חסינות ריבונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חסינות ריבונית היא הגנה הניתנת למדינה מפני תביעה בבית משפט.

בעבר החסינות הזו הייתה כמעט מוחלטת. סיבה ראשונה היא המדינות חוששות שמדינות אחרות תשתמשנה במערכת המשפט שלהם ככלי ניגוח פוליטי האחת בשנייה. בנוסף, הן חוששות מחוסר שליטה על התנהגות האזרחים, כך שאם לא תהיינה הגבלות מסוימות על מתי אפשר לתבוע מדינה אחרת, זה נתינה לכל אזרח שליטה ביחסי החוץ.

החיסרון המרכזי בחסינות מוחלטת הוא, שבגלל אינטרסים שונים מדינה עשויה להעדיף את האינטרסים של מדינה אחרת על פני אינטרסים של אזרחיה. (כמו בפס"ד אדלסון – ברק קורא לכנסת להסדיר את הנושא ואזי נחקק חוק חסינות מדינות זרות).

אין חסינות למדינה בפעולות נזיקיות, מנגד בפעולות מלחמתיות – כן. החוק אימץ את המבחן שקבע ברק בפס"ד אדלסון – מבחן טיב הפעולה [כך אין חסינות בפעולות בעלות אופי מסחרי] – אם גם אדם פרטי יכול לבצע את הפעולה – אין חסינות, בשונה מפעולה שייחודית למדינה [יש חסינות].

בהקשר בינלאומי, חסינות ריבונית היא הגנה הניתנת על ידי מדינה למדינות אחרות, מפני תביעות בבתי המשפט שלה בהתייחס לפעילותה כמדינה ריבונית. מאחורי הרעיון של חסינות ריבונית עומד העקרון שסכסוכים בין מדינות יש ליישב בערוצים דיפלומטיים ולא בבתי המשפט.

דוגמה שנתפסת כראשונה לעניין ניתן לראות בפס"ד  The Schooner Exchange v. M'Faddon[1]שם אוניה אמריקאית נתפסה על ידי שלטונות צרפת בזמן נפוליון בשנת 1812 והוסבה לאוניית מלחמה צרפתית, לאחר זמן מה הגיעה אותה אוניה לנמל פילדילפיה בארצות הברית ובעליה הקודמים ביקש לקבל את רכושו חזרה והגיש את הבקשה לביהמ"ש העליון האמריקאי. שם נקבע שמכיוון שההלאמה של האוניה על ידי צרפת בוצע על פי דין צרפתי במימי הים הצרפתי אין למערכת החוק האמריקאית דריסת רגל בנושא[2].

לאחר מלחמת העולם השנייה כחלק מהקמת מוסדות האו"ם הוקם גם גוף משפטי למשפט בינלאומי the International Court of Justice[3] שם ניתן תוקף לאותה חסינות כחלק מחוקת בית הדין[4]ובמקום להיות כלי לפירוש כללי המשפט הם הפכו להיות מקור עיקרי של כללים משפטיים[5]. כאשר נוצר קרע בין העולם המערבי למזרחי בזמן המלחמה הקרה נוצר חשש לביטול כוחה של החסינות הריבונית מכיוון שבחוזי המכר בין בעלי עסקים שונים ברחבי העולם הוכנס סעיף אשר קבע כי אין לחסינות הריבונית שום משמעות לצורך העסקה.

המגמה ברחבי העולם בשנים האחרונות היא לצמצם את תחולת החסינות הריבונית.

מדינות העולם נאלצות להתמודד עם שאלות של חסינות ריבונית למול העובדה שכל מדינה מוגבלת למגבלות זכויות האדם כיוון שבראש כל מדינה עומד אדם. המקרה הראשון שגרם למחלוקת רבה בין אנשי האקדמיה ובין אנשי הפרקטיקה היה מקרה שנידון באנגליה ב[6]1999בעניין פינושה, הדיקטטור מספרד שם עלה דיון נרחב האם על מדינות לכבד את החסינות הריבונית גם כאשר הנושא הנידון הוא בזכויות אדם. מצד אחד עמדו האידאולוגים שטענו כי במקרה של התנגשות בין השניים זכויות אדם עדיפים בעוד הריאליסטים הבהירו כי הצורך בשמירה על החסינות הריבונית הינה גדולה יותר ומטרתה לשמר את יחסי השכנות בין מדינות שונות.

אך בשנת 2010 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי לעלי סמנטר אין חסינות ריבונית על מעשים שעשה בתקופת מלחמת האזרחים בסומליה, בעת שכיהן כשר הביטחון, שכן החסינות חלה רק על מעשי המדינה ולא על מעשים שנעשו על ידי אדם פרטי. בפסיקה זאת היה שינוי לעומת פסיקות קודמות בתביעות נגד בכירים ממדינות שונות, כולל משה יעלון ואבי דיכטר מישראל, שכולן נדחו בטענה של חסינות ריבונית‏[7].

במקרה דומה שקרה בבלגיה החל הליך של משפט כנגד ראש הממשלה דאז אריאל שרון כנגד פשעי מלחמה שלכאורה ביצע בסברה ושתילה[8][9]. הטיעונים לחסינות ריבונית לא תפסו תחילה מכיוון שהחוק הבלגי אישר לתבוע כל פשע מלחמה שבוצע בעולם ואכן ההליך המשיך עד שהוגשה תלונה דומה כלפי בכיר אמריקאי[10], מה שעורר את זעם האמריקאים שדרשו לשנות את תכולת החוק כך שיחול רק כאשר אזרח בלגי היה בין הנפגעים ולא באופן כוללני מה שאכן נעשה[11].

בישראל, דחה בית המשפט העליון טענה של ממשלת ארצות הברית לחסינות ריבונית בתביעת נזיקין שהופנתה נגדה‏[12].

בשנת 2008 חוקקה הכנסת את "חוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט-2008" המסדיר את היקף החסינות הריבונית במדינת ישראל‏[13].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

US Department of Justice Scales Of Justice.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.