כלכלה נאו-מרקיסיסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום של כלכלה תעשייתית, הגישה של נאו-מרקסיזם מדגישה את האופי המונופוליסטי לעומת האופי התחרותי של הקפיטליזם. גישה זו קשורה לכלכלנים מיכאל קלצקי (Michał Kalecki), פול א' ברן (Paul A. Baran), ופול סווייזי (Paul Sweezy)[1][2]תאורטיקנים כמו סמואל בולס (Samuel Bowles)[3][4], דייוויד גורדון (David Gordon), ג'ון רומר (John Roemer), הרברט גינטיס (Herbert Gintis), ג'ון אלסטר (Jon Elster) ואדם פשורסקי (Adam Przeworski) אימצו את הטכניקות של כלכלה נאו-קלאסית, ביניהם תורת המשחקים ומידול מתמטי, כדי להדגים מושגים מרקסיסטיים כגון ניצול וקונפליקט בין מעמדות .[5]הגישה הנאו-מרקסיסטית שילבה כלכלה שאינה מרקסיסטית מהאסכולה הפוסט-קיינסיאנית ומהאסכולה הנאו-ריקארדיאנית. מבין הבולטים שהשפיעו על האסכולה הנאו-מרקיסיטית, נמנים הכלכלנים הפולנים: מיכאל קלצ'קי, רוזה לוקסמבורג (Rosa Luxemburg), הנריק גרוסמן (Henryk Grossman), אדם פשוורסקי (Adam Przeworski) ואוסקר לאנג (Oskar Lange). אלו התבלטו במיוחד בפיתוח תאוריות של תת-צריכה. בעוד שמרבית המפלגות הקומוניסטיות הרשמיות גינו את התאוריות הנאו-מרקסיסטיות וטענו שהן שייכות ל"כלכלה בורגנית", מספר נאו-מרקיסיסטים שימשו כיועצים לממשלות סוציאליסטיות וממשלות של מדינות מתפתחות.

טיעונים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עסקים גדולים שומרים על רמת מחירים גבוהה, תוך השקעה בפרסום ושיווק על מנת לשמש שחקן מרכזי בשוק ויחד עם זאת נדרשים לקצץ בעלויות הבסיס. מעבר לזה, התחרות מוגבלת בדרך-כלל למספר חברות גדולות המשתתפות בשווקים בודדים, למעט מספר מונופולים (כמו חברת Bell System באותה העת). העודפים הכלכליים שנוצרים אינם יכולים להיספג על ידי כך שהצרכנים יגדילו את צריכתם. האליטה העסקית צריכה אפוא לנצל את העודף הכלכלי שבידיה כדי לייצר מוצרים המבוקשים על ידי שלטון אימפריאליסטי ומיליטריסטי. השקעה זאת מהווה את הדרך הקלה והבטוחה ביותר לניצול עודף כושר הייצור. הניצול נפוץ בעיקר בקרב אוכלוסיות המשתכרות בשכר נמוך ובקרב קבוצות מיעוטים. אלו המשתכרים בשכר ממוצע מרגישים את הלחצים הנובעים מהמירוץ להגדלת התפוקה, אשר הורסים את מערכות היחסים שלהם ומובילים לניכור ועוינות מצידם. המערכת כולה היא בלתי רציונלית במידה רבה, שכן על אף שאנשים יכולים לקבל החלטות רציונליות, המטרות המערכתיות האולטימטיביות אינן רציונליות כלל. המערכת תמשיך לתפקד כל עוד מדיניות קיינסיאנית ותעסוקה מלאה מתקיימות, אך קיים איום מתמשך על היציבות מהמדינות הפחות מפותחות, אשר מעוניינות לבטל את מגבלות השליטה הניאו קולוניאלית באותן מדינות.

עמדה בנוגע לתאוריית הערך של העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול א. ברן (Paul A. Baran) הציג לראשונה את המונח "עודף כלכלי" כדי להתמודד עם המורכבויות החדשות שנוצרו על ידי הדומיננטיות והשליטה של ההון המונופוליסטי. בשיתוף פעולה עם פול סוויזי (Paul Sweezy), ברן הרחיב על חשיבות החידוש הזה, והדגיש את עקביותו עם תפיסת הערך של העבודה של מרקס (Marx's labor concept of value) ואת הקשר הנוסף הקיים בין מושג זה לקטגוריה המרקסיסטית של ערך עודף היצרן (Marx's category of surplus value).[6] לפי הקטגוריות של ברן, " עודף כלכלי מעשי"[7] הוא "ההבדל בין התפוקה הנוכחית בפועל של החברה לבין הצריכה השוטפת שלה" ולכן שווה לחיסכון או לצבירה השוטפים. "העודף הכלכלי הפוטנציאלי", לעומת זאת, הוא "ההבדל בין התפוקה שניתן לייצר בסביבה טבעית וטכנית נתונה בעזרת משאבים פרודוקטיביים שימושיים, ומה שעשוי להיחשב לצריכה חיונית". המושג "עודף מתוכנן" ("planned surplus") – הינה קטגוריה שיכולה להיות מוגדרת רק בחברה סוציאליסטית מתוכננת. מושג זה הוגדר כ"פער בין התפוקה האופטימלית של החברה הקיימת בסביבה טבעית וטכנולוגית, בתנאי ניצול "מיטבי" של כל המשאבים הפרודוקטיביים הזמינים, כאשר קיימת איזו כמות צריכה אופטימלית שנבחרה. ברן השתמש במושג העודף כדי לנתח כלכלות מתפתחות בספרו "הכלכלה הפוליטית של הצמיחה" (The Political Economy of Growth) .

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Baran, P. and Sweezy, P. (1966). Monopoly Capital: An essay on the American economic and social order, Monthly Review Press, New York.
  2. ^ Jonathan Nitzan and Shimshon Bichler. Capital as power: a study of order and creorder. Taylor & Francis, 2009, p. 50.
  3. ^ Samuel Bowles, "Post-marxian economics: Labour, learning and history", Social Science Information, Volume 24 (3): 507, SAGE – Sep 1, 1985.
  4. ^ Richard D. Wolff and Stephen Cullenberg, "Marxism and Post-Marxism", Social Text 15 (Fall 1986), 126–135.
  5. ^ Barry Stewart Clark, Political economy: a comparative approach, ABC-CLIO, 1998, p. 67.
  6. ^ Baran, P.A. & Sweezy, P.M. (2012). "Some Theoretical Implications". Monthly Review. 64 (3).
  7. ^ Baran, Paul A. (1957). The Political Economy of Growth. New York: Monthly Review Press. עמ' 22–23, 41–42.