טיוטה:גואלפו זמבוני
גואלפו זמבוני (1897–1994) היה דיפלומט איטלקי שהציל מאות יהודים בזמן השואה
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גואלפו זמבוני נולד בסנטה סופיה, חלק מטוסקנה של פעם (כיום חלק מרומניה). בן זקונים מתוך שמונה אחים, השתייך למשפחה שעסקה במלאכת יד. הוריו רצו שיהפוך לכומר אבל הם מתו בשלב מוקדם בחייו והשאירו אותו יתום.
הוא החליט ללמוד בגיל מאוחר והתמודד עם הקשיים הכרוכים בעבודה ולמידה בו זמנית.
בגיל 19 הוא נלחם כחייל רגלי במלחמת העולם הראשונה מ-1916–1918 וקיבל את מדליית הארד של גבורה צבאית וצלב ההצטיינות של המלחמה כיוון שנפצע קשה.
אחרי המלחמה הוא קיבל תואר בכלכלכה ומסחר. ב-1925 הגיש את התזה שלו שנתנה לו את ההזדמנות להתחיל לפתח את הקריירה הדיפלומטית עם עמיתו ברנרדו אטוליקו בברלין והחל ללמוד גרמנית למטרת עבודה שם.
זמבוני נפטר בביתו, בשנת 1994, בגיל 97.
הצלת יהודי סלוניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1942 מונה זמבוני לקונסול הכללי לאיטליה בסלוניקי עיר שנכבשה על ידי גרמניה הנאצית .
באותה תקופה אירחה סלוניקי את הקהילה הגדולה בעולם (56,000) מיהודי ספרד, רבים ממוצא איטלקי. ביוני 1942 החל הרייכסלייטר של איינזצגטאב רוזנברג בהפקעה שיטתית של הארכיונים, הספריות וכתבי היד של העיר, שכולם נשלחו למכון למדעי היהדות בפרנקפורט במיין.
בין מרס לאוגוסט 1943 גירשו הגרמנים כמעט את כל יהודי סלוניקי למחנות ריכוז ומוות.
זמבוני לא היה יכול למנוע את הטרגדיה, אבל הוא עשה כל שביכולתו כדי להציל את יהודי איטליה. הוא גם הצליח להרחיב את האזרחות האיטלקית הזמנית ל -280 יהודים יוונים.
תעודות אלה של אזרחות איטלקית, עם הכיתוב "ארעי", נמסרו לאנשים רבים שלא דיברו או הבינו איטלקית, עשו מעין משפט על ידי הטענה של קרובי משפחה רחוקים.[1]
מאוחר יותר הוא אמר:
אני יודע שהם היו מסמכים מזויפים, אבל סימנתי אותם עם הכתיבה "זמני" מחכה לאישור!
מספרם הגיע בסופו של דבר ל -350. זמבוני הציל אותם גם מפני גירוש![2]
זמבוני עזב את סלוניקי ב -18 ביוני 1943 כדי לחזור לרומא. עבודתו בהצלת יהודים נמשכה על ידי יורשו, ג'וזפה קסטרוצ'יו. קסטרוצ'יו היה מארגן מאוחר יותר "רכבת הצלה" שהסיעה יהודים עם דרכונים איטלקיים לאתונה, שבאותה תקופה הייתה תחת כיבוש איטלקי.
התנהגותו של זמבוני נצפתה על ידי אחד מעמיתיו לעבודה, קפטן לוצ'ו מרסי, קצין קישור עם הכוחות הגרמנים שתיאר ביומנו על האירועים הללו באופן מפורט מאוד.
אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום המלחמה מונה זמבוני למשימות דיפלומטיות בבגדד ובתאילנד. הוא היה שגריר איטליה בתאילנד עד 1961.
בשנת 1992 העניקה מדינת ישראל לגואלו זאמבוני את תואר חסידי אומות העולם. הוא הוענק לו מקום ב"יד ושם "בירושלים. בשנת 2002 נסע שגריר ישראל באיטליה, אהוד גול, לסנטה סופיה כדי להציב אבן בזכרונו של זמבוני.
גואלפו זאמבוני מעולם לא ביקש הכרה בעזרתו ונשאר לא ידוע באיטליה עד ערב יום הולדתו 95 (1992), כאשר נתן את הראיון הראשון שלו לאחר שזכה בתואר "חסידי אומות העולם".
בשנת 2008 פרסמה השגרירות האיטלקית באתונה את הספר "אבריי די סלוניקו" 1943, "אני דוקומנטרי", בעריכת אנטוניו פרארי (קוריירה דלה סרה), אלסנדרה קופולה (אוניברסיטת פדובה) וג'ניס כריספיס (עיתונאי יווני).
ספר זה מדווח על הטלקס שנשלח לרומא על ידי זמבוני.[3]
סיפורו העניק השראה גם לעבודת התיאטרון של סאלוניקו 1943 על ידי פרדיננדו קריאני, ג'יאן פאולו קוואראי ואנטוניו פרארי, שהוצג באוניברסיטת תל אביב ב -23 בספטמבר 2008, במהלך ערב חגיגי שאורגן על ידי המכון האיטלקי לתרבות.[4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Aldo Viroli, «Zamboni, "Giusto" romagnolo», La Voce di Romagna, 12 January 2009, pag. 25.
- ^ «Zamboni, "Giusto" romagnolo», Aldo Viroli, La Voce di Romagna, 12 January 2009, p. 25.
- ^ Segnalazione di Antonio Ferrari, editorialista del Corriere della Sera, GUELFO ZAMBONI 1897 - 1994, Gariwo
- ^ Daniel Carpi, New Approach to Some Episodes in the History of the Jews in Salonika during the Holocaust., Memory, Myth, Documentation, dal II volume di The Last Ottoman Century and Beyond: The Jews in Turkey and the Balkans 1808-1945, edited by Minna Rozen, The Aviv University