טיוטה:דרכון גרמני
דרכון גרמני הוא מסמך נסיעה המונפק לאזרחי גרמניה. דרכון גרמני הוא, מלבד תעודת הזהות הגרמנית ותעודת החירום הגרמנית (הנקראת "Reiseausweis als Passersatz"), הוא המסמך היחיד המוכר רשמית שרשויות גרמניה יקבלו באופן שגרתי כהוכחת זהות מאזרחים גרמנים. מלבד שהם משמשים כהוכחה לזהות והוכחת אזרחות גרמנית, הם מקלים על תהליך הבטחת הסיוע מפקידים קונסולרים גרמניים בחו"ל (או ממדינות אחרות מהאיחוד בהעדר קונסוליה גרמנית). דרכונים גרמניים תקפים לעשר שנים (עבור אנשים מעל גיל 24) או שש שנים (עבור אנשים מתחת לגיל 24) והם חולקים את הפריסה הסטנדרטית ואת העיצוב האדום בורדו עם דרכונים אחרים של האיחוד האירופי. כל אזרח גרמני הוא גם אזרח האיחוד האירופי. הדרכון, יחד עם תעודת הזהות הגרמנית, מאפשרים זכויות תנועה ומגורים חופשיים בכל אחת ממדינות האיחוד האירופי, האזור הכלכלי האירופי ושוויץ.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תקנות הדרכונים הראשונות של מה שמהווה גרמניה בימינו נחקקו לראשונה על ידי הקונפדרציה הצפון-גרמנית ב-12 באוקטובר 1867.[1] במהלך מלחמת העולם הראשונה ובשנים שלאחר מכן הוצאו פקודות משלימות על חובת החזקת דרכון [2]. זה קבע כי נדרשת ויזה לכניסה ויציאה. דרכונים שהונפקו עד סוף 1922 היו בתוקף לשנה אחת בלבד; לא ניתן היה לחדש אותם לאחר הצגת הדגם החדש לאחר 1923. ה-Bekanntmachung zur Ausführung der Paßverordnung כפי שנחקק ב-4 ביוני 1924[4] קבע שרק הסוג החדש בצורת חוברת בגודל 151/2 x 101/2 ס"מ יכול לשמש. כמו כן בוטלו אשרות כניסה ויציאה. דרכונים כאלה, שניתן היה להנפיק רק לאזרחי הרייך, היו תקפים כעת לשנתיים. האגרה נקבעה ל-5 RM בשנת 1924.[5] ניתן להאריך אותם לתקופה כוללת של חמש שנים, בשנה אחת כל אחד. גם דרכוני שירות פעלו לפי דפוס זה. עם זאת, הכריכות שלהם היו ירוקות במקום הכריכות האפורות בשימוש אחר. דרכונים דיפלומטיים ושרים הונפקו בצורת גיליון עד להודעה חדשה. תעודות זהות, שניתן היה להנפיק גם לזרים שלא יכלו להשיג דרכון במדינות מולדתם, נחשבו כתחליף דרכון מן המניין. מסמכים כאלה היו תקפים לשנה אחת וניתן היה להאריך אותם בשנה נוספת. האגרה נקבעה ל-10 RM בשנת 1924. תעודות זהות אלו נחשבו גם כמבשרות של דרכון ננסן.