקים ארוכים שלו הוקמו מכשולים פיזיים כגון חומות וגדרות שמנעו כל אפשרות למעבר. רק בשני כפרים שנשארו באזור החיץ שבשליטת האו"ם הוסיפו קפריסאים-יוונים וקפריסאים-טורקים לחיות אלה בצד אלה, אולם גם בהם נשמרה מידה מסוימת של הפרדה בין הקהילות.
שינוי משמעותי במצב התחולל באפריל 2003, כשהוחלט לפתוח את הקו הירוק לתנועה מוגבלת של תושבים קפריסאים ושל תיירים בארבע נקודות. שתיים מהן באזור שנמצא בשליטת בריטניה, אחת בניקוסיה/לפקושה, ואחת במקום אחר לאורך הקו. פתיחת הקו הירוק נעשתה בעקבות הציפייה לאיחוד האי לקראת צירוף הרפובליקה של קפריסין לאיחוד האירופי. התקווה לאיחוד האי נכזבה, כיוון שהסכם האיחוד שהציע מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, נדחה במשאל עם שנערך בחלק היווני. למרות זאת, ארבע נקודות המעבר על הקו הירוק נותרו פתוחות. אף על-פי שבאופן רשמי מכירות רוב מדינות העולם, ובכלל זה האיחוד האירופי, בריבונות רפובליקת קפריסין שבשלטון יווני על כל חלקי האי, בפועל רק החלק היווני הצטרף לאיחוד האירופי, והאיחוד האירופי השלים עם קיומה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, גם אם לא באופן רשמי.
ב-3 באפריל 2008 נפתחה נקודת מעבר נוספת על הקו הירוק, ברחוב לדרה שבבירה. נקודת המעבר הזאת היא היחידה המקשרת ישירות בין החלק הטורקי לחלק היווני, בלי צורך לעבור דרך האזור הנתון לשליטת בריטניה או לשליטת האו"ם. רחוב לדרה היה הרחוב הראשי של העיר לפני חלוקת קפריסין, אך הוא נחסם וניטש בשנת 1974. פתיחת נקודת המעבר ברחוב לדרה התאפשרה לאחר הפשרה נוספת ביחסים בין היוונים לטורקים בקפריסין ולוותה בטקס חגיגי בהשתתפות מנהיגי שני חלקי האי.
לאורך הקו הירוק קיים אזור חיץ שרוחבו נע בין מטרים בודדים לקילומטרים אחדים. מיעוט הפעילות האנושית באזור החיץ הביאה ליצירת "פארק לא מתוכנן" שמתקיימת בו מערכת אקולוגית ייחודית.
