חרוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgחרוב מצוי
JBaum.JPG
חרוב
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים קדומים
סדרה: קטניתאים
משפחה: קטניות
תת־משפחה: קסאלפיניים
סוג: חרוב
מין: חרוב מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Ceratonia siliqua
‏(ליניאוס)

חרוב מצוי (שם מדעי: Ceratonia siliqua) הוא עץ ירוק עד דו-ביתי ממשפחת הקסאלפיניים, שמתנשא לגובה של 10‏-15 מטרים. נופו רחב ועגול ותפוצתו באזורים נרחבים של ארץ ישראל, בגליל, בהרי ירושלים וברכסי הכורכר. תכולת המים בפרי החרוב נמוכה במיוחד ומכאן שמו (בעברית, יובש = חרבה), אם כי יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב.

עצי החרוב פורחים באוקטובר וזהו העץ הים תיכוני היחיד שפורח במועד זה. לפרחי הזכר יש ריח אופייני. סיום ההבשלה באוגוסט של השנה שאחרי, ואיסוף הפירות בחודשים ספטמבר-נובמבר. פריחתו אדומה או צהובה.

מוצאו של החרוב הוא במזרח הים התיכון והוא גדל גם במקומות אחרים, לפרי ולנוי.

פריחת החרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרך כלל החרוב הוא עץ דו-ביתי וכל עץ מכיל פריחה זכרית או נקבית.

פריחת החרוב הזכר מדיפה ריח המזכיר זרע גברי, משום ששניהם מכילים פוליאמין זהה המכונה קדוורין (Cadaverine). מקור השם קדוורין הוא בריח האופייני לגוויות (Cadaver באנגלית פירושו גוויה), המתקבל מהתפרקות חומצות האמינו בתאים המתים. בפרחי החרוב, נוצר הקדוורין מפירוק של חומצת האמינו ליזין (Lysine). תכונה זו מהווה אדפטציה יעילה המושכת אליו מאביקים, הנמשכים לריח של גוויות. בנוזל הזרע, מספקים הקדוורין, ופוליאמינים אחרים, הגנה לתאי הזרע, מפני הסביבה החומצית שבנרתיק.

פרי החרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרוב
ערך תזונתי ל-100 גרם
קלוריות 222 קק"ל
חלבונים 4.62 ג'
פחמימות 88.88 ג'
שומן 0.65 ג'
ויטמין B1 0.053 מ"ג
ויטמין B2 0.461 מ"ג
ויטמין B3 1.897 מ"ג
ויטמין B6 0.366 מ"ג
ויטמין B9 29 מק"ג
ויטמין C 0.2 מ"ג
ברזל 2.94 מ"ג
סידן 348 מ"ג
אשלגן 827 מ"ג
נתרן 35 מ"ג
סיבים תזונתיים 39.8 ג'

לחרוב פרי דמוי תרמיל באורך של עד 20 סנטימטרים, שמכיל בין 10 ל-15 זרעים. זרעי עץ החרוב דומים זה לזה, ובעלי משקל דומה, דבר שהפך אותם בימי קדם למידת משקל אוניברסלית. בתנ"ך, זרע חרוב, הקרוי גֵרָה, הוא מידת המשקל הקטנה ביותר. מקורה של מידת המשקל הסטנדרטית לאבני חן, הקרט, שערכה 200 מיליגרם, גם הוא בזרעי חרוב, והיא קיבלה את שמה משם העץ ביוונית - קרטוניה.

תנובת עץ אחד יכולה להגיע ל-120 קילוגרם פרי. פרי החרוב משמש בראש ובראשונה למאכל בהמה. כיום קולים וטוחנים את פרי החרוב, ויוצרים ממנו אבקת חרובים, שממנה מכינים מוצרים שונים בתעשיית המזון, כמו שוקולד חרובים, שנחשב כחטיף בריאותי. גומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות ובהן טקסטיל, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה.

החרוב בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרוב אינו מוזכר בתנ"ך, ואף לא זכה להיכלל בין הפירות שארץ ישראל נשתבחה בהם. בעבר אף חשבו שהוא אינו עץ ארצישראלי טבעי, אלא הובא ארצה על ידי הרומאים רק לפני כ-2,000 שנה. אולם מגוון ממצאים ארכאולוגיים ופלינולוגיים, וכן דפוס הופעתו של הצמח באזורים טבעיים, מעידים כי מוצאו הטבעי הוא באזור מזרח הים התיכון, כולל ארץ ישראל. עם זאת, נראה שבתקופה הרומית חלה עלייה משמעותית בשכיחות העץ בארץ ישראל, ואז אף החל גידול מסיבי שלו בחקלאות.

למרות האמור, יש המוצאים רמז לחרוב בספר ישעיהו פרק א' - "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, כי פי ה' דבר" (אם כי ע״פ המסורה יש לקרוא: חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ).

בניגוד לאי-אזכורו בתנ"ך, החרוב מוזכר פעמים רבות בתלמוד ובספירות המדרשית. כך בסוגיית תנורו של עכנאי מסופר על רבי אליעזר, שעשה נס בחרוב וגרם לו לזוז ממקומו.‏[1] עוד מסופר על רשב"י ובנו שברחו למערה בגליל מפני הרומאים, וניזונו שנים ארוכות מפרי עץ זה.‏[2] עוד מוזכר שחוני המעגל ראה אדם נוטע חרוב ותמה עליו,‏[3] כיוון שהעץ היה אמור לתת פירות רק לאחר 70 שנה מזמן נטיעתו כפי שמוזכר בבבלי,‏[4] (נתון זה עומד בסתירה לעובדה שהחרוב מניב כבר לאחר כ-6 שנים. יש המסבירים זאת לאור העובדה שהחרוב הוא עץ דו-ביתי, ונדרשים לפחות שני עצים, זכרי ונקבי, כדי לתת פרי. אולם אחת לכ-70 שנים העץ עשוי לשנות את מינו ולהפוך לפוליגמי[דרוש מקור]. לכן, אדם שנוטע עץ חרוב בודד ייאלץ לחכות 70 שנים עד שעץ זה יוכל להניב פירות).‏[5] על כך ענה אותו אדם לחוני: "כשם שנטעו אבותי לי, כן נוטע אני לבני".

יש הטוענים שהארבה אשר אכל יוחנן המטביל היו בעצם חרובים. מכאן שמו - "לחם יוחנן".

חרוב מצוי הוא צמח מוגן בישראל.‏[6]

תכונות רפואיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברפואה העממית יש המשתמשים בחרוב כתרופה נגד שלשול, פצעים בפה, סוכרת, מחלות כלי הנשימה, שיעול חריף ולמניעת דימומים פנימיים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lipshchitz, N. 1987, Ceratonia siliqua in Israel: an ancient element or a newcomer? Israel Journal of Botany 36: 191-197
  • Zohary, Daniel 2002, Domestication of the carob (Ceratonia siliqua L.), Israel Journal of Plant Sciences 50: S-141-S-145

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]