יהדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערכים ביהדות
יהדות
Israeli blue Star of David.png
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
עיקרי האמונה
נצחיות התורהאלוהיםשלושה עשר עיקרים
עשרת הדיברותתורהמצוותשכר ועונשמשיח
ארון הספרים היהודי
תנ"ךתורהמשנהתלמודמשנה תורהשולחן ערוך
זרמים ביהדות
אורתודוקסיםקונסרבטיביםמשיחייםרפורמיםרקונסטרוקטיביםיהדות נאולוגיתיהדות חילונית-הומניסטיתקראים
אישים מרכזיים
שלושת האבותמשהדוד
נביאיםעזראהללתנאיםריב"ז
ר' עקיבארבי יהודה הנשיאאמוראיםרב אשיסבוראיםגאונים
ראשונים: רמב"םרמב"ןיוסף קארומשה איסרליש
אחרונים: נפתלי צבי יהודה ברליןהבעל שם טובהחת"ם סופריחזקאל לנדאיואל טייטלבויםמשה פיינשטייןעובדיה יוסףיוסף דוב הלוי סולובייצ'יקאברהם יצחק הכהן קוקמנחם מנדל שניאורסוןאלעזר מנחם מן שךיצחק גינזבורגאהרן ליכטנשטייןצבי ישראל טאו
הוגים מודרניים: אברהם יהושע השלמרטין בוברעמנואל לוינסישעיהו ליבוביץאברהם גייגרהרמן כהןאביעזר רביצקיא. ד. גורדוןזכריה פרנקלאשר צבי גינצברגמאיר בוזגלו
תפילות, חגים ומועדים
תפילת עמידהשחריתמנחהערבית
שמע ישראלקריאת התורהמוסף
קידושברכהרשימת תפילות וברכות
ראש השנה/יום תרועהיום הכיפוריםסוכות
פסח/חג המצותשבועותתשעה באב
חיי הקהילה היהודית
תפקידים: רבדייןחזןגבאימוהלשוחטקברןבלניתמשגיחמשגיח כשרותסופר סת"ם

מוסדות: בית כנסתמקווהחדרישיבהכולל אברכיםבית מדרש

אתרים ומבנים
המשכןבית המקדשהר הבית
הכותל המערביארץ ישראלמערת המכפלה
קבר רחלקבר יוסףקברי צדיקים
ירושליםחברוןטבריהצפת
ראו גם
גיורשומרוניםמינים
העם היהודימיהו יהודיאנטישמיות

היהדות היא רצף המסורת וההמשכיות הדתית, התרבותית והמשפטית הקולקטיבית של היהודים[1], בני עם ישראל, המונים כיום כ-14 מיליון נפש בעולם, שהם כ-0.2% מאוכלוסיית העולם. מורשת נרחבת זו כוללת נרטיבים היסטוריוגרפיים משותפים ואלמנטים של דת, לאום ותרבות, שהתפתחו בקרב עם ישראל החל מראשית התגבשותו באזור הלבנט באלף השני לפנה"ס.

היהדות כדת היא אמונתם המסורתית של היהודים. דת זו הצמיחה את הנצרות והיא גם הדת המשפיעה ביותר על היווצרות האסלאם. בניגוד לשתי האחרונות, היא אינה דת מיסיונרית אוניברסלית אלא בעלת מתאם כמעט מוחלט עם האתניות היהודית. היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים: התורה שבכתב, ובקרב היהדות הרבנית גם התורה שבעל פה.

היהדות כתרבות כוללת כמה שפות ייחודיות, שבכל אחת מהן נוצרה ספרות ענפה, פילוסופיה יהודית מקיפה שלעיתים הושפעה מחיבורים פילוסופיים כלליים ויצרה סינתזה ביניהם לבין היהדות וכן מערכת של מנהגים ומוסכמות חברתיות.

היהדות כלאום משמשת מוקד הזדהות לרבים מ-14 מיליון היהודים בעולם. הציונות, התנועה הלאומית היהודית העיקרית, מתאפיינת בהגדרה עצמית יהודית במסגרת מדינה ריבונית עם זיקה לטריטוריה של ארץ ישראל. הציונות כתנועה ממוסדת בשם זה התקיימה מסוף המאה ה-19, ושאבה השראה מאלמנטים יהודים הכוללים זיקה היסטורית, מולדת, שפה ורעיון קיבוץ הגלויות, וכן מתנועות לאומיות אירופאיות אחרות. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי אשר קמה על בסיס הרעיון הציוני.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "יהדות" ניתן לדת שקיבלו על עצמם יוצאי ממלכת יהודה שכונו "יהודים". במקרא ניתן התואר "יהודים" לכל תושבי ממלכת יהודה הקרויה כן[2] על שם מוצא תושבי הממלכה, יהודה בן יעקב וגוליה נקראו בבבל "יהודים" או "יהוד" בארמית[3]. שפתם של תושבי הממלכה קרויה "יהודית"[4].

בספרות חז"ל נמצא ביטוי הקדום במקורו: "דת יהודים"[5] אשר מובנו מיוחד רק להיבט של חוקי ההלכה[6]. ואולם המונח "יהדות" במובנו הרחב, כמתאר את מכלול עולמו והווייתו של האדם היהודי, אינו מצוי בדברי חז"ל, והוא נדיר מאוד בספרות התורנית שלפני העת החדשה[7][8] מונח זה מופיע בשפה היוונית (‎᾿Ιουδαϊσμός; "יודאיסמוס"[9]) בספרות היהודית-ההלניסטית, לראשונה בספר מקבים ב,[10][7] (כמו גם המונח "הלניסטים" ככינוי ליהודים המאמצים זהות יוונית המופיע אף הוא לראשונה בחיבור זה)[11]. המונח מופיע לאחר מכן גם בספר מקבים ד[12], בברית החדשה[13] ובכתובות אפיגראפיות[14] נראה שהראשון להשתמש במונח באופן שיטתי (קודם היה נדיר מאוד ובהקשר שאינו חד-משמעי) היה אב הכנסייה טרטוליאנוס בראשית המאה השלישית. הוא עשה זאת כמעין שם גנאי, מאחר שנזקק לתואר להגדיר בו את היהודים לאחר שנדחו, לשיטתו, מעם ישראל הנבחר שהמשיך בכנסייה, והוסיפו להתקיים כמעין "קליפה מנוונת" ללא מקדש וקרבנות, במצב של "מרד נגד האל"[15]. במאות ה-18 וה-19 החל המונח "יהדות" לשמש לראשונה בפי יהודים, בהשאלה מגרמנית. מייסדי "חכמת ישראל" כינו את מושא עבודתם Judenthum, והביטוי תורגם לעברית וליידיש במזרח אירופה. המילה נעשתה רווחת בקרב כל החוגים[16], כשהיא מחליפה מונחים כמו "עם ישראל" ו"תורה".

אירועים מכוננים במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]


Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תנ"ך, שבטי ישראל, היסטוריה של עם ישראל

התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התנ"ך והאמונה, יסוד היהדות טמון במהפכתו המונותאיסטית של אברהם (1811 לפנה"ס או שנת א'תתקמ"ח לכרונולוגיה היהודית המסורתית), אשר עלה לארץ ישראל מאור כשדים בעקבות ציווי אלוהי. אברהם הוא גם הראשון שנצטווה לקיים ברית מילה, שהפכה למצווה מרכזית הנהוגה עד היום. לפי הכתוב, בסוף תקופת האבות גלו בני ישראל 210 שנה בארץ מצרים, ולאחר מכן נערכה יציאת מצרים בהנהגת משה, בהתערבות אלוהית. בהר סיני ניתנה התורה לעם, ולאחר 40 שנות נדודים במדבר נכבשה ארץ כנען והתנחלו בה.

התקופה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר במקרא, לאחר כיבוש הארץ, התיישבו בני ישראל בארץ ישראל במשך כמה מאות שנים ללא ממלכה, וללא הנהגה מסודרת. תקופה זו נקראת תקופת השופטים - על שם השופטים (המנהיגים) שעמדו והנהיגו את העם לאחר ששועבד לעמי האזור והלך בדרכיהם. לאחר תקופה של כ-390 שנה הוקמה בארץ ישראל ממלכת ישראל המאוחדת על ידי שמואל הנביא, שמשח למלך את שאול. לאחר מות שאול ובניו במלחמה, התחלפה שושלת המלוכה והועברה לדוד המלך, ומשם החלה שושלת בית דוד. לאחר מכן מלך על ישראל בנו של דוד - שלמה המלך שהקים בירושלים את בית המקדש הראשון, שהיה למרכז הפולחן היהודי. לאחר מותו של שלמה, התפצלה הממלכה לממלכת יהודה וממלכת ישראל. חלק מן החוקרים מטילים ספק אם התקיימה ממלכת "זוהר" מאוחדת.

בשנת (586 לפנה"ס) (ולמסורת היהודית בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס)), נחרב בית המקדש הראשון ורבים מתושבי ממלכת יהודה הוגלו לבבל. רבים מהגולים שבו לארץ ישראל בעקבות הכרזת כורש, מייסד האימפריה הפרסית, והקימו את בית המקדש השני. ממלכת ישראל נחרבה בשנת 722 לפנה"ס בידי האימפריה האשורית. משלב זה, החלו בני עם ישראל להקרא בשם יהודים, והסיבה לכך עודנה שנויה במחלוקת[דרוש מקור]. יש משערים[דרוש מקור], שמקור הכינוי בבני שבט יהודה, שהיוו רוב באוכלוסיית הממלכה.

תקופת הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלות שנייה וממושכת, שנמשכה עד המאה ה-20, החלה לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי האימפריה הרומית. במסורת היהודית מתוארכת תחילת הגלות לזמן חורבן בית המקדש השני בשנת 70. כבר קודם לכן שועבדו היהודים לנציבי רומא, והאסון הגדול הבא פקד את היישוב היהודי בארץ שישים שנה לאחר החורבן, בעקבות מרד בר כוכבא. לאחר מכן התפזרו היהודים בכל קצוות תבל, והמשיכו לשמור על קשר באמצעות אגרות ושליחים אשר תיעדו והעלו את רישומיהם על הכתב. בעת החדשה, תנועת הציונות הקימה את מדינת ישראל.

האמונה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד הדת היהודית הוא האמונה באל אחד ויחיד

עיקרי האמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיקרי האמונה היהודית

ביהדות אין מערכת מבוססת של דוגמות כמו בדתות אחרות והיא מדגישה את החיובים המעשיים, אך עדיין ישנם עיקרי אמונה מקובלים שנוסחו מספר פעמים על ידי גדולי הדורות. המפורסמת ביותר היא רשימתו של הרמב"ם הכוללת שלושה עשר עיקרים, ובראשם האמונה באל אחד, האמונה בהיותו מופשט ולא גשמי, האמונה בנבואה והאמונה בעליונותה הנבואית של תורת משה. בין העיקרים הנוספים נמצאות האמונות במשיח, בעולם הבא ובתחיית המתים.

אחד הביטויים המזוהים ביותר עם האמונה היהודית, ביטוי שהוא פסוק בתורה, הוא "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד"[17]. יהודים השתמשו במשפט זה כביטוי לאמונה המונותיאיסטית, כאמצעי לזיהוי בפני יהודים אחרים, והשמיעו אותו כאות לדבקותם ביהדות, ואף בעת מוות על קידוש השם. על אף חשיבותו, אין די בהצהרת המשפט הזה כדי להתגייר. השאלה אם יש במסורת היהודית מקבילה לעיקרי האמונה הסדורים בנצרות הטרידה הוגים רבים ואין לה תשובה חד-משמעית: בעוד שהוגי ימי הביניים כמו הרמב"ם ניסחו עיקרים כאלו ואף הכריזו כי השוללים אותם יוצאים מכלל ישראל, הספרות הרבנית עסקה תמיד יותר בדקדוקי הלכה מאשר בהגדרות אמונית, ובעת החדשה קמו רבים שתיארו את היהדות כדת הלכתית ומשפטית בלבד שאין בה עיקרים.

בריאת העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בריאת העולם (יהדות)

על פי ספר בראשית נברא העולם בשישה ימים[18]. בנוסף להם מתואר יום שביעי שבו שבת האל ממלאכתו. מניין השנים בלוח העברי מתחילה בשנת בריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם הראשון) לפי הדעה המקובלת, שנסמכת על חשבון המופיע בספר סדר עולם. השנים נמנות בספרות עבריות, ולפיכך שנת ה'תשפ"א היא השנה ה-5781 לבריאת העולם, על-פי החשבון הנ"ל (האות ה' שלפני הגרש מונה אלפים).

לפי המתואר בספר בראשית, נברא האדם אחרון ביום השישי, ככתר הבריאה במושלמותו ובתבונתו (בצלם אלהים) ולאחר בריאתו היה יום השביעי יום מנוחה (יום השבת). לאחר חטא עץ הדעת גורש האדם מגן עדן, וכך התחילה שושלת האדם.

על פי חלק מחכמי ופרשני היהדות, כגון הרמב"ם וחכמי הקבלה[דרוש מקור: בעניין הקבלה], סיפור הבריאה וגן העדן הוא משל אלגורי-סימבולי הנכלל בסוד "מעשה בראשית", ואין להבינו כפשוטו[19].

ההלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי מזוזה מעץ
תשמישי קדושה יהודיים: שופר, יד (המצביע לקריאת התורה) חמישה חומשי תורה, תנ"ך, זוג פמוטים לנרות שבת ויום טוב, קופסה של אתרוג, נטלה (קנקן לנטילת ידיים)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלכה

התורה שבכתב המחולקת לחמשה חלקים המכונים "חומשים", וביחד "חמשה חומשי תורה", והתורה שבעל פה - המשנה והתלמוד, כוללות את ההוראות ההלכתיות של היהדות הרבנית, המצוות. עיקר ספרות הקודש היהודית היא דיון ופירוש של המצוות. אחרי חתימת התלמוד נכתבו ספרי הלכה הכוללים הלכות ומנהגים בלבד (שלא כמו התלמוד עצמו הכולל גם " אגדתות" - דהיינו סיפורים ועוד דברים שאינם נוגעים להלכה) כמו "ספר הלכות גדולות" שנכתב בתקופת הגאונים, וספרי ההלכה הידועים שנכתבו בתקופת הראשונים, ספרי הרי"ף, ספר "משנה תורה" להרמב"ם, "פסקי הרא"ש", וספרו הנודע של בנו ר' יעקב "בעל הטורים" שדעות כולם מסתמכות על דברי התלמוד ומחלוקותיהם נוצרו עקב פירושים שונים בו.

בהיעדר מלך או נביא (על פי המסורת, הנבואה פסקה בימי בית שני), המנהיג הדתי הוא הרב, האחראי על ניהול הקהילה, על הנהגתה הרוחנית ועל פסיקת הלכה. קיים גם משפט דתי, בנושאי אישות, גיור וממונות. בזמן קיום הסנהדרין הייתה לו סמכות חוקית גם בנושאי פלילים.

חז"ל מנו בתורה תרי"ג (613) מצוות, המחולקות לרמ"ח (248) מצוות "עשה" ושס"ה (365) מצוות "לא-תעשה". בימי הביניים נעשו ניסיונות לחלוקה של המצוות. ישנה חלוקה רוחבית נוספת, בין מצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם למקום.

תפילה ובית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תפילה (יהדות), בית כנסת

בית התפילה היהודי נקרא בית כנסת. מתפללים בו את שלוש התפילות היומיומיות (שחרית, מנחה ומעריב). בשבתות ובחגים מותאם חלק מנוסח התפילה לעניינו של היום ונוספת תפילת מוסף. ביום כיפור ישנה גם תפילה חמישית, תפילת נעילה. בימי שני וחמישי, בשבתות, תעניות ומועדים קוראים בתורה. בפי חז"ל נקרא בית הכנסת בשם "מקדש מעט", על שם בית המקדש שעד חורבנו היווה מרכז רוחני לעם ישראל ועל שם עבודת הקרבנות שבהיעדר בית מקדש מומרת בתפילה[20] המכונה גם עבודת התפילה[21].

גיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיור

על אף שהיהדות אינה דת מיסיונרית, אנשים שאינם יהודים יכולים להצטרף אליה לאחר שעברו תהליך של גיור ולאחר שהצהירו כי הם מוכנים לקבל על עצמם את עול המצוות וכי רצונם להצטרף לאומה היהודית.

היהדות רואה גם במי שאיננו יהודי בעל תפקיד רוחני בעולם, ובעקבות כך מוטלת על כל מי שאיננו יהודי החובה לקיים שבע מצוות המכונות "שבע מצוות בני נח" (בהן האיסור לעבוד עבודה זרה וכן מצוות שונות ש"בין אדם לחברו").

היהדות רואה במאמיניה קולקטיב מוחלט, "כלל ישראל", כפי שמדגישה התורה את המטרה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט ו), שהשתייכות לו מכתיבה את חובות האדם בתחום הפוליטי, האישי ועוד. לצד חברות מכוח מוצא, יכול באופן תאורטי כל אדם להתגייר ולהתקבל לתוך עם ישראל. דוגמה חשובה למקרה של גיור נמצא במגילת רות בו מתואר המעבר הכפול שעושה רות באומרה לנעמי: "עמך עמי ואלהיך אלהי".

מאפייני התרבות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר תורה כתוב על קלף, הספר הקדוש ביותר ביהדות.

ספרי הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות תורנית

ביהדות יש כמה כתבי קודש עיקריים הנחשבים כבסיסה הדתי:

התורה. על פי המסורת היהודית, חמשת חומשי התורה נכתבו מפי הקב"ה על ידי משה (בעוד שהנביאים והכתובים ביתר התנ"ך נכתבו באמצעות נבואה או רוח הקודש על ידי בני אדם שונים)[22]. התורה מכילה את דברי האל שניתנו בסיני, המהווים את החוק המחייב לעד של העם כולו. כמו כן, היא מכילה את הכרוניקה של בריאת העולם, קדמות האנושות, ימי האבות, יציאת מצרים והמסע במדבר לפי המסורת.

ההגדרה של "קודש" חלה גם על כל הספרות הרבנית מאז. קיימים עוד ספרים רבים, המשפיעים כל אחד כמידתו. מקובל לחלקם לספרות הראשונים ולספרות האחרונים, כשכל קבוצה מתחלקת לספרות הלכה (כולל החיבורים ההלכתיים המשפיעים למן כתבי הגאונים והרמב"ם ועד ימינו), חידושים על התנ"ך, חידושים על התלמוד, וספרות קבלה, פילוסופיה, הגות ומחשבת ישראל ועוד.

סמלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגן דוד ומנורה, שני סמלי היהדות משולבים זה בזה ברובע היהודי בצ'כיה.

שני סמלים יהודיים, הם גם סמליה של מדינת ישראל - מגן דוד ומנורת שבעת הקנים. המנורה מתוארת בתנ"ך כמנורה שעמדה תחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש. היא מופיעה כסמל יהודי כבר בתקופות קדומות. תבליט בדמות המנורה מופיע על שער טיטוס המתאר את החרמת כלי בית המקדש לאחר חורבנו והבאתם לרומא. כמו כן התגלה בבית הכנסת עתיק ביריחו על רצפת הפסיפס ציור מנורה ועליה הכיתוב "שלום על ישראל".

מגן דוד הוא הקסגרמה - שרטוט של כוכב בעל שישה קודקודים, שנראה כשני משולשים שאחד מהם מונח במהופך על האחר. זהו סמל עתיק ששימש בעבר עמים שונים, אולם בעת החדשה הוא הפך לסמל המזוהה עם היהודים. מועד הפיכתו לסמל יהודי והסיבה לכך אינם ברורים. אין בסיס ברור למיתוס הוא שסמל זה היה סמלו של דוד המלך.

שבת, חגים ומועדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שבת, חגי ישראל ומועדיו
שופר בו תוקעים בראש השנה וביציאת יום הכיפורים. בהיסטוריה היה לו שימוש נפוץ יותר, ביובל בתעניות ולהנהגת העם.

הלוח העברי הוא לוח השנה המשמש את היהדות הוא לוח משולב ירח-שמש: חודשיו מבוססים על חודשי הירח, אך הוא הותאם לשנת השמש על ידי הוספת חודש נוסף אחת למספר שנים, כדי שהחגים יצאו תמיד באותה תקופה של השנה. הלוח נקבע על ידי הלל נשיאה במאה הרביעית לספירה.

היום המקודש בשבוע הוא השבת, היום השביעי בשבוע, שבו מצווים לשבות ולנוח ממלאכה, ואותו מציינים בתפילות מיוחדות, סעודות חגיגיות, וטקסים שונים: הדלקת נרות שבת בערב שבת, קידוש בלילה וביום והבדלה בצאת השבת.

מועדי ישראל נחלקים למועדים מקראיים ומועדי חז"ל. מועדים מקראיים: ראש השנה (יום אחד מהתורה ויום נוסף שתיקנו חז"ל), יום הכיפורים, שלוש הרגלים: פסח (7 ימים), שבועות (יום אחד), סוכות (7 ימים) ושמיני עצרת (שמחת תורה) (יום אחד). מועדי חז"ל: פורים (יום אחד שתאריכו משתנה בין ערי הפרזים וערים מוקפות חומה) וחנוכה (8 ימים), וכן חמש התעניות: תשעה באב, שבעה עשר בתמוז, עשרה בטבת, תענית אסתר וצום גדליה. ישנם ימים טובים נוספים, ובכללם כל ראש חודש עברי, ט"ו בשבט וט"ו באב. ובמאה ה-12 התפתח גם המנהג לחגוג את ל"ג בעומר.

לאחר כינונה של מדינת ישראל הוסיפה הרבנות הראשית לישראל לרשימת המועדים גם את יום העצמאות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולאחר מלחמת ששת הימים אף את יום ירושלים. למרות זאת, הם אינם נתפסים כבעלי משמעות דתית בעיני רוב הציבור החרדי.

ירושלים מכיוון הר הזיתים. אדוארד ליר, 1858

ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מצוות יישוב ארץ ישראל

המקום המקודש ליהדות הוא ארץ ישראל, שנקראת במסורת היהודית גם בשמות "ארץ הקודש", "ארץ החיים" ובתארים חיוביים נוספים. בהלכה קיימת מצוות יישוב ארץ ישראל, ועל פי חלק מפוסקי ההלכה אף יש להימנע מיציאה לחו"ל למטרות שאינן הכרחיות. לגבי שאלת הקמת המדינה היהודית בימינו, נחלקו הפוסקים בין אלה הרואים בהקמתה מצווה, לבין המתנגדים לציונות, בין היתר מטעמים של איסור של "קירוב הקץ" ו"שלוש השבועות".

גם בארץ ישראל עצמה יש מדרגות בקדושה, כאשר העיר המקודשת ביותר ליהדות היא ירושלים, שבה שכן בית המקדש. הר הבית, שעליו שכן המקדש, הוא האתר המקודש ביותר ליהדות בארץ ובעולם כולו, ובשל קדושתו חלק מהפוסקים אף אוסרים לעלות אליו בימינו אלה[23]. אף בתוך הר הבית יש דרגות בקדושה- הנקודה המקודשת ביותר היא קודש הקודשים. ערים קדושות נוספות הן חברון - שבמערת המכפלה שבה קבורים לפי המסורת האבות והאמהות, וכן טבריה וצפת, שבהן התרכז רוב היישוב לאחר הגלות, וכן קבורים שם כמה מגדולי חכמי ישראל בזמן הגלות, כמו הרמב"ם, רבי יוסף קארו, האר"י ועוד מסורות על קבורת תנאים מסוימים כמו רבי מאיר בעל הנס ועוד.

זרמים וקבוצות ביהדות זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית יהודים רבים למדינת ישראל נוצרו שני ריכוזי יהודים עיקריים בעולם: ישראל וארצות הברית. כ-90% מיהודי תבל חיים בהם.

ביהדות המודרנית קיימים מספר זרמים, שלושה גדולים וכמה קטנים בהרבה:

  • יהדות אורתודוקסית, הממשיכה להחזיק באמונה המסורתית בתורה מן השמים ובמחויבות לרצף הפסיקה המקובל של ההלכה, הנגזרת ממנה. האורתודוקסיה, אף על פי שהיא מתבססת על אמונות מסורתיות, היא חידוש שהתפתח במאה ה-19 במרכז אירופה, כפרי החילון והאמנציפציה. מאחר שרוב היהודים עזבו את הדת הישנה, אלו שנותרו נאמנים לה התארגנו בקהילות בעלות מודעות אידאולוגית, שנדרשו לדרכי פעולה וחשיבה שונות מבעבר והתנתקו מן היתר. היא איננה זרם ריכוזי, אלא תנועה רחבה העשויה קהילות-קהילות, החולקות אתוס בסיסי, אך מקוטבות ביניהן וחלקן כלל לא מכירות בלגיטימיות של אחרות. הספקטרום האורתודוקסי משתרע מהאגף הקיצוני של העולם החרדי, השולל את המודרניות, ועד לאגף הפרוגרסיבי באורתודוקסיה המודרנית. האורתודוקסיה מונה, לפי הערכות, בין 4,000,000 ל-5,500,000 נפש. כמחציתם מקיימים אורח חיים הלכתי, והיתר אינם שומרים מצוות אך מזדהים עם התנועה באופן כללי[24]. כך, לדוגמה, 50% מיהודי ישראל הזדהו כאורתודוקסים כשנשאלו בסקר PEW ב-2015, אך רק 20% שייכים לקהילות שומרות מצוות[25].
  • יהדות רפורמית, הדוגלת בכך שהיהדות היא מערכת דינמית שהשתנתה תמיד לאורך ההיסטוריה, מכוחה של התגלות מתמדת, ושעיקרה הוא ערכיה המוסריים ולא טקסיה הפולחניים. לפיכך, הרפורמה מחשיבה מאוד את האוטונומיה האישית של הפרט הרציונלי, שוללת כל מימד מחייב מן ההיבטים הטקסיים של הדת, ומרבה לזהות את ליבת היהדות כערכים ליברליים והומניסטיים הקוראים ל"תיקון עולם". התנועה צמחה בגרמניה של המאה ה-19, והתפשטה בייחוד בארצות הברית. הקהילות הרפורמיות מאוגדות באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, שהגוף המרכזי בו הוא האיחוד ליהדות רפורמית האמריקני. הזרם מעריך שהוא מייצג 1,800,000 עד 2,200,000 נפש בעולם: יותר מ-900,000 מבוגרים המשלמים דמי חבר, והיתר מזדהים כרפורמים בסקרים שונים.
  • יהדות קונסרבטיבית, הרואה את חשיבות ההלכה והמסורת היהודית כנובעת קודם כל מקבלתן על ידי העם לאורך הדורות, ופחות מאשר מתוקף התגלות כלשהי. הקונסרבטיבים תופשים אותן לפיכך כמחייבות וכנתונות להשפעה היסטורית גם יחד, ורבנות התנועה פוסקת ומתקנת תקנות ברוח זו. הזרם רואה עצמו כיורש האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית שפעלה באירופה במאה ה-19, אך נעשה עצמאי רק בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. הקהילות מאוגדות בארגון הבינלאומי "מסורתי עולמי", ורובן המוחלט שייך ל"בתי-הכנסת המאוחדים" בצפון אמריקה. הקונסרבטיבים מונים, לפי אומדנים, למעלה מ-1,000,000 נפש: 570,000 משלמי דמי חבר באמריקה ב-2015, עוד 392,000 שהזדהו עם הזרם בסקרים בלי חברות קהילתית, וכ-100,000 חברים ומזדהים מחוץ לצפון אמריקה.
  • יהדות רקונסטרוקציוניסטית, הרואה את היהדות כתרבות העם היהודי, שאין לה שום זיקה מחויבת להיבטים העל-טבעיים של הדת. התנועה נשענה במקורה על הגותו של מייסדה, הרב מרדכי קפלן, והתפלגה סופית מן הקונסרבטיבים ב-1990. ב-2013 היו לה 65,000 חברים בקהילות בצפון אמריקה.
  • יהדות חילונית-הומניסטית, הדוגלת בהומניזם חילוני בהקשר יהודי, ורואה אף היא את היהדות כתרבות. בניגוד לרקונסטרוקציוניסטים, התנועה מסרבת להכליל ניסוחים תאיסטיים בטקסיה. קמה ב-1969, ונכון ל-2012 היו לה 10,000 חברים בקהילות בצפון אמריקה.
  • התנועה להתחדשות יהודית, המשלבת ניו אייג' ומסורות רוחניות עולמיות עם המסורת היהודית. קמה ב-1985. מונה כחמישים "חבורות", בעיקר בארצות הברית, ו-200 רבנים.

בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, החלוקה הרווחת לפי הגדרה עצמית היא לארבע קבוצות שונות, הנבדלות זו מזו בפרמטרים סוציולוגיים שונים:

  • חילונים: הקבוצה הכי פחות דתית, המונה 42%-49% מהאוכלוסייה. "חילוני" בישראל הוא הכינוי הנפוץ לכל מי שלא מקפיד על אורח חיים הלכתי, ללא משים לאמונותיו או היקף הפרקטיקות היהודיות שהוא מקיים. אין הבדל אובייקטיבי חותך בין חילונים למסורתיים, הקבוצה הבאה במדרג הדתיות, למעט כך שאשכנזים נוטים להזדהות כך ומזרחים לא. חלוקה נפוצה של קבוצה זו במחקר מסווגת אותה לשלוש. תת-הקבוצה הראשונה היא "חילונים ממילא", שאינם אוחזים בהשקפה סדורה כלשהי ומהווים את הרוב. קבוצה נוספת היא "דוגלים ביהדות חילונית". הללו מקיימים מגוון זיקות לא-דתיות (וליתר דיוק, לא-אורתודוקסיות) חזקות לזהותם היהודית, כולל יהדות כתרבות, כפילוסופיה, כמורשת אתנית וכדומה. הביטוי הפעיל של קבוצה זו הוא תנועת ההתחדשות היהודית. בעבר הייתה חילוניות יהודית חזקה בישראל, שהתבטאה למשל בציונות הסוציאליסטית ובלאומיות יהודית, אך אידאולוגיה זו מצויה בקשיים[26]. פלג נוסף מכונה "חילונים אוניברסליסטים", המונים כ-10%, או קרוב לרבע מהחילונים. קבוצה זו מתנכרת או מייחסת חשיבות מועטה לזהותה היהודית, רואה ביהדות דת מכבידה בלבד, ומעדיפה זהות ישראלית או גלובלית על פניה[27].
  • מסורתיים: המסורתיים, המונים כ-30%, אינם מקפידים על אורח חיים הלכתי אך מחשיבים את המסורת, ומקיימים "נאמנות" אליה[28]. הם מסרבים להזדהות כחילונים, וגם לא כדתיים. כינוי זה מוגבל בעיקר למזרחים, אם כי הוא נעשה פופולרי יותר גם בקרב אשכנזים. רוב המסורתיים מחזיקים באמונות היסוד של האורתודוקסיה ורואים בה אידיאל (תוך רתיעה וסירוב מלהגדיר עצמם כקבוצה בעלת השקפה עצמאית), לצד פרגמטיות לגבי הפרטים שהם בוחרים לאמץ באורח חייהם. הם מזהים אמונות ופרקטיקות אלו עם מורשתם המשפחתית וזהותם האתנית, הממלאות תפקיד מרכזי בראיית עולמם[29][30].
  • דתיים: המזדהים כ"דתיים" חופפים במידה רבה מאוד לקבוצת-הליבה של המזדהים כדתיים לאומיים (בערך 10% מהאוכלוסייה), הקבוצה החברתית המתקיימת בתוך מוסדותיה הקהילתיים של הציונות הדתית. דתיים הם כמעט תמיד אורתודוקסים, אם כי מודרניים על פי רוב יותר מאשר חרדים. בקבוצה יש מרכיב סוציולוגי חזק של נאמנות קבוצתית, שאיננו מתכתב בהכרח עם אמונה או פרקטיקה אישיות. אחוז ניכר מהדתיים מזדהה עם קהילתו ועם השקפה פוליטית ימנית, אך לא מקפיד על אורח חיים הלכתי.
  • חרדים: הקבוצה השמרנית והנוקשה ביותר. במגזר זה ישנן סמכות רבנית-קהילתית חזקה ואוטונומיה אישית מוגבלת, ומידה גבוהה של קונפורמיות, המחוזקת על ידי סנקציות חמורות המוטלות על הסוטים מהנורמות.

ביהדות העולם, לבד מן הזרמים הקיימים, קיימת קטגוריה של יהודים לא-משויכים או יהודים ללא דת, שיש לה כינויים נוספים[31]. בקרב יהדות ארצות הברית, הם מנו כ-1.2 מיליון נפש ב-2013; קבוצה זו חולקה ל-500,000 מבוגרים ללא דת שהזדהו כיהודים ותו לאו, ועוד כ-600,000 מבוגרים ללא דת שענו שהם "יהודים חלקית"[32]. בקרב "יהודים ללא דת" בארצות הברית נרשמו תופעות של הזדהות לא-דתית אקטיבית עם היהדות, כמורשת, לאומיות או אתניות (עד אמצע המאה ה-20 הייתה באמריקה חילוניות יהודית מבוססת, אך זו שקעה במידה רבה.)[33] עם זאת, באופן כללי, קבוצה זו מייחסת חשיבות מועטה לזהותה היהודית, ויותר משני שלישים מתוכה כלל לא מגדלים את ילדיהם כיהודים[34].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: יהדות
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
  • ארתור א' כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, הוצאת עם עובד, 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגדרה מצוטטת זו נטבעה על ידי לורנס שיפמן, ב-Understanding Second Temple and Rabbinic Judaism, KTAV Publishing House, Inc., 2003. עמ' 3.
  2. ^ ספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ו'
  3. ^ ירמיהו נ"ב, כח; זכריה ח', יג; דניאל ג', יב; מגילת אסתר ב', ה, ג', ד, ד', ז; ה', יג, ו', י, ח', א, ח', ז, ח', יג, ט', טו, ט', יח, ט', כט, ט', לא, י', ג.
  4. ^ מלכים ב, י"ח, כו, י"ח, כח; ישעיהו ל"ו, יא, ל"ו, יג; נחמיה י"ג, כד.
  5. ^ בנוסחאות מאוחרים: דת יהודית. משנה, מסכת כתובות, פרק ז', משנה ו', וראו מנחם קיסטר, " 'כדת משה ויהודאי': תולדותיה של נוסחה משפטית דתית", ד' בויארין ואחרים (עורכים), עטרה לחיים - מחקרים בספרות התלמודית והרבנית לכבוד פרופסור חיים זלמן דימיטרובסקי, ירושלים תש"ס, עמ' 208-202
  6. ^ יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", בתוך: 'דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, כרך ג' (עורך: אביגדור שנאן), הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים: 1972, עמ' 266.
  7. ^ 1 2 ישעיהו ליבוביץ (י.ל.), "יהדות", האנציקלופדיה העברית (כרך יט, עמ' 159–160), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ח..
  8. ^ להרחבה ולמקורות עליהם מבוססת הפסקה, ראו: יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", בתוך: 'דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות (ירושלים תשכ"ט 1969), כרך ג' (עורך: אביגדור שנאן), הוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים: 1972, עמ' 263–268.
    Hengel, Martin, "Die Synagogeninschrift von Stobi", Zeitschrift für die Neutestamentliche Wissenschaft und die Kunde der Älteren Kirche (ZNW), Volume 57 (1966), (p. 178). ISSN (Online) 1613-009X, ISSN (Print) 0044-2615
  9. ^ יודאיסמוֹס, במלרע.
  10. ^ * "[...] ואת הנשארים ביהדות [...]" (ח', א); "[...] הביא הוכחה ליהדותו, ועל היהדות מסר את גופו ואת נפשו בכל עוז [...]" (י"ד, לח); "[...] הנלחמים בקנאה ובגבורה למען היהדות [...]" (ב', כא)
  11. ^ יהושע עמיר, "המונח ‎᾿Ιουδαϊσμός (להבנתה העצמית של היהדות ההלניסטית)", עמ' 266; דניאל שוורץ (מתרגם), ספר מקבים ב, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2004, בפירושו לפרק ד', יג (עמ' 124): Ἑλληνισμός ("הלניסמוס", במלרע) – "במובן הכללי של 'יוונות' ולא רק ידיעת השפה".
  12. ^ "[...] ולבגוד בזה ביהדות [...]" (ספר מקבים ד, ד', כו).
  13. ^ הברית החדשה, האיגרת אל הגלטים, פרק א, פסוקים 13–14: "כי הלא שמעתם את דרכי ביהדות לפנים [...] ועשיתי חיל ביהדות יותר מרב בני גילי".
  14. ^ * בכתובת הקדשה לבית כנסת בעיר סטוֹבּוֹי, מקדוניה, ככל הנראה, מן המאה ה-3 לספירה. מעיד הכותב כי: "התנהל בכל חיי ציבור שלו כפי היהדות". (ZNW 32; 1933, pp. 93-94); בכתובת שעל גבי מצבה בבית הקברות בפורטו, איטליה, מתפארת אישה "שחיתה שלושים וארבע שנים עם בן זוגה חיים נאים ביהדות" (Frey, I, 537)
  15. ^ Steve Mason, Jews, Judaeans, Judaizing, Judaism: Problems of Categorization in Ancient History. Journal for the Study of Judaism 38 (2007. עמ' 472-473.
  16. ^ ידידיה יצחקי, בראש גלוי: עיקרים של חילוניות יהודית, הוצ' אוניברסיטת חיפה, 2000. עמ' 198.
  17. ^ דברים, ו', ד'
  18. ^ אם כי המילה "יום" לא מתייחסת כאן בהכרח ליממה; ראו עוד בערך תורה ומדע
  19. ^ דעתם של רס"ג, רשב"ח, ורשב"ג הובאו בפירוש ראב"ע על התורה, בראשית ג א. דברי הרמב"ם, בפתיחה לספרו "מורה הנבוכים".
  20. ^ ויקרא רבה פרשת צו, פרשה ז סימן ג
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ב', עמוד א'
  22. ^ בתלמוד הבבלי (בבא בתרא יב, א - יג, א) מובאת ברייתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, ובין השאר נאמר בו שמשה כתב את התורה, דעה המופיעה בעקביות בספרות חז"ל. ואולם, בגלל הקושי להניח שמשה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים את מותו שלו, כבר בתלמוד הבבלי מצויה הדעה שיהושע בן נון השלים פסוקים אלה על פיו.
  23. ^ (מסכת מכות דף כג עמוד ב), שכן בספר במדבר פרק י"ט, פסוקים י"ג ו-כ' מוזכר האיסור לעלות למקדש ללא טהרה מטומאת מת (שאפשר להיטהר ממנה רק על ידי אפר פרה אדומה שאינו בנמצא בימנו).
  24. ^ Daniel J. Elazar, Rela Mintz Geffen, The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities. SUNY Press, 2012. עמ' 105-106; Daniel J. Elazar, How Strong is Orthodox Judaism -- Really? The Demographics of Jewish Religious Identification. Jerusalem Center for Public Affairs ,1991).
  25. ^ תומר פרסיקו, על חילונים רפורמים וחילונים אורתודוקסים.
  26. ^ ישעיהו ליבמן, יעקב ידגר, Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel. בעיקר עמ' 2–3, 6-7 10-11, 13-17.
  27. ^ ליבמן, ברוך זיסר, Judaism and Jewishness in the Jewish State.‏ The Annals of the American Academy of Political and Social Science, ינואר 1998. עמ' 20.
  28. ^ מאיר בוזגלו, שפה לנאמנים, כתר- קרן מנדל, 2008
  29. ^ יעקב ידגר, ליבמן, Beyond the Religious-Secular Dichotomy: Masortiim in Israel. בעיקר עמ' 22-24.
  30. ^ יעקב ידגר, המסורתיים בישראל, מודרניות ללא חילון. מכון הרטמן, 2010. עמ' 93, 103-106, 270 וכו'.
  31. ^ למשל: Barry A. Kosmin, The Jewish Secularization Thesis and the Revival of American Jewish Secularism, from: Jewish Population And Identity, Springer עמ' 75.
  32. ^ Ariela Keysar, The Persistence of American Secular Judaism: Jewish Millennials. from: Jewish Population And Identity, Springer, עמ' 86.
  33. ^ Keysar, עמ' 76, 78-79 וכו'.
  34. ^ שמואל רוזנר, Jews Not by Religion: How to Respond to American Jewry's New Challenge. עמ' 3.