טיוטה:יצחק גברא

הצדיק המלומד בישועות בחייו ואף במותו, רבי יצחק בן יצחק גברא זצ"ל, מפארי רבני וראשי יהדות תימן בתימן ואחר כך בישראל. כנצר לשושלת רבנים מיוחסת ומפוארת, נודע הצדיק רבי יצחק כתלמיד חכם השולט בכל רזי התורה בנגלה ובסתר, וזכה להעלות קרן התורה והטהרה בתימן ואחר כך במושב עגור באזור השפלה הדרומית סמוך לבית-שמש שראשוני תושביו היו עולים מתימן שהגיעו ממעבורת עין-שמר כרבי יצחק גברא דאג לשלומם ברוחניות ובגשמיות. לא עברו ימים רבים בעג'ור והנה המארי הישיש רבי יצחק חש בעצמו כי קרובה שעתו להיפטר מהעולם. היה זה בכ"א לחודש תמוז התש"י, או אז ציווה רבינו את קרוביו בצוואתו: "רצוני להיקבר כאן בגבעה מול ביתי, פה אשב כי אוותיה", וכדברו הצביע אל תחת עץ החרוב הגדול ואמר "עוד תעזבו כאן והוא יהיה הסימן שלכם", כסימן שיקיימו את דבריו ולא יהרהרו אחריהם, הודיע רבינו כי ייקבר בערב שבת בן השמשות ובזמן קבורתו ירד גשם – למרות שזהו חודש תמוז. עוד הוסיף לזרזם לגמור הקבורה לפני שבת. באותו מעמד הכין רבינו את רעייתו כי תשעים יום לאחר הסתלקותו תתבקש גם היא לישיבה של מעלה, ואכן כאשר אמר כך היה – בשעת ההלוויה ירד גשם זלעפות והתקיים בו מה שנאמר "היו גשמים מזלפין על מיטתו סימן יפה לו". זכה רבינו להיטמן ברגבי עפרה של ארץ הקודש בערב שבת לאחר חצות כמיתתן של צדיקים. סיפר בנו מארי דאוד, שזכה אביו שהיו מכסים את הקבר יחד עם אמירת שיר השירים. כך עלתה ונסתלקה חוליית הזהב המקשרת בין דורות של חכמי תימן, ולאחר תשעים יום בדיוק נפטרה אשת הרב ונטמנה לצדו כפי שניבא. ליד בני הזוג הקדושים נקבר ינוקא שנפטר באותם ימים ושמו פלאי. כאמור הצדיק חפץ היה להיטמן בחצר ביתו ונימוקו עמו, אך כיוון שלא מדובר בשטח המיועד לקבורה היו מי שניסו לגעת בציון ונענשו. ביום ראשון לאחר פטירת הצדיק הגיעו לעגור קצינים ממשמר הגבול ומשנודע להם על מקום הקבורה, ניסה אחד מהם בחוצפתו להניף ידו על קבר הצדיק ויהי בהיותו מניף את הכלי כדי לחפור את הקבר – נשל הברזל מן העץ ופצע אותו. לאחר ימים מספר, שוב הגיעו לשלוח יד במקום, אך הפעם הוסטה ידו של האיש שהניף את המכוש והוא פגע ברגלו ושברה. כאן נרתעו האנשים ויותר לא ההינו לדרוך במקום. מצבת קבורת הצדיק הייתה עלומה שנים רבות ותושבי המושב, עולים חדשים מכורדיסטן, לא ידעו מאום על הצדיק הגנוז הטמון בו ומגן עליהם. חלקת הקבר הייתה מאחורי בתים וללא מצבה, רק שורת אבנים הקיפו סביב את הציון – עליו גדלו עשבים שהסתירו את קיומו. על אותה תקופה סיפרו פועלים מקק"ל שנקראו בעבודתם לחרוש וליישר את האדמה באותה חלקה בה היה הציון הקדוש, והנה כאשר התקרב הטרקטור אל קבר הצדיק, שמע הנהג קול הקורא לו בשמו. הוא פנה אנה ואנה לראות מי הוא הקורא אך לא ראה איש. הלה נחרד ולא הסכים עוד לעבוד, מחליפו בעבודה ביקש להתעלם ולהמשיך כאילו לא אירע דבר, והנה שוב מופיע הקול הקורא לו בשמו, אף הוא נעצר וחיפש ולא מצא איש והמשיך בחפירה, אז קרא אליו הקול ואמר "אלו הם ארבע אמות שלי. אל תקרב!" באותו הרגע התהפך הטרקטור והחל עולה בלהבות, אך הנהג הספיק לקפוץ ולהימלט כל עוד רוחו בו, ויהי הדבר לפלא. לאחר מעשה נורא זה נודע הדבר כי יש שם דבר מה ומאז חששו לחפור במקום. בנוסף, כמה תושבים טענו כי מאזור עץ החרוב נשמעים שוב ושוב קולות בכי ותפילות, ולפי עדותם בתשעה באב ובראש השנה ויום הכיפורים היה נשמע קול המון רב הדומה לבית כנסת גדול ומלא מתפללים. פחד אחז את אותם התושבים ומספר משפחות שהתגוררו סמוך לעץ עזבו את בתיהם. אך עדיין לא הגיע הזמן שיתגלה מקום הציון הקדוש.

סיפור גילוי הציון היה על ידי חלום מופלא, בעקבותיו התגלה והתפרסם קברו של הצדיק, ומעשה שהיה כך היה: זקנה שהתגוררה בבית הקרוב לעץ החרוב הייתה אישה תמימה ויראת השם, והנה באחת הלילות היא חולמת ורואה לפניה דמות הדורה של צדיק בעל צורה וכך אמר לה: "שמי רבי יצחק גברא ואני קבור תחת עץ החרוב הסמוך לביתך, לא תפחדי, אני מבקש ממך שתישארי להתגורר במקום ותשגיחי על קברי, וזה לך האות, בזכות זה בתך שכבר עברו כמה שנים מנישואיה וטרם נפקדה – תיפקד ותלד שלושה ילדים". עוד אמר לה "מדוע בני אינם באים אלי?"

הזקנה התעוררה נפעמת מן החלום ותיכף סרה אל עץ החרוב והחלה בעבודת ניכוש העשבים שתחתיו, עד שמצאה את הקבר שהיה מסומן בשורת אבנים גדולות. היא ניקתה את המקום היטב, והגביהה את גל האבנים להיכר, לאחר מכן החלה להדליק נרות במקום והרבתה להתפלל בו, דבר פלא היה שם כאשר נר השמן שהדליקה היה דולק משבת לשבת ולא כבה.

כמה ימים חלפו והנה בתה באה לבקרה, תיכף הקדימה האם הזקנה ותאמר לה "אני יודעת כי אכן נפקדת בדבר ישועה", הבת השתוממה ושאלה מנין יודעת זאת האם, אז גילתה סודה עם סיפור החלום וכשנולד בנה הבכור קראה לו על שם הצדיק יצחק. לימים הפך אותו הבן לבעל הבית וכיום הוא מתחזק את אוהל הציון ודואג לרווחת המתפללים במקום.

מאז, החל להתפרסם מקום גניזת הצדיק ובאזור כולו עברה השמועה כי קברו של צדיק גדול נמצא בסמוך, עד שרבים החלו לפקוד את הקבר ולהיוושע. על השנים ההם, טרם פרסום קדושת מקום גניזת הצדיק, מסופרים כמה מעשים פלאיים. כטבעו של מושב כפרי היו שכיחים במקום בעלי חיים אשר היו שייכים לתושבים, קרה פעם וקשרו עיזים תחת עץ החרוב והיה בדבר זלזול בקדושת המקום, והעונש לא איחר מלבוא – חלק מהעיזים חלו וחלקן מתו באופן פתאומי.

מעשה נוסף שיכול להעיד על קדושת הצדיק, מתייחס לאחד מתושבי הכפר שלא האמין לסיפורי התושבים על כך שבמקום יש קבר צדיק ונטה לזלזל עד כדי כך שהיה קושר את סוסתו בחבל אל עץ החרוב, והנה נגלה הצדיק שוב בחלום אל שומרת ציונו, הזקנה בעלת הבית הסמוך, וציווה עליה "אימרי לפלוני שיחדל ממנהגו כי הוא נכנס לארבע אמותיי", הלכה הזקנה ואמרה לבעל הסוסה את דברי הצדיק במלואם אך האחרון לגלג על דבריה והגדיל בחוצפתו לחזור על המעשה ולמחרת שוב קשר את סוסתו תחת העץ, וכן ביום שאחריו, והנה בפעם השלישית לאחר שקשר את הסוסה, התרוממה הסוסה לפתע באוויר וירדה לארץ, וכך הייתה עולה ויורדת מוכה ונפצעת עד שיצאה רוחה ומתה. בזאת לא תמה מסכת הייסורים שהביא על עצמו אותו האיש, וכשחזר לביתו מצא את בני ביתו כשהם מתנהגים בצורה משונה עד שיצאו מדעתם, כעבור זמן קצר גלתה ועזבה משפחה זו את הכפר. טרם הסתלקותו בשנת תש"י, הורה הצדיק רבי יצחק לבני ביתו לטמנו בחצר ביתו בעגור, כשרצו גורמים לפנות את קברו לבית עלמין מסודר, לא עלה הדבר בידם, לאחר שכל מי שניגש ונגע בקברו של הצדיק נפגע. טרקטור ראשון התהפך, חשבו מקרה. הגיע טרקטור שני שגם התהפך ואז הבינו שמדובר על צדיק אלוקי שלא כדאי להתעסק עם קברו.

מאז ועד היום מהווה הציון הקדוש אבן שואבת להמוני בית ישראל המגיעים למקום לשפוך שיח על הציון עליו נחקק 'נודע כפועל ישועות בחייו ואף לאחר מכן', ובפרט בישועות בזיווגים ובפקידה בזרע של קיימא. קיים שילוט הכוונה למקום מהכניסה למושב עגור. זכר צדיק לברכה.

ידוע הרבה ישועות שחוו יהודים במקום והסיפורים רבים. הרב נקרא גם "פועל הישועות מעגור"