ילד מחוץ לנישואים בנצרות בימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: קישורים פנימיים, הגהה, פיסוק ותחביר.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הנצרות מייחסת מעמד של ממזר לילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואין. מבחינה רשמית סבלו ילדים מחוץ לנישואין מסנקציות קשות, כמו איסור על מגורים בעיר ושלילת זכאותם לירושה, אולם לעיתים קרובות הסנקציות לא ייושמו במלואן ויחס החברה לילדים מחוץ לנישואין היה טוב מכפי שהכתיבו החוקים הרשמיים.

חוק ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודקסים של חוקים ומסמכים משפטיים מקהילות נוצריות בימי הביניים מתייחסים לסוגיה זו בפירוט, ומוכיחים כי היה מדובר בתופעה חברתית רחבה ומשמעותית. כך למשל, פיליפ דה בומנואר (1296-1250), מאבות המשפט הצרפתי, התייחס לסוגיה זו בפירוט במסמך Coutumes de Beauvoisis[1], וספר חוקים שנכתב בבוורלי שבצפון אנגליה במאה ה-14.[2] הוא נכנס לפרטי פרטים בניסיונו להגדיר מי נחשב לילד מחוץ לנישואין. במסמך הצרפתי מפורטים מספר חוקים בקשר לילדים מחוץ לנישואין. באחד מהסעיפים כתוב כי: יש לדעת כי כל אלה הנולדים לאחר הפרדת הנישואין או לאחר חלוף 39 שבועות ויום מאז מות הבעל, הריהם ממזרים. כי על כן, אשה אינה יכולה ללדת את ילדה לאחר למעלה מ-20 שבועות ויום אחד, ומכאן דומה שהיא הרתה אותו אחרי מות הבעל, ועל כן ממזרותו מוכחת, לאור משך הזמן הארוך.[3] זאת, ללמדנו שישנה הגדרה ברורה לשאלה מיהו ממזר, תוך ירידה לפרטים מדוקדקים ביותר כמו מתי הרתה האשה. ייתכן ועשו זאת במטרה למנוע אי הבנות, ומצבים בהם ממזרים יוכלו להיחשב כילדים חוקיים בגלל אי הבהירות של החוק. אך מקריאת סעיף זה עולה השאלה האם אין בעיה עם הזמן שמאפשרים לאישה להיות בהריון אחרי שבעלה נפטר. אמנם, מהחישוב שלהם הריון נמשך כתשעה חודשים, אך ישנם הריונות שנמשכים זמן רב יותר.

יחס מוסדות הדת בענייני ממזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת הכנסייה, ממזר הוא התגלמות החטא של קיום יחסי מין אסורים: ניאוף או זימה. אך מנגד, רעיון קדושת החיים עמד כערך עליון אצל הכנסייה שהתנגדה להרג התינוקות הממזרים. הפתרון שמצאה הכנסייה שיקף את היחס האמביוולנטי שלה אל תופעה זו: מצד אחד, לא הכבידה הכנסייה על גורל הממזרים - הם היו כשרים לנישואין, ובהינתן אישור מיוחד אף הורשו לעבוד בכנסייה. אך בכל הקשור לשאלת הירושה נקטה הכנסייה ביד קשה, ועל פי רוב לא הרשתה הורשת רכוש לממזרים ואף לא הרשתה לממזר לשאת את שם אביו. בימי הביניים, היות האדם בעל רכוש, ובעיקר בעל קרקע, הייתה נכס יקר מפז. קרקע זו הייתה עוברת בירושה, ראשית אל הבנים ורק אם לא היו בנים, הייתה עוברת הקרקע אל הבנות. ייתכן שכאן נעוצה הסיבה בה החמירו עם הממזרים: כיוון שאם מגדירים ילדים רבים כממזרים החלקה החקלאית מתחלקת בין, יחסית, מעט יורשים.

יחס הרשויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה-14, בחלק מארצות מערב אירופה, הועברו כמה מענייני האישות לטיפולם של בתי דין חילוניים. כתוצאה מכך, נרשם שינוי ביחס הרשמי לילדים מחוץ לנישואין גם בסוגיית הירושה. בערי מערב אירופה, העונש על הולדתם של ילדים מחוץ לנישואים היה, על פי רוב, קנס כספי שהוטל על האישה או על אביה (באנגליה אף ישנו מונח מיוחד לקנס בעוון לידת ילד מחוץ לנישואין, childwyte)[4]. במקביל הוקלו הקריטריונים וילדים נוספים, שקודם לכן נחשבו לילדים מחוץ לנישואים, נכללו במסגרת המשפחה הנורמטיבית. כך למשל, בצרפת נפוץ הנוהג להחשיב ילד ללגיטימי גם במקרים שבהם הרתה אותו אישה לא נשואה, ובלבד שנישאה בטרם הלידה. כך למשל כותב המחוקק הצרפתי: כאשר גבר מתייחד עם אשה מחוץ לנישואין והוא נושא אותה אחרי כן לאשה, או בשעה שהיא הרה, כי אז הילד שהיא יולדת הופך להיות חוקי מכוח הנישואין. ייתכן שמבחינת המחוקק הייתה חשיבות לשמירה על מבנה משפחתי תקין ככל הניתן ועל כן שאפו למצוא פתרונות לילדים העשויים להיקרא ממזרים.

יחס החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחס החברה לילדים מחוץ לנישואין היה, פעמים רבות, טוב מכפי שהכתיבו החוקים הרשמיים, והמעמד של ילד מחוץ לנישואין לא בהכרח נחשב לאות קלון חברתי.[5]

נראה כי, בספרי הדרכה שונים נכתב שאם לבעל יש צאצאים לא חוקיים, מתפקידה של האישה האלמנה לדאוג להם, לגדל אותם ולהגן עליהם.[6]

מעמדו החברתי של הממזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקנות ובחוקי הערים השונות במערב אירופה נקבעו זכויותיו של הממזר והמגבלות שחלו עליו באשר לירושה ולאפשרות התקבלותו כאזרח העיר, אך ישנן דוגמאות רבות לכך שבפועל דאגו האנשים לזכויות הממזרים והם כן זכו לירושה. בפריז ידוע על מקרה בו איש משפחה בורגני הוריש לבתו הלא חוקית מכספו ואף השיאה לבחיר ליבה; ילדה לא חוקית בגרמניה קיבלה ירושה מספיק גדולה, כך שיכלה לתת ממנה לאחיה החוקיים.[7] כלומר, אף על פי שממזר נחשב לפסול משפחה, משפחתו סייעה לו בדרכים שונות כדי שיוכל לקבל ירושה ובדרך זו יקים משפחה משלו. דוגמה אחרת נוגעת לאישה מוונציה, שעל ערש דווי התוודתה בפני בעלה על כך שאחד הילדים אינו שלו. הבעל לא רצה לדעת באיזה ילד מדובר וגם מחל לאשתו. ייתכן שהבעל לא רצה להתמודד עם שאלת הממזרות כיוון שחשש מחרפה – אמנם, היחס אל הממזרים היה טוב על פי רוב, אך ייתכן שכמו בכל חברה, הייתה סטיגמה על מי שנתפס כשונה (כפי שהתבטא בכך שהיה צורך, לעיתים, בתשלום קנס או כספי מחילה כדי לאפשר לממזרים נישואין ופרנסה) והאב רצה לחסוך זאת מבנו. חשוב לציין שבמקורות השונים אין התייחסות לכך שלמעשה בחוק הממזרות הנושא בעונש הוא הילד, שנענש על מעשי הוריו. כלומר, הוא מגיע לעולם עם כתם על לא עוול בכפו. אולי יחס כזה אל הממזרים הוא התפתחות מאוחרת יותר.

ממזרות חוצה מעמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן שיחסה המשופר של החברה בפועל נבע מכך שהתופעה של ילדים מחוץ לנישואין הייתה נפוצה וחוצת מעמדות. כדוגמה לכך יכולה לשמש בתו מחוץ לנישואין של סוחר לונדוני שנישאה לאחד האבירים הזוטרים או המשרתים של המלך ריצ'רד השני, כאשר אביה נתן נדוניה בעבורה. בכך, אביה סייע לה בהקמת משפחה חדשה למרות לשון החוק המחמירה שאסרה זאת. בקרב האצולה היו ממזרים רבים, כך למשל, הרוזן מסולסברי הוריש סכום כסף נכבד לגידול ולחיתון בנו הלא חוקי. אציל אחר נאבק למען הלגיטמציה של צאצאיו הלא חוקיים ולקבלתם אל שכבת האצולה. כלומר, בפועל היחס אל הממזרים לא היה כה נוקשה כמו בלשון החוק, וממזרים בשכבת האצולה בצרפת אף הגיעו לעמדות כוח. על פי רוב, הקהילה האנגלית לא הוקיעה את הממזר ולעיתים אף תמכה בו מול בן חוקי שטען כי אל לו לקבל ירושה וניסה לנשלו ממנה.[8]

מחילה וכפרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידועים מקרים שבהם התאפשר לנשים שנולדו מחוץ לנישואין לשמש כנזירות ואף להתמנות לתפקיד אם המנזר. בשנת 1474 הוענקה מחילה לנזירה באלרטון ש"בשעה שנהרתה היה אביה נשוי ואמה רווקה"; בשנת 1432 אליס איטון קיבלה מחילה ארבעה ימים לפני טקס הקונפורמציה שלה לרגל מינויה לראשת מסדר הנזירות בסינינגת'וויי, מכך נובע שהיו באנגליה בנות לא חוקיות של אצילים ואנשי כנסייה שאבותיהן דאגו לעתידן במנזר בכך ששילמו עבורן את הנדוניה הנדרשת וגם הוסיפו תשלום שאמור לכפר על "פגם הלידה" שלהן כדי שיוכלו לשמש כאם בית המנזר. כלומר, גם אם ראו את הממזרות בעין לא יפה, ניתן היה לכפר עליה באמצעים פשוטים יחסית ולקבל מחילה בעזרת תשלום כסף.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1911 Encyclopædia Britannica/Beaumanoir, Philippe de Rémi, Sire de, נצפה לאחרונה ב-30.5.15.
  2. ^ Leach, Arthur Francis, Beverley town documents, Beverley, 1900
  3. ^ מרים גרילסמר, מעמדה של האשה ותדמיתה בחברת ימי הביניים, ירושלים: אקדמון, תשמ"ו, עמ' 23, 28.
  4. ^ שולמית שחר, המעמד הרביעי: האשה בחברת ימי הביניים, תל אביב: דביר, תשמ"ג, ע' 100-101.
  5. ^ http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=126
  6. ^ שולמית שחר, המעמד הרביעי: האשה בחברת ימי הביניים, תל אביב: דביר, תשמ"ג, ע' 105.
  7. ^ שולמית שחר, המעמד הרביעי: האשה בחברת ימי הביניים, תל אביב: דביר, תשמ"ג, ע' 106.
  8. ^ http://www.gutenberg.org/files/39537/39537-h/39537-h.htm#Page_30