סילואן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף כפר השילוח)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כפר סילואן בשלהי המאה ה-19
סילואן
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map.svg
 
סילואן
סילואן
כפר סילואן, 2009

סילְוָאןערבית: سلوان) או כפר השילוח היא שכונה בדרום-מזרח ירושלים, על שלוחה היורדת מהר הזיתים דרומה, ומשני צדי נחל קדרון בסמיכות לאזור שמכונה "האגן הקדוש".

השכונה גובלת בחומות העיר העתיקה ובשולי הר הזיתים מצפון, בהר ציון ובאבו תור (א-ת'ורי) מדרום מערב ובג'בל מוכבר מדרום. הגבול המזרחי של השכונה, עם אזור ראס אל-עמוד, הוא גבול שאינו מוגדר באופן חד משמעי. סילוואן מורכבת ממספר שכונות-מישנה: סילוואן אל-ווסטא (התיכונה), ואדי חילווה, אל-בוסתן ובטן אל-הווא. בתי השכונה בנויים בצפיפות על מדרון תלול.

השטח היה בעבר כפר נפרד משטחה של ירושלים, אבל סופח בהדרגה לתחום שיפוטה המוניציפלי לאורך תקופות שונות. שטח הכפר נכבש על ידי ירדן ב-1948 ועל ידי ישראל ב-1967.

נכון לשנת 2012, אוכלוסיית סילוואן מונה כ-19,000 איש[1]. רובם הגדול ערבים, וכן למעלה מ-500 יהודים[2]. על פי נתוני עיריית ירושלים, ב-2016 האוכלוסייה מנתה כ- 17,200 איש[3].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השילוח ועיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמחת בית השואבה בבריכת השילוח. ציור של דפנה לבנון.
תמונה של שרידי קבר בת פרעה שיצר הצלם אוגוסט זלצמן מ-1856
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיר דוד

בתקופה עתיקה הושתתה תעלת-שלחין ממעיין הגיחון להשקיית שדות בעמק קדרון; התעלה, והבריכה בסוֹפה, נקראו על-שם פעולת השלחין - שיִלוֹחַ. הכפר נוסד סמוך לבריכת השילוח, ששימשה כמאגר המים של ירושלים בתקופת בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, לאחר חפירת הניקבה ממי הגיחון בימי המלך חזקיהו ומכאן שמו. בבריכת השילוח נהגו בין היתר לקיים מדי שנה ברוב עם, את טקס שאיבת המים בחג הסוכות עבור מצוות ניסוך המים במקדש. וכן את תהלוכת מי אפר פרה אדומה מעת לעת. מאוחר יותר הפכה השפה היוונית את השם שילוח, לסילואָה, וניתוספה לו הסיומת "ן", תופעה פונטית ידועה בעברית של תקופת חז"ל, המתרחשת במילים הנחתמות בתנועה, למשל במילים "להלן" (מן: "הלאה") ו"כאן" (מן: כֹּה).

האתר הארכאולוגי עיר דוד, שנמצא בשכונת ואדי חילווה שבכפר, הוא האתר בו שכנה ירושלים הקדומה בראשית ימיה, בתקופת הברונזה התיכונה, והיא המשיכה להיות מיושבת באזור זה עד לאמצע ימי הביניים.

בתקופה הישראלית המאוחרת (היא תקופת הברזל השנייה) שימש המקום כבית הקברות המזרחי של ירושלים, אל מול הגבעה של עיר דוד. בשנת 1968 ערך במקום הארכאולוג דוד אוסישקין סקר ארכאולוגי מקיף, שבו נבדקו כל המערות (חמישים במספר). בשלוש מערות נמצאו שרידי כתובות בכתב העברי העתיק. הכתובת המפורטת והארוכה ביותר נמצאה בקבר ...יהו אשר על הבית. קבר אחד בולט מעל שכניו בכך שהוא מונוליט החצוב בשלמותו מתוך הסלע. זהו הקבר המכונה קבר בת פרעה. כל המערות נמצאו ריקות. בכל המערות נעשו מאז ימי קדם שימושים חוזרים ונשנים. בתקופה הביזנטית שימשו המערות בעיקר לנזירים מתבודדים, ואחת מהן אף הותאמה להיות כנסייה.

היישוב הקראי "צלע האלף"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צלע-האלף

במאה התשיעית הקימו יהודים קראים את שכונתם בצד המערבי של המדרון וכינו את שכונתם בשם "צלע האלף" על פי הפסוק בספר יהושע[4]: "וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם". שכונתם כונתה גם בשם "שכונת בני המזרח". יישוב זה התקיים כמה מאות שנים[5].

מסגד ביר איוב הניצב מעל לבאר המשוערת כעין רוגל המקראית, 9/07

כפר סילואן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הערבית הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי סילואן מספרים כי בניית הכפר מיוחסת לזמן הגעתו של הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב שנתן את האזור ליושבי המערות סביב המעיין. הכפר מוזכר בכתבי הנוסע הערבי מוקדסי, בשנת 985 הוא כותב:

הכפר סולאן נמצא בשולי העיר. מתחת לכפר 'עין סולאן', בעל מים טובים, המשקה את הגנים הגדולים שהוקדשו כוואקף על ידי הח'ליפה עות'מאן בן עפאן לעניי העיר. מתחת לזה ביר איוב. מסופר כי בליל ערפאת (אנ'), מי הבאר הקדושה זמזם (אנ') במכה מגיעים מתחת לאדמה למעיין (של סילואן). האנשים עורכים מסיבה באותו ערב[6].

התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סילואן בשנות ה-30 של המאה ה-20

הכפר סילואן החל להתפתח במאה ה-16. תושביו הראשונים התגוררו במערכות הקבורה הרבות המצויות באתר. תושבי הכפר נודעו בכתבי מטיילים כגזלנים המרבים להונות את הבאים לרכוש מהם מוצרים. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות המבוססת על השקיית מי המעיין, וממכירת מי מעיין הגיחון בחודשי הקיץ לתושבי שכונות העיר העתיקה. מזיכרונות של יהודים-ספרדים מירושלים עולה, כי עגבניות וביצי סילואן היו שם דבר לאיכות. הסופר יהודה בורלא בספרו "בעל בעמיו" מתאר סיפור אהבה בין צעיר יהודי וצעירה ערביה מוסלמית, על רקע ימי הקציר. מן הסיפור עולה תיאור מפורט של אורח חיים חקלאי, לצד קשרי רעות ויחסי קירבה בין יהודים וערבים בסילואן, אם כי הם מוצגים כתיאור בלתי טיפוסי של יחסי יהודים וערבים, והספר עצמו מסתיים במסקנות פסימיות לגבי מערכת יחסים מעין זו.

לצד החקלאות המפותחת, נחשבו בני הכפר, גם בזיכרון העממי הערבי, לשודדים. תעודות יהודיות ואחרות מייחסות להם גביית דמי חסות מהקהילה היהודית בירושלים על מנת שלא יפגעו בבית הקברות הר הזיתים, ומעשי שוד לאור היום של האבלים. פתגם ערבי שהיה נפוץ במאה ה-19 בעיר העתיקה אמר "אנת תביע סלק עליו אהל סילואן?" ("האם אתה מתיימר למכור סלק לתושבי סילואן?), שמשמעו שלא ניתן לרמות את תושבי הכפר הערמומיים.

ירושלמי בן התקופה מספר[7] על "הוצאות תמידיות על העדה אל אנשי הכפר סילואן... בעד שמירת הבית חיים אשר על הר הזיתים הסמוך לכפר הזה [...] לערך י' אלפים טאליר".

חיימסון, הקונסול הבריטי בן התקופה, רשם במכתב לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי:[8]

הכפר סילואן הוא קן שודדים. הגברים, שהם גדולי גוף... הפילו את חיתתם במשך זמן רב על ירושלים. כגנבים, הם מומחים בטיפוס על חומות העיר בלילות. ומאחר ובית הקברות היהודי סמוך לכפרם, הם מצליחים כל שנה, באיומים ולעתים באלימות, לסחוט סכומי כסף גדולים מהיהודים המשלמים להם מקרן הצדקה לעניים.

נכון לשנת 1915 התגוררו בכפר כ-500 תושבים.

בתקופת המנדט הבריטי היה מרבית שטח הכפר מחוץ לתחום השיפוט של העיר ירושלים, למעט שכונת ואדי חלוה. במהלך המנדט החל סיפוח של חלקים מהכפר לתחום העיר, תהליך אשר הסתיים בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים, בשנת 1952. במהלך תקופה זו גדלה אוכלוסיית הכפר בצורה ניכרת, וערב מלחמת ששת הימים הגיע מספר התושבים באזור לכ-12,000 תושבים, כאשר מחציתם מתגוררים בשכונת ראס אל עמוד.

משנת 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות היהודית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכרונות מיוחס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית משפחת מיוחס כיום, שנבנה מחוץ לחומות ב-1873

המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בסילואן הייתה משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873. הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס, היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. ילדותו המאושרת, אהבתו וגעגועיו לשכניו הערבים ותרבותם, מתוארים בהקדמה לספרו "הפלחים", שיצא לאור ב-1937:

"וכשאני לעצמי, אני מחויב להודות שהחיים הללו של שכנינו, שאני עוסק בתיאורם, חביבים עלי הרבה, ואפשר שמשום כך, מתוך אנוכיות גרידא, אני רוצה לחבבם גם על הקהל, אלא שהדיו והנימוס הספרותיים דורשים ממני להצדיק את אנוכיותי, ואת חיבתי אל החיים האלה... ולרגלי קביעת דירתנו בכפר זה, הייתי מאז אורח מצוי בבתי הפלחים במשך עשר שנים רצופות, ובערב, בערב, כשהייתי חוזר מן ה"חדר" או בימות הפגרה והחגים, הייתי רגיל לבקר את מוחמד ואת פטמה, את עלי ואת ח'דיג'ה, שכני חביבי. מפיתם האכילוני, ומימיהם שתיתי, ולפעמים כשכיבדוני בשיחותיהם ובאגדותיהם כ"קינוח סעודה" עד שעה מאוחרת בלילה הייתי גם לן בביתם ועל ידי כך כל דרכי השכנים האלה, מידותיהם, אופן חייהם, שיחותיהם, ואגדותיהם התחבבו עלי, ונהיו לי כעין "גירסא דינקותא", ועד עתה אני אוהב אותם, בעוררם תמיד בלבי זיכרונות ימי ילדותי הטובים, הימים היותר טבעיים והיותר פשוטים שבימי חיי... אין להתפלא, אפוא, אם מחבב אנוכי את הפלחים ואת חייהם, ואם משתדל אני לקבוע ל"בני ישמעאל" אלה מדור בספרות ישראל"

"הפלחים", הוצאת דביר, תרצז, 1937

הספר עצמו הוא עבודת מחקר מזרחנית קלאסית, ובמסגרתה מיוחס אינו חוסך את שבט לשונו מהפלחים (במשתמע, גם מתושבי סילואן), בעיקר בהקשרים של דיכוי הפלחות (כך), נטייה לאי אמינות (לדבריו), בורות ורדידות דתית.

כפר התימנים בשילוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפר השילוח (כפר התימנים), 1891

בשנת 1881 עלו במסגרת עליית אעלה בתמר יהודים מתימן לירושלים. בבואם לעיר הם נתקלו בקשיים משום שלא היה להם כולל שידאג לפרנסתם ומפני ששאר היהודים בעיר פקפקו תחילה ביהדותם. חלקם הגדול חפץ להישאר בקרבת מקום לשרידי בית המקדש, וכך נאלצו להתגורר במערות פתוחות אשר איתרו בצלע הר הזיתים.

ישראל דוב פרומקין, בעל עיתון החבצלת, הקים אגודה בשם "עזרת נידחים" אשר פעלה לטובת התימנים שגרו בצלע הר הזיתים, תוך שהיא נעזרת בברונית הירש ואחרים מחו"ל. בעזרת האגודה נתרמה אדמה בצלעו המערבי של הר הזיתים. האדמה הייתה ריקה לחלוטין ומרוחקת מבתי הערבים שהיו מצפון לה. חלקת האדמה נתרמה על ידי אדם בשם בועז הבבלי ועליה נוסדה התיישבות יהודית של עולים מתימן שנקראה "כפר התימנים" או כפר השילוח.
מפאת בעיות רישום והתנהלות מול השלטון הטורקי נוסד הקדש (וואקף) בשם "הקדש ע"ש מושון בנבנישתי". ההקדש נוסד על ידי ילדיו של משה בנבנישתי וריכז לתוכו את האדמות שנתרמו על ידי בועז הבבלי.

בהנהגתו הרוחנית של הרב סעדיה מדמוני, הוקמו בתי היהודים בשלושה מבנים טוריים וכן נבנה בור מים גדול, לאחר מכן נקנתה חלקה סמוכה נוספת, עליה הוקמו מבנים נוספים. בנוסף ליחידות המגורים, כלל המקום מרפאה וחמישה בתי כנסת. בשיא פריחתו של הכפר מנה המקום כ-160 משפחות, אשר חלקן לא היו תימניות.

תושבי הכפר היהודי ובתיו נפגעו במהלך פרעות שביצעו בהם הערבים במאורעות תר"פ (1921), ובשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט) התנפלו הערבים על הנשארים, פגעו בהם ושדדו את רכושם. חלק הארי של התושבים עזבו בלחץ שלטון המנדט הבריטי. בני הכפר, בהנהגתו של הרב יוסף מדמוני, בנו של מייסד הכפר, חזרו לכפר למספר שנים, אך בעקבות הפרעות במהלך המרד הערבי הגדול, וחוסר רצונו של שלטון המנדט להגן על יהודי הכפר מפני הפורעים הערבים, גורשו היהודים לצמיתות מהכפר על ידי השלטון הבריטי בשנת 1938. למרות הבטחות (כתובות) של המושל הבריטי לאפשר את שובם של היהודים לכפר עם השבת השקט, לא הסכימו לכך שלטונות המנדט, והכפר נותר ריק מיהודים.

בעקבות הפרעות וגירוש היהודים, נבזז רכושם על ידי הערבים ובתיהם נהרסו כמעט לחלוטין. שלמה מדמוני, מתושבי הכפר, אף נרצח בדרכו לכפר אליו הלך בניסיון להציל ספר תורה. מאוחר יותר חולל ספר תורה שנותר במקום[9]. כל זאת למרות אין ספור פניות לשלטונות המנדט הבריטי, הן מכל הגופים בהנהגה הציונית, והן מצד התימנים, הספרדים והרבנות הראשית, בבקשה כי יתנו להם לחזור או להציב כוח משמר במקום.

ההתיישבות היהודית החל משנות ה-80 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית מגורים המאוכלס במשפחות יהודיות בלב הכפר

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החלו משפחות יהודיות להתיישב בעיר דוד במסגרת עמותת אלע"ד.

בשנת תשס"ד[10] שבו לאזור שבו היה ממוקם כפר השילוח התימני, משפחות יהודיות מטעם ההקדש של כפר התימנים לאחר שהקרקעות נקנו שוב. בספטמבר 2014 נכנסו תושבים יהודים ל-25 דירות בשכונה, נוסף על כ-25 משפחות שהיו בה קודם לכן; הדבר עורר התקהלויות מצד תושבי השכונה[11]. ב-19 באוקטובר 2014 נכנסו 9 משפחות יהודיות להתגורר ב"בית עובדיה" ו"בית פרומקין" בכפר השילוח[12]. עיקר ההתיישבות בוצעה על ידי עמותת עטרת כהנים.

ב-6 במאי 2015 נכנסו כ-20 יהודים להתגורר במבנה סמוך לבית יהונתן, שבעבר שימש כבית כנסת בכפר התימנים. הכניסה לבית התאפשרה בתום מאבק משפטי ממושך, בין הבעלים היהודי - הקדש כפר השילוח לבין משפחת אבו נאב שהתגוררה בו[13]. באוגוסט אותה שנה נכנסו עשרות משפחות להתגורר בבניין בן 12 דירות, שהיה ברכוש ההקדש התימני. במהלך הדיונים המשפטיים על הבית, הסכימו תושביו הערביים להתפנות מרצון[14].

נכון לתחילת 2016, מתגוררות בסילוואן למעלה מ-62 משפחות יהודיות[15].

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלי שילר (עורך), ירושלים הבנויה, קוי יסוד בהתפתחות ירושלים, אריאל, כתב עת לידיעת הארץ, מרץ 1986.
  • אורי שטנדל, השכונת הערביות במזרח ירושלים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סקר אוכלוסיית ירושלים 2012
  2. ^ שישה בתים בסילוואן אוכלסו בידי מתיישבים יהודיים
  3. ^ שכונת סילואן, האתר הרשמי של עיריית ירושלים
  4. ^ ספר יהושע, פרק י"ח, פסוק כ"ח
  5. ^ אברהם יערי - הקשרים בין יהודי פרס וארץ ישראל באתר דעת
  6. ^ Muk., 171. Quoted in Guy le Strange: Palestine under the Moslem, 1890, p. 221.
  7. ^ מ' ריישר, שערי ירושלים, ורשה: תרל"ט-1867 (הדפסה מחודשת: פוס ספרא, 1967), עמ' 66. מופיע גם בתוך: וילנאי, ירושלים, עמ' 324.
  8. ^ A.M Hymson, The British consulate in Jerusalem, vol. 1, 1938, p. 162.
  9. ^ לזוועת חילול הקודש בכפר השילוח, הצופה, 17 באוגוסט 1939
  10. ^ חזקי ברוך, עשור להתיישבות היהודית בכפר התימנים, באתר ערוץ 7, 5 ביוני 2014
  11. ^ יעל פרידסון, עשרות יהודים התיישבו בסילוואן; מהומות בכפר, באתר nrg‏, 30 בספטמבר 2014
  12. ^ אורנית עצר, תשע משפחות חדשות בכפר התימנים, באתר ערוץ 7, 20 באוקטובר 2014
  13. ^ עוזי ברוך, ירושלים: התרחבות בכפר התימנים, באתר ערוץ 7, 6 במאי 2015
  14. ^ עשרות מתנחלים נכנסו למבנה בן 12 דירות בסילוואן שבמזרח ירושלים, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2015
  15. ^ דוח של "עיר עמים"


קואורדינטות: 31°46′20″N 35°14′17″E / 31.77222°N 35.23806°E / 31.77222; 35.23806