קרל מרקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
קרל מרקס
Karl Heinrich Marx
Karl Marx 001.jpg
לידה 5 במאי 1818
טריר, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 במרץ 1883 (בגיל 64)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות נויה ריינישה צייטונג, ריינישה צייטונג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם מרקסיזם
תחומי עניין מדע המדינה, כלכלה, פילוסופיה של ההיסטוריה
הושפע מ גאורג וילהלם פרידריך הגל, עמנואל קאנט, ז'אן-ז'אק רוסו
השפיע על הרברט מרקוזה, ז'אן-פול סארטר, אריך פרום, מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו, ולדימיר לנין, לאון טרוצקי, פרנץ פנון, מאו דזה-דונג, לואי אלתוסר, פרדריק ג'יימסון
ארצות מגורים חסר אזרחות, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קרל היינריך מרקסגרמנית: Karl Heinrich Marx‏; 5 במאי 181814 במרץ 1883) היה פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, היסטוריון, עיתונאי וסוציאליסט מהפכני גרמני ממוצא יהודי. עבודתו העיונית והתאורטית הניחה יסודות לניתוחו של הסדר התעשייתי המודרני, והיוותה תשתית לכל ביקורת הקפיטליזם שנוצרה אחריו. מרקס פרסם מספר רב של מאמרים וספרים בחייו. עם המפורסמים שבהם ניתן למנות את המניפסט הקומוניסטי (1848) ואת 'ביקורת הכלכלה המדינית', הידוע יותר בתור הקפיטל (1867-1894).

מרקס נולד למשפחת מעמד בינוני אמידה מן העיר טריר שבפרוסיה, ומאוחר יותר למד כלכלה מדינית ופילוסופיה הגליאנית באוניברסיטאות בון והומבולדט שבברלין. בגיל מאוחר יותר, הפך לחסר-מדינה, ובילה את מרבית חייו בלונדון, שם הוסיף לפתח את הגותו, בשיתוף פעולה עם ההוגה הגרמני פרידריך אנגלס. עבודתו העיונית של השפיעה באופן ניכר על ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והמחשבתית.

התאוריות של מרקס בנוגע לחברה כלכלה ופוליטיקה, הידועות כמרקסיזם, גורסות כי החברות האנושיות התפתחו תוך מלחמת מעמדות קבועה. בעידן הקפיטליזם, התגלמה מלחמת המעמדות בעימות שבין המעמד השליט - הבורגנות - השולט באמצעי הייצור, ובין המעמד העובד - הפרולטריון - המאפשר את האמצעים הללו באמצעות מכירת כוח עבודתו בתמורה לשכר[1]. בעשותו שימוש בתאוריה ביקורתית הידועה כמטריאליזם דיאלקטי, חזה מרקס כי בדומה למערכות הכלכלית-חברתית שקדמו לה, יצרה השיטה הקפיטליסטית מתחים פנימיים חריפים אשר יובילו בסופו של דבר לחורבנה העצמי, והחלפתה בשיטה חדשה: הסוציאליזם. עבור מרקס, מאבק המעמדות תחת הקפיטליזם נעוץ בחוסר היציבות המובנה בשיטה. עוד גרס כי בנטייתו למשברים חוזרים ונשנים, יביא הקפיטליזם לצמיחתה של תודעה מעמדית בקרב הפרולטריון. התודעה המעמדית תאפשר השגת כוח פוליטי, שיכונן את החברה הסוציאליסטית, נטולת המעמדות, שתחולל שחרור חברתי וכלכלי, ותתבסס על איגוד חופשי של בני אדם יוצרים[2].

מרקס תואר לא פעם כאחת מן הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית המודרנית, ועבודתו זכתה לשבחים רבים, כמו גם לביקורות[3]. כתביו היוו מסד להבנת הניגוד המודרני שבין העבודה להון, ושימשו כר פורה לתאוריות כלכליות בולטות. הוגים ואנשי רוח, אנשי איגודי עובדים, יוצרים ואמנים, ומפלגות פוליטיות בכל רחבי העולם, הושפעו מהגותו של מרקס[4][5]. כמו כן, הוא נחשב לאחד מן האדריכלים החשובים של מדעי החברה המודרניים.

נעוריו והשכלה מוקדמת: 1818-1835[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הולדתו של מרקס בטריר. בשנת 1928 נרכש המבנה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה וכיום משמש כמוזיאון לזכרו.
פסל של מרקס (שמאל) ואנגלס בברלין

קרל היינריך מרקס נולד ב-5 במאי 1818 בטריר, עיירה בחבל הריין שבממלכת פרוסיה, והיה נצר למשפחה יהודית אשכנזית מיוחסת. סבו מצד אמו היה רב הולנדי, וסבו מצד אביו, מאיר הלוי מרקס, היה רב העיר טריר. אביו של מרקס, הרשל מרקס, היה הראשון במשפחה שקיבל השכלה חילונית, ועסק בעריכת דין. עוד לפני לידת בנו, כדי להשתחרר מכבלי החוקים האנטישמיים, ולהמשיך במקצוע עריכת הדין, הרשל המיר את דתו מיהדות לזרם הנוצרי-פרוטסטנטי, לותרניזם, ושינה את שמו מהשם היידי הרשל, להיינריך.

מעט ידוע על ילדותו של קרל מרקס. שלישי מבין תשעה ילדים, שהיה לבן הבכור לאחר מות אחיו הגדול מוריץ ב-1819. מרקס הוטבל לכנסייה הלותרנית ביחד עם אחיו ואחיותיו באוגוסט 1824. הוא גדל בבית פתוח וליברלי שאירח אינטלקטואלים רבים, ולמד בבית ספר תיכון שהיה ידוע בגישתו הליברלית וההומנית. כבר במהלך התיכון היה מרקס תלמיד מצטיין, ובין השאר זכה בפרס על עבודת הגמר שלו, שכותרתה הייתה "דת: הדבק שמאגד את החברה". כשהיה בן 17, באוקטובר 1835, נסע מרקס ללמוד באוניברסיטת בון. שם, למרות שרצה ללמוד פילוסופיה וספרות, אביו עמד על כך שבנו ילמד מקצוע פרקטי כמשפטים. בבון היה מרקס חבר ב"תא המשוררים", קבוצה שהכילה מספר רדיקליים פוליטיים ושהייתה תחת השגחת המשטרה. ציוניו הטובים הדרדרו במהרה, עד שאביו התעקש להעבירו לאוניברסיטת הומבולדט שבברלין, שנחשבה לרצינית יותר.

הגליאניזם ואקטיביסטיות מוקדמת: 1836-1843[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חודשים לפני שהחל ללמוד בברלין, בילה מרקס את הקיץ בעיר ילדותו, שם התארס עם ג'ני פון וסטפאלן, ברונית בעלת השכלה מהמעמד הפרוסי הגבוה. ג'ני וקרל היו חברי ילדות. מאחר שביטלה את אירוסיה עם אדם אחר כדי להינשא למרקס, אירוסיהם לא התקבלו בעין טובה בעיני החברה, וכן בגלל הבדלי המעמדות וההבדלים האתניים ביניהם. כל זה לא הפריע למרקס לרקום ידידות עמוקה עם חמיו לעתיד, לודוויג פון וסטפאלן, ומאוחר יותר יקדיש לו מרקס את עבודת הדוקטורט שלו. 

באוקטובר 1836 הגיע מרקס לברלין, ולמרות שלמד משפטים, הוקסם מפילוסופיה וחיפש אחר דרך לשלב בין שתיהן, מתוך אמונה עמוקה ש"ללא פילוסופיה דבר לא יוכל להתגשם". מרקס החל להתעניין במשנת הפילוסוף הגרמני שנפטר אך זמן קצר לפני כן, הגל, שרעיונותיו היו שנויים במחלוקת עמוקה בקרב רבים מאנשי הרוח באירופה. ההתעניינות סחפה אותו, והוא הצטרף לקבוצה הנודעה בשם "ההגליאניים הצעירים", אנשי רוח ומחשבה רדיקליים. שם פגש בצעירים נוספים שחלקו את השקפת עולמו. מרקס ושאר ההגלייאנים הצעירים דחו את טענות הגל בנוגע למטאפיזיקה, אך אימצו את שיטת הדיאלקטיקה ההגליאנית שלו, במטרה לבקר את סדרי החברה, הפוליטיקה והדת הקיימים, מתוך נקודת מבט הומנית.

ג'ני פון וסטפהלן

מרקס היה סופר פורה, וכבר ב-1837 הוציא לאור מספר ספרים, ואף כתב מספר ספרי שירה לאשתו ג'ני, שמעולם לא יצאו לאור. מרקס החל להתעניין בנושאים הומניים: הוא למד אנגלית ואיטלקית, תולדות האומנות, ואף תרגם מספר קלאסיקות לטיניות. תזת הדוקטורט שלו, שתוארה כ"מסמך אמיץ המנסה להוכיח את עליונות חכמת הפילוסופיה על התאולוגיה", הייתה שנויה במחלוקת בקרב עמיתיו השמרניים והמאמינים באוניברסיטת ברלין. מרקס שלח את התזה לאוניברסיטת פרידריך שילר אשר בעיר יינה, שהייתה ליברלית יותר, ואכן באפריל 1841 קיבל על סמך התזה תואר Ph.D מאת האוניברסיטה. 

מרקס שקל קריירה אקדמית, אך אפשרות זו נחסמה עבורו על ידי הממשל השמרני, שהקים אופוזיציה לדעות ליברליות, ובמיוחד אל אלו של ההגליאניים הצעירים. הוא עבר לקלן בשנת 1842 והתמנה לעורך "עיתון הריין" (Rheinische Zeitung), עיתון צעיר, רפורמיסטי ופרו-דמוקרטי, שהתנגד לשלטון הפרוסי. תחת הנהגת מרקס הפך העיתון להיות רדיקלי יותר ויותר; הוא ביקר את היחסים בין ההנהגה הפרוסית לכנסייה, פרסם מאמרים על מצבו של מעמד הפועלים ואף הציע להחליף את המונרכיה הפרוסית במדינה דמוקרטית. שם החל להשמיע את דעותיו הראשונות בנוגע לסוציאליזם. מרקס ביקר את הממשלות האירופאיות הימניות, אך גם לא חסך שבטו מגורמים ליברליים וסוציאליסטים, שלדעתו לא היו אפקטיביים מספיק או הזיקו יותר מאשר הועילו. העיתון החל למשוך אש מצד הממשל, והוגבל על ידי צנזורה קפדנית. לדברי מרקס, "העיתון שלנו מוצג למשטרה על מנת שתרחרח בו, ואם היא מריחה משהו שאינו נוצרי או שאינו פרוסי, אין העיתון רשאי לרדת לדפוס". אחרי שפורסמה בעיתון כתבת ביקורת רחבה כנגד המונרכיה הרוסית, ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה דרש שהעיתון ייסגר וייצא מחוץ לחוק, ובשנת 1843 ממשלת פרוסיה נענתה לכך והעיתון נסגר. שבע שנים לאחר אירוסיהם, ביוני 1843, מרקס נשא לאישה את ג'ני.

פריז: 1843-1845[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך אנגלס, חבר קרוב של מרקס ושותפו.

בעקבות הקמתו של העיתון "ספרי השנים הגרמנים-צרפתים" (Deutsch–Französische Jahrbücher), שניסה לאחד את הסוציאליסטים הגרמנים והצרפתים, עקרו מרקס ואשתו בשנת 1843 לפריז, ומרקס היה לאחד מעורכי העיתון. שנה לאחר מכן נולדה בתם, ג'ני. למרות שהעיתון נועד למשוך כותבים צרפתים וגרמנים כאחד, רובו היה גרמני. הכותב הלא-גרמני היחיד היה מיכאיל באקונין, אנרכו-קומוניסט רוסי. ב-1844 פורסם בעיתון חיבורו המפורסם "לשאלת היהודים", בו טען שהיהדות מייצגת את השתקפותן של הכלכלה הקפיטליסטית והחברה הבורגנית. הסיבה לכך אינה טבועה בדת עצמה אלא בעקבות מאות השנים שבהן הורחקו היהודים מעיסוקים רבים, ולכן פנו להתפרנס בעיקר ממסחר ומבנקאות. רק גיליון אחד של העיתון המדובר יצא לאור, וזכה לתפוצה רחבה בעיקר בזכות שיריו הסאטיריים של היינריך היינה כנגד לודוויג הראשון, מלך בוואריה. בעקבות השירים הללו, העיתון נאסר להפצה במדינות הגרמניות, נפסקה הזרמת הכספים אליו והוא נסגר לאחר שהוציא לאור את גיליונו הראשון.

באוגוסט 1844, פגש מרקס בקפה דה לה רז'אנס את פרידריך אנגלס, פילוסוף גרמני יליד פרוסיה שהחזיק בדעות דומות לו בנושאי שוויון חברתי. החברות והשותפות ביניהם עתידה הייתה להימשך עד מותו של מרקס. יש הטוענים כי אנגלס הביא לידיעתו של מרקס את מצבו של מעמד הפועלים וקירב אותו לכלכלה. אנגלס גם מימן את מרקס לאורך כל תקופת היכרותם. 

במהלך שהותו בפריז (אוקטובר 1843 – ינואר 1845), מרקס שקע בלימודים אינטנסיביים של נושאים כגון כלכלה פוליטית (לימוד הגותם של אדם סמית', דיוויד ריקארדו, ג'יימס מיל וכו'), הסוציאליזם הצרפתי (במיוחד הגותם של קלוד-אנרי דה סן-סימון, שארל פורייה) והיסטוריה של צרפת. הוא עתיד להמשיך כל חייו לעסוק בתחום הפוליטיקה של הכלכלה, שיסתכם בסופו של דבר בהוצאה לאור של המסה הכלכלית שלו – סדרה של שלושה כרכים בשם "הקפיטל". שלוש השפעות מרכזיות היו לו על פיתוח המרקסיזם: הדיאלקטיקה של הגל, הסוציאליזם האוטופי הצרפתי והכלכלה האנגלית. 

אין ספק שהגדרה כללית של זרם המרקסיזם כבר הייתה קיימת במוחו של מרקס בסוף 1844, אך נשארו פרטים רבים באידאולוגיה הכלכלית-פוליטית שלו שהיה צריך לעבד – ועל כן החל בכתיבת "כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים", שפורסמו רק בשנות ה-30 של המאה ה-20. כתבי היד האלה עסקו במספר נרחב של נושאים ובהם פיתח את היסודות התאורטיים וההומניסטיים של ביקורתו על החברה הבורגנית. מושג מרכזי שפותח בחיבור זה היה ה"ניכור", המאפיין את החברה הקפיטליסטית. 

כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים נכתבו בין אפריל ואוגוסט 1844. תוך כדי כתיבתו, מרקס הבחין שהוא מושפע באופן לא-עקבי מתאוריות של הפילוסוף הגרמני לודוויג פיורבך. הוא הרגיש שיש צורך להתעמת באופן ישיר עם מספר מטענותיו של פיורבך, בעיקר בנושא המטריאליזם ההיסטורי. על כן, שנה מאוחר יותר, באפריל 1845, לאחר שעבר מפריז לבריסל, פרסם מרקס את "אחד עשר התזות על פיורבך". התזות המפורסמות בעיקר בזכות האחרונה, האחת-עשרה, שבה כתב "הפילוסופים רק מפרשים את העולם בדרכים שונות, המטרה היא לשנות אותו". בתזה זו מרקס יוצא גם כנגד המטריאליזם (על היותו חסר-אופי), וגם כנגד האידאליזם (על היותו בכוח יותר מאשר בפועל), ובאופן כללי מבקר את הפילוסופיה על כך שהיא מציבה מציאות אבסטרקטית מעל העולם המוחשי. אם כן בתזה זו הוצג לראשונה חידושו של מרקס: המטריאליזם ההיסטורי, הטוען שהעולם משתנה לא על ידי רעיונות אלא על ידי פעילויות חומריות פיזיות. 

בשנת 1845, לאחר שהתבקשו לכך על ידי המלך הפרוסי, השלטונות הצרפתים סגרו את עיתונו הרדיקלי של מרקס, והשר פרנסואה גיזו גרשו מצרפת. מרקס עבר מפריז לבריסל, שם קיווה להמשיך את מחקרו על קפיטליזם וכלכלה פוליטית.

בריסל: 1845-1847[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוצאה לאור הראשונה של המניפסט הקומוניסטי, גרמניה 1848.

מאחר שלא היה יכול להישאר בצרפת או בגרמניה, מרקס החליט להגר לבריסל שבבלגיה בפברואר 1845. אולם, על מנת להישאר בבלגיה, עליו היה להתחייב שלא להתבטא או לפרסם דבר בעניין פוליטיקה עכשווית. בבריסל הוא חבר לכמה סוציאליסטים גולים משאר ארצות אירופה ביניהם היה משה הס. המפגש הותיר בהס, שהיה מבוגר ממרקס בכעשור, רושם אדיר:

מרקס הוא תופעה שעשתה עלי רושם עצום על אף הדמיון הרב בתחומי העניין שלנו. בקצרה, אתה יכול להכין את עצמך לפגישה עם הפילוסוף הגדול ביותר - אולי הפילוסוף האמיתי היחיד - של הדור הנוכחי, כשיופיע בציבור, אם בכתב ואם באולם ההרצאות, הוא עתיד למשוך אליו את תשומת ליבה של גרמניה כולה... דוקטור מרקס (זה שמו של האליל שלי) עודו אדם צעיר מאוד - כבן עשרים וארבע לכל היותר. הוא יכה את הפילוסופיה והדת של ימי הביניים שוק על ירך; הוא משלב רצינות פילוסופית עמוקה ביותר בחריפות עוקצנית במיוחד. שווה בנפשך שרוסו, וולטייר, הולבך, לסינג, היינה והגל מתמזגים כולם באדם אחד - מתמזגים, לא ניצבים זה לצד זה - והרי לפניך דוקטור מרקס.

פ. ויין, קרל מרקס, (תרגום: דבי איילון), הוצאת ידיעות אחרונות 2005, עמ' 58

באפריל 1845 הצטרף לחבורת הסוציאליסטים גם פרידריך אנגלס. ביולי 1845, מרקס ואנגלס נסעו לאנגליה על מנת לבקר את מנהיגי התנועה הצ'רטיסטית, ארגון עובדים סוציאליסטי בבריטניה. 

בשיתוף פעולה עם אנגלס, החל מרקס לכתוב את חיבורו הברור ביותר בנושא המטריאליזם ההיסטורי, בשם "האידאולוגיה הגרמנית". בספר זה, הפריך מרקס את התיזה ההגליאנית, שהייתה מנת חלקם של מספר סוציאליסטים, שראו חשיבות רבה לאידאליזם וראו באידאות כמעצבות עולם. ב"האידאולוגיה הגרמנית", מרקס ואנגלס הביאו לידי שכלול את הגותם, המבוססת אך ורק על ידי מטריאליזם – קרי, מעשים ומציאות כמעצבים תודעה ועולם ולא אידאות, וקבעו את המטריאליזם כמניע היחיד בהיסטוריה. הספר כתוב בסגנון של ויכוח סאטירי מול הדעות הנוגדות, אך הסגנון הסאטירי לא הציל את הספר מידיה של הצנזורה. כמו רבים מכתביו המוקדמים, "האידאולוגיה הגרמנית" לא יצא לאור בחייו של מרקס, וירד לדפוס רק בשנת 1932.

בסוף שנת 1847, החלו מרקס ואנגלס בכתיבת מה שלעתיד לבוא תהיה עבודתם המפורסמת ביותר – תוכנית פעולה לארגון קומוניסטי. "המניפסט הקומוניסטי" נכתב על ידם במשותף בדצמבר 1847-ינואר 1848, ופורסם לראשונה בפברואר 1848. מילות הפתיחה של המניפסט מגדירות את הנחת היסוד של המרקסיזם, ש"לאורך כל ההיסטוריה, החברה הקיימת נתונה במלחמת מעמדות". המניפסט ממשיך ומתאר את מה שמרקס ראה כרגשות האנטגוניזם שצפים ועולים בעקבות התנגשות האינטרסים בין מעמד הבורגנים (המעמד הבינוני האמיד) והפרולטריון (המעמד העובד המתועש). 

מאוחר יותר באותה שנה, חוותה אירופה מספר הפגנות, אירועי מרי והתנגשויות אלימות שנודעו כאביב העמים – התקוממיות ומהפכות לאומיות. בצרפת, המהפכה הובילה לביטול המונרכיה ולהקמת הרפובליקה הצרפתית השנייה. מרקס תמך בהתקוממיות הללו, ולאחר שקיבל ירושה בסך 5,000 פרנקים מאביו, לכאורה תרם אותם למטרת חימוש עובדים בלגיים שתיכננו התקוממות משלהם במדינתם. למרות שאמיתותו של סיפור זה שנויה במחלוקת, מרקס הואשם בכך על ידי השלטונות הבלגיים, מה שהובילו למעצרו מספר פעמים. מרקס נאלץ לנוס בחזרה לצרפת, שם האמין שיוכל להיות בטוח, תחת השלטון החדש והחופשי.

גרמניה ולונדון: 1848-1883[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי אביב העמים של שנת 1848 שב מרקס לגרמניה, וחזר לערוך במתכונת מחודשת את העיתון הדמוקרטי-רדיקלי "עיתון הריין החדש" (Neue Rheinische Zeitung). כשנכשלו המהפכות הללו עבר מרקס ללונדון, בה בילה את שארית ימיו.

ב-1864 היה מרקס שותף להקמת "האיחוד הבינלאומי של העובדים" שנודע מאוחר יותר כ"האינטרנציונל הראשון". ארגון זה קרס 12 שנים מאוחר יותר, ב-1876, בהשפעת תנועת האנרכיזם והקומונה הפריזאית.

במהלך חייו בלונדון פרסם מרקס את הכרך הראשון של "הקפיטל", שבו תיאר את התפתחות החברה הקפיטליסטית ואת מתחיה הפנימיים האמורים להביא להתפרקותה. הכרכים השני והשלישי של "הקפיטל" פורסמו לאחר מותו, בעריכת אנגלס ואחרים.

תחילה חיו מרקס ומשפחתו חיי מחסור בלונדון. הוא התקיים בעיקר הודות לקצבה חודשית שקיבל מאנגלס. מרקס אף נאלץ לקבור שניים מילדיו שמתו מחולי, כשהוא נטול יכולת להושיע אותם. מאוחר יותר שימש במשך שנים ככתב בלונדון של העיתון הניו-יורקי הרדיקלי "ניו יורק דיילי טריביון". מאורעות אלו תרמו רבות להתפתחותה של תפיסת הצדק החברתי אצל מרקס.

מרקס מת בלונדון מדלקת סימפונות ודלקת קרום הריאה, ב-14 במארס 1883. הוא נפטר כאדם חסר אזרחות, ונקבר בבית הקברות הייגייט בצפון לונדון.

הגותו של מרקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקסיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרקסיזם

לפי השקפתו של מרקס, המציאות היא קונפליקטואלית, בין שני כוחות מרכזיים - מדכאים ומדוכאים. המדכאים (המעמד הבורגני) הם בעלי אמצעי הייצור והמדוכאים (מעמד הפועלים, הפרולטריון) הם אלה שאינם בעלי אמצעי הייצור. בשלב הנוכחי הבורגנות מדכאת את הפרולטריון. לפי השקפתו המטריאליסטית של מרקס, מבנה העל הוא השתקפות של התשתית הכלכלית, דהיינו, התודעה היא תוצר של הוויה. מרקס טען שהמהפכה בוא תבוא, בין השאר כתוצאה מכך שהקפיטליזם יביא אותה על עצמו, בהיותו מכיל סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. מעמד הפועלים, לכשיתאחד ויגיע למצב בו לא יוכל עוד לחיות (מרקס מתאר זאת בכך שמעמד הפועלים לא יפסיד דבר "למעט כבליו"), ישתחרר מהתודעה הכוזבת וישנה את תנאי חייו באמצעות מהפכה שתמוטט את הסדר החברתי הקיים: במהפכה זו ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור ויקים את החברה הסוציאליסטית, בה אין מנצלים ומנוצלים, קניין פרטי, כסף, מדינה או משפחה.

עיקרי המרקסיזם פורסמו בשנת 1848 על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, במניפסט הקומוניסטי. תקופה זו, של אמצע המאה ה-19, נחשבת לתחילת צמיחת המרקסיזם. הייתה זו תאוריה אחת מבין כמה תאוריות סוציאליסטיות.

במשך השנים לא שמר המרקסיזם על צורתו המקורית. התשתית החשיבתית של המרקסיזם, אמנם לא בצורתו הטהורה, הוסיפה להתקיים, ומורשת המרקסיזם מתקיימת ברוב הזרמים הביקורתיים. גישה זו מיושמת כיום בתחומים שונים (למשל חינוך ומשפחה).

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז ברלין (רובע מיטה) נקרא על שמו ועל שם פרידריך אנגלס פארק ציבורי בשם פורום מרקס אנגלס, אשר הוקם על ידי שלטונות גרמניה המזרחית.

בית ילדותו בעיר טריר הפך למוזיאון המנציח את חייו והגותו.

מכלול המגורים הגדול בעולם, קרל מרקס הוף שבווינה בירת אוסטריה קרוי על שמו.

כתביו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם אנגלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבים היסטוריים,‬ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1952, 1978.
  • כתבים נבחרים,‬ מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942, 1955.
  • המניפסט הקומוניסטי
    • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: אחדות-העבודה, תרפ"ב.
      • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי, תרפ"ז.
      • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י 1950, תשי"ב.
    • המניפסט הקומוניסטי, מ' דורמן (עורך), עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ב 1942.
    • מאניפסט המפלגה הקומוניסטית, תרגום: מ' דורמן, תל אביב : ספרית הפועלים, 1945?
    • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשי"ד, תשכ"ד 1964, תש"ל, 1975.
  • על אמנות וספרות, תרגום: חנה הוכברג, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1951.
  • ‫מהפכת שנת 1848, תרגום: מ' חלמיש, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1953. ‬

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, הקיבוץ המאוחר, 1975
  2. ^ Craig J. Calhoun, Classical Sociological Theory, Oxford, 2002, עמ' 22-23
  3. ^ BBC News World Online, "Marx the millennium's 'greatest thinker'", http://news.bbc.co.uk, ‏1 October 1999
  4. ^ Roberto Mangabeira Unger, Free Trade Reimagined: The World Division of Labor and the Method of Economics, Princeton University Press, 2007
  5. ^ Joseph Schumpeter, Ten Great Economists: From Marx to Keynes, Taylor & Francis Group, 1952
  6. ^ יצחק מן., ה"קאפיטאל" ותרגומו העברי, משמר, 19 בספטמבר 1947, המשך.
  7. ^ ד"ר יצחק מן, קארל מארקס: הקאפיטאל: בעיות תרגום "הקאפיטאל", על המשמר, 6 ביוני 1954.


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונה
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםהדוניזםהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה