מזרח ירושלים
העיר העתיקה וכיפת הסלע (מבט מצפון לדרום) | |
מידע | |
---|---|
עיר | ירושלים |
מדינה | ישראל (הכרה בין-לאומית מצומצמת) |
שטח | 70 קמ"ר |
אוכלוסייה | 612,400 (2020) |
קואורדינטות | 31°47′00″N 35°14′02″E / 31.78336°N 35.23388°E |
שכונות נוספות בירושלים | |
מזרח ירושלים (בערבית: القدس الشرقية) או ירושלים המזרחית הוא כינוי פוליטי-מדיני, לשטח של 70 קמ"ר בקירוב הנכלל בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, ונמצא מעבר לקו הירוק. מבחינה גאוגרפית שטח זה כולל לא רק את אזוריה המזרחיים של העיר אלא גם את הצפוניים והדרומיים. ההבחנה בין מזרח ירושלים למערב ירושלים נוצרה במלחמת העצמאות, עם חלוקת השליטה בעיר בין ישראל לירדן. אזור מזרח ירושלים סופח לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1) תשכ"ז-1967.[1] עם זאת, על פי החוק הבין-לאומי, שטח מזרח ירושלים נחשב לחלק מיהודה ושומרון, והשכונות היהודיות שבו נחשבות להתנחלויות.[2][3][4] המונח המצומצם כולל רק את השכונות הערביות של העיר, הממוקמות בעיקר במזרחה.
לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע, אך לרובם אין אזרחות ישראלית.[5]
השטח כולל, בנוסף לשטחה של ירושלים שנכבש על ידי הצבא הירדני והיה בשליטת ירדן בשנים 1948–1967, גם עיירות וכפרים שעד אז לא נחשבו כחלק מירושלים. למעשה, השטח שהיה כפוף לעיריית ירושלים הירדנית כלל רק 6.4 קמ"ר. כלומר, 91% משטח מזרח ירושלים לא נכלל באזור זה לפני יוני 1967.
ב-2022 מנתה אוכלוסיית מזרח ירושלים כ-612,400 תושבים (כ-63% מאוכלוסיית העיר) מהם כ-378,800 ערבים וכ-233,600 יהודים.[6]
עיריית ירושלים נדרשה לשפר תשתיות, כבישים ומערכות ניקוז במזרח ירושלים, אך לא עשתה זאת במשך שנים.[7]
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשפה היומיומית, מתייחס המונח "מזרח ירושלים" בעיקר לשכונות הערביות במזרח העיר. מיד לאחר כיבוש מזרח ירושלים והגדה המערבית במלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט.[8] החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו.
על פי ההגדרה הפוליטית של "מזרח ירושלים", היא כוללת לא רק את השכונות הערביות במזרח העיר, אלא את כל השטחים שסיפחה ישראל ב-1967 לתחום המוניציפלי של ירושלים ממזרח, מדרום ומצפון לעיר ובכלל זה העיר העתיקה, הר הזיתים, הר הצופים שמחוץ למובלעת הר הצופים, אזור סילואן (כפר התימנים בשילוח), ואדי ג'וז, ג'בל מוכאבר, א-טור, שרפאת, חלק מבית צפאפא, חלק מאבו דיס, שועפאט, בית חנינא ואזור עטרות וקלנדיה בצפון ירושלים, וכן השכונות היהודיות שנבנו בשטחים אלה לאחר מלחמת ששת הימים, כגון רמות, גילה, נווה יעקב, תלפיות מזרח (המכונה "ארמון הנציב"), חומת שמואל, פסגת זאב ועוד.
בעיר העתיקה נמצאים אתרים רבים הקדושים לשלוש הדתות האברהמיות, יהדות, נצרות ואסלאם, בהם הכותל המערבי, כנסיית הקבר, ויה דולורוזה, מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע.
עתיד מזרח ירושלים הוא נדבך משמעותי ביותר במחלוקת על עתידה של העיר ירושלים כולה, והוא מהווה חלק משמעותי בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני קום המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאז אמצע המאה ה-19, מרבית תושבי ירושלים היו יהודים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו בירושלים כ-70,000 תושבים, מתוכם כ-45,000 יהודים.[9] ערב מלחמת העצמאות גרו בירושלים כ-100,000 תושבים יהודים לעומת כ-65,000 תושבים ערבים.[10]
בראשית המאה ה-20 התרכזו מרבית תושביה היהודיים של ירושלים בעיר העתיקה. רובם התגוררו ברובע היהודי, אך חלקם גרו באזורים אחרים בהם חצר ראנד, וחצר גליציה שברובע המוסלמי וכפר השילוח שבמורדות הר הזיתים. בעקבות מאורעות תרפ"ט ועוד יותר בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ברחו מרבית היהודים מבתיהם במזרח ירושלים, והמעטים שנשארו, כ-1,700 איש, התרכזו אך ורק ברובע היהודי. בתיהם של הבורחים נשדדו ונבזזו על ידי התושבים הערבים. במהלך מלחמת העצמאות הצבא הירדני כבש את כל הרובע היהודי ואסר את התושבים היהודים שנותרו. חלקם נלקחו בשבי וחלקם גורשו למערב ירושלים, ולא נותרו יהודים במזרח ירושלים.
השלטון הירדני
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – ירושלים המחולקת, הגדה המערבית תחת שלטון ירדן
על פי הצעת תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות (האו"ם) משנת 1947, הייתה העיר ירושלים אמורה להיות חלק משטח בין-לאומי בניהול האו"ם, אולם התוכנית לא התקבלה ולא יושמה בפועל. לאחר מלחמת העצמאות שלטה ישראל בחלקיה המערביים של העיר ירושלים (אזור מרבית השכונות היהודיות) ובאזור הר הצופים, ואילו ממלכת ירדן שלטה בעיר העתיקה ובשכונות המזרחיות של העיר, בהם גם הרובע היהודי, שתושביו היהודים גורשו לישראל. בשנת 1950, סיפחה ממלכת ירדן את הגדה המערבית ומזרח ירושלים בתוכה, והחילה עליהם את החוק הירדני. סיפוח זה הוכר רשמית רק על ידי בריטניה, ורוב מדינות העולם קיבלו אותו דה-פקטו.
במהלך השלטון הירדני איבדה ירושלים המזרחית את מעמדה מתקופת המנדט כעיר מרכזית, והפכה לעיר-סְפר. חרף סעיף בהסכמי רודוס (1949) שהבטיח גישה חופשית למקומות הקדושים, מנע השלטון הירדני כניסת ישראלים למקומות הקדושים ליהודים, והתיר לתיירים בני דתות אחרות לצאת מהחלק הירדני של העיר אל החלק הישראלי – אך לא להיכנס אליו מישראל. בנוסף, במהלך המלחמה, הרס השלטון הירדני את בתי הכנסת העתיקים ששימשו את היהודים במקום, בהם בית הכנסת החורבה ובית הכנסת תפארת ישראל, בניסיון למחוק כל זכר להיסטוריה היהודית במקום. בסך הכל, הרסו הירדנים 58 בתי כנסת בשטחים שכבשו מידי ישראל וכן הרסו את היישובים היהודיים שבצפון מזרח ירושלים - עטרות ונווה יעקב.
במהלך שנות שלטונם במזרח ירושלים, הרסו הירדנים כ-38,000 מצבות בבית הקברות היהודי בהר הזיתים. רוב המצבות נהרסו במהלך בנייתו של בית המלון אינטרקונטיננטל ובמהלך סלילת הכביש ליריחו. גישת יהודים למקום נאסרה באופן גורף.
יחסם של הירדנים לנוצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלטון הירדני התיר לנוצרים להמשיך להתגורר במזרח ירושלים וכן התיר להם גישה למקומות הקדושים להם, אך הצר את צעדיהם בדרכים רבות. ב-1953 אסר השלטון הירדני על הנוצרים לרכוש אדמות בסמוך למקומות הקדושים ומאוחר יותר, הרחיב את האיסור לכל שטח ירושלים. ב-1955, הוכפפו כל בתי הספר במזרח ירושלים למשרד החינוך הירדני. צעד זה חייב את בתי הספר הנוצריים לקיים את הלימודים בערבית, לקיים לימודי קוראן ולהעביר את יום החופשה השבועי, מיום ראשון ליום שישי - בהתאם לנוהג המוסלמי. צעדים אלו ואחרים, גרמו לכך שמספר הנוצרים במזרח ירושלים, ירד במהלך השלטון הירדני מ-25,000 ל-12,600.
שלטון ישראלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ירושלים המאוחדת
מיד אחרי מלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים לפי צו בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט.[11] החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי (6.4 קמ"ר), ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו (64 קמ"ר). תושביה הערבים של מזרח העיר קיבלו מעמד של תושבי קבע; שכונת המוגרבים, הסמוכה לכותל המערבי, נהרסה כדי לפנות מקום לרחבת הכותל. מרבית הקהילה הבין-לאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים שמעמדם שנוי במחלוקת, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה – התנחלויות ביהודה ושומרון.[3][2] לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח.
בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, המכריז בסעיף 1: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בעקבות חקיקת החוק החליטה פה אחד מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (בהימנעות ארצות הברית) את החלטה 478 הקובעת כי החוק מהווה הפרה של המשפט הבין-לאומי.
בשנת 1988 הכריזה ירדן כי היא מוותרת על כל תביעותיה לריבונות ביהודה ושומרון (ואגב כך, שללה את אזרחותם הירדנית של הפלסטינים המתגוררים בה). עם זאת בהסכם השלום שנחתם בינה לבין ישראל ב-1994 הובטח לה מעמד מיוחד במקומות הקדושים בירושלים. הירדנים הצהירו כי אופיו של מעמד זה ייקבע בתיאום עם הפלסטינים.
הסכם אוסלו שנחתם ב-13 בספטמבר 1993 לא הציג פתרון לסוגיית מעמדה של ירושלים ודחה את ההכרעה להסכם מאוחר יותר בין ישראל לרשות הפלסטינית. סקר שפורסם בראשית 2011 טען כי אחוז נכבד מתושבי מזרח ירושלים מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראלי בכל הסדר עתידי וחלקם אף מוכנים להעביר את מקום מגוריהם כדי להישאר אזרחים ישראלים במקרה שהשטח יועבר לרשות הפלסטינית.[12]
בעקבות האינתיפאדה השנייה הוחלט להקיף את ירושלים, ובכלל זה מזרח ירושלים, ואף שטחים נוספים ממזרח לה שלא סופחו רשמית לישראל, בגדר ההפרדה על מנת למנוע פיגועי טרור בעיר. פרויקט זה מכונה "עוטף ירושלים". בנוסף לכך, צה"ל הקים מספר מחסומים בין ירושלים המערבית למזרח ירושלים.
באמצע שנת 2014 החלו מהומות במזרח ירושלים, שבהן פגעו ערבים בתושבי השכונות היהודיות. המהומות כללו שלושה אירועי ירי: הראשון בשכונת מעלה הזיתים, השני בשכונת נוף ציון ובמקרה השלישי נורה חייל צה"ל בשכונת ואדי אל-ג'וז ונפצע קשה.[13]
ערבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוצאם של חלק מערביי מזרח ירושלים הוא מיהודה ושומרון, ובפרט מחברון. לצידם ישנן במזרח ירושלים משפחות ירושלמיות ותיקות, בהן נשאשיבי, חוסייני ונוסייבה ולאחר 1967 נוספו גם משפחות ערביות רבות שעברו מצפון הארץ.[14]
מ-1967 עד סוף המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מלחמת ששת הימים והחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, הוענק מעמד של תושבי קבע לכ-70,000 ערבים במזרח העיר שהיו בה בעת מפקד אוכלוסין שהתקיים ביוני 1967, והם נושאים תעודות תושב כחולות.
ערביי מזרח ירושלים רשאים לקבל אזרחות בישראל בהתאם לחוק האזרחות, תשי"ב-1952. אזרחות מכוח התאזרחות על פי ס' 5, שהוא ההליך הנפוץ, מחייבת, בין היתר, הצהרת נאמנות, אי החזקת אזרחות זרה וידיעה בסיסית של השפה העברית. התאזרחות כפופה לשיקול דעתו של שר הפנים. רוב ערביי מזרח ירושלים לא ביקשו אזרחות ישראלית. נכון ל-2022, על פי נתוני משרד הפנים, 18,982 מהערבים תושבי מזרח ירושלים, המהווים פחות מ-5%, הם אזרחי מדינת ישראל. רק כ-34% מהבקשות לאזרחות מאושרות, וברבים מהמקרים אישור הבקשה אורך שנים. בפועל, רוב התושבים הפלסטינים במזרח ירושלים אינם זכאים להצביע בבחירות לכנסת ואינם יכולים להוציא דרכון ישראלי.[5]
בין השנים 1977–1987 העמיק אש"ף, בהנהגתו של פייסל חוסייני, את אחיזתו בקרב ערבי מזרח ירושלים ואת הלאומיות הפלסטינית בקרבם, תוך כרסום במעמד הקודם שנותר לממלכה ההאשמית אצלם. בשלהי המאה ה-20 חברו מספר גורמים להחלשה כוחו של אש"ף ולהחלשת הלאומיות-החילונית הפלסטינית בקרבם: מותו של חוסייני, אלימות ושחיתות ברש"פ, סגירת האוריינט האוס והקמת גדר הפרדה החוצצת בין מרבית ערביי מזרח ירושלים לבין יהודה ושומרון. הדבר הוביל את חלקם להשתלבות בחברה הישראלית.[14]
המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-21 התחזקה תמיכה בתנועות אחרות, רובן אסלאמיסטיות, בהן החמאס ותנועות נוספות של האחים המוסלמים וכן תנועת חזב א-תחריר הפונדמנטליסטית-סלפית ששוללת את הלאומיות ומבקשת לכונן ח'ליפות אסלאמית. טורקיה וקטר תומכות משמעותית בחלק מהתנועות הללו ומקבלות באמצעותם השפעה במזרח ירושלים. על רקע היחלשות מעמד הרשות הפלסטינית, אנשי התנזים והפת"ח בעיר, בהובלתו של עדנאן ע'ית', הפגינו עמדה קשיחה של תמיכה במאבק מזוין והתנגדות לכל נורמליזציה עם ישראל. הרשות הפלסטינית מינתה את עדנאן חוסייני לאחראי על מזרח ירושלים מטעמה, ומזרימה כספים למאבקים משפטיים וציבוריים נגד מכירת נכסים ליהודים, נגד הריסת בתים בלתי חוקיים ונגד הכנסת תוכנית הלימודים הישראלית לבתי הספר.[14]
בעיסאווייה ובית צפאפא ובכפרי דרום מזרח ירושלים (שהם שבטיים יותר), מעמדם של המוח'תארים הוותיקים נותר איתן. לעומת זאת בקרב מרבית אוכלוסיית ערביי מזרח ירושלים נחלשה משמעותית המנהיגות הוותיקה ואת המעמד שלה תפסה מנהיגות צעירה שבין אנשיה אנשי חינוך ורווחה וסוחרים, שחלקם בעלי זיקה משמעותית לישראל. במשך השנים חל שינוי ביחס של רבים מערביי מזרח ירושלים כלפי עיריית ירושלים ומוסדותיה; בניגוד לעבר אז נתפסה העירייה כגוף עוין, רבים החלו לראות בה גוף שלטוני שניתן למצות ממנו זכויות ושירותים. בניגוד לעבר, מנְהלים קהילתיים בשכונות מזרח העיר מקיימים דיאלוג עם העירייה.[14]
בסקר שנערך בסוף שנת 2010 ייחסו 67%–69% מהנשאלים חשיבות רבה לזהותם הערבית, הירושלמית והפלסטינית, וכמעט אותו שיעור של נסקרים ייחסו חשיבות רבה להיותם בעלי תעודת זהות כחולה. כ-39% אמרו שאם תינתן בידיהם הבחירה הם יעדיפו להיות אזרחי ישראל לעומת 31% שיעדיפו להיות אזרחי מדינה פלסטינית.[15] לפי סקר עומק שערך מכון וושינגטון 5 שנים לאחר מכן, ביוני 2015, רוב של 52% מקרב תושבי ירושלים הערבים "העדיפו לחיות כאזרחים ישראלים שווי זכויות תחת ריבונות ישראלית". במקביל ניתן לראות זינוק חד בבקשות התאזרחות שהגישו ערביי מזרח ירושלים, כאשר בשנת 2016 הוגשו למעלה מאלף בקשות כאלו לעומת פחות ממאה בקשות בשנת 2003.[16]
בשנת 2017 עמד מספרם של ערביי מזרח ירושלים על כ-320 אלף איש, ועוד כ-50 אלף ערבים שאינם תושבי ישראל שהו במזרח ירושלים באופן בלתי-חוקי או בעיצומו של הליך איחוד משפחות.[14]
בסקר שנערך בסוף שנת 2021 בקרב ערביי מזרח ירושלים שלא מחזיקים בתעודת זהות כחולה, 93% העדיפו להמשיך לחיות תחת ריבונות ישראלית, לעומת 7% שהעדיפו להשתייך לרשות הפלסטינית. רק 1% העידו כי יהיו מוכנים לוותר על מעמד תושב הקבע שלהם בישראל.[17][18]
חינוך ושירותים חברתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת הלימודים התשע"ח היו כ-90,000 תלמידים במערכת החינוך במזרח העיר. 46% מהתלמידים למדו בבתי הספר הרשמיים, 35% למדו בבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, ו-19% למדו בבתי ספר פרטיים שאינם מוכרים. כ-92% למדו על פי תוכנית הלימוד הפלסטינית. כ-23,000 ילדים בגיל 3–18 לא היו רשומים באף מוסד חינוכי, לעומת 20,000 ילדים שאינם רשומים בכל מדינת ישראל ללא מזרח ירושלים. באותה שנה מספר התלמידים שנשרו מבתי ספר מוכרים היה 10,800. שיעור הנשירה בכיתות ט'-י"ב היה 26.5%, זאת לעומת שיעור נשירה של 7.4% במגזר הערבי כולו ללא מזרח ירושלים.[19]
לפי עיריית ירושלים בשנת 2018 היה מחסור של יותר מ-2,000 כיתות לימוד במזרח העיר.[20] בדו"ח של עמותת עיר עמים מ-2019 הוערך כי קיים מחסור של 3,000 כיתות לימוד.[21] בשנת 2011 פסק בג"ץ שהמצב במערכת החינוך מהווה פגיעה בזכות ילדי מזרח ירושלים לשוויון בחינוך, פגיעה בזכותם לחינוך רשמי חינם ובכך גם פגיעה בזכויות החוקתיות שמוקנות לתושבי מזרח ירושלים מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.[22] גם מבקר המדינה קבע בדו"ח שפורסם באוגוסט 2019 כי קיימת הזנחה של מערכת החינוך במזרח ירושלים, ושהמדינה ומשרד החינוך לא מקיימים את חובתם למתן חינוך חינם עקב מחסור בכיתות לימוד ועקב כך שלא הגיעו להסדרים כספיים עם בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים. מבקר המדינה העיר גם על אוזלת יד של משרד החינוך והעירייה באיתור תלמידים שאינם רשומים באף מוסד חינוכי, ושלא מופעלות תוכניות למניעת נשירה מלימודים. בעיה נוספת שמצא המבקר היא היקף שעות נמוך המוקדש ללימודי עברית, במיוחד ללומדים על פי תוכנית הלימוד הפלסטינית.[23]
המצב החברתי-כלכלי של תושבי מזרח ירושלים גרוע בממוצע מהמצב של תושבי מערב העיר. בשנת 2016 75% מתושבי מזרח ירושלים חיו מתחת קו העוני, לעומת 29% מהיהודים בירושלים ו-52% מהערבים בכלל מדינת ישראל. 80% מהמשפחות במזרח העיר סבלו מקשיים כלכליים ו-18% סבלו מאלימות והזנחה.[24] לפי הביטוח הלאומי, שיעור הילדים העניים במזרח ירושלים עמד בשנת 2017 על 83.4% (בהשוואה ל־56.7% בקרב ערביי ישראל שאינם מתגוררים במזרח ירושלים), ושיעור התעסוקה של הנשים עמד על כ-14% בלבד (לעומת 32% בקרב הנשים הערביות בגליל).[14]
מבקר המדינה מצא שעל אף הקשיים הכלכליים במזרח העיר, שירותי הרווחה באזור פותחו ב-40 השנים הראשונות לאחר 1967 בקצב איטי, ולא ענו על הצרכים של התושבים. בשנת 2014 החליטה ממשלת ישראל על תוספת תקציב של 37.9 מיליון ש"ח לתוכניות רווחה המזרח העיר. בעקבות כך, בשנים 2016–2018 גדל תקציב שירותי הרווחה בכ-270%. מספר העובדים הסוציאליים עלה ביותר מפי ארבעה בשנים 2005–2017. עם זאת, הוא מצא שעדיין קיים פער גדול בשירותי הרווחה לעומת השירותים במערב העיר וקיים מחסור בלשכות רווחה ובעובדים סוציאליים. תושבים החיים מעבר לגדר הביטחון נתקלים בקשיים רבים יותר בקבלת שירותי רווחה. המבקר העיר גם שהטיפול בילדים ונוער במצבי סיכון במזרח העיר לוקה בחסר. ב-2018, מתוך כלל הילדים והנוער בסיכון בעיר 48% היו ממזרח העיר, אך רק 32% מהילדים המטופלים במסגרת התוכנית של העירייה לסיוע לילדים בסיכון היו ממזרח העיר. הוא גם מצא שהתקציב שמופנה לשירותים חברתיים במזרח ירושלים - 24% מתקציב ההשמות - לא הולם את הצרכים של האוכלוסייה ואת חלקה היחסי באוכלוסיית העיר.[25]
במאי 2018 החליטה ממשלת ישראל על הקצבה של כשני מיליארד ש"ח לצמצום פערים חברתיים-כלכליים ופיתוח כלכלי במזרח ירושלים. התקציב כולל הפניית סכומים משמעותיים לחינוך ולשירותים חברתיים.[26] כ-43% מהתקציב המיועד לחינוך מותנה במעבר של בתי ספר לתוכנית הלימוד הישראלית.[27] נכון למאי 2020, התוכנית נחלה הצלחה חלקית בתחום החינוך. לפי דו"ח שהכינו עמותת עיר עמים וארגון העובדים מען, שיעור העוני בעיר גדל בשנתיים שעברו מאז ההחלטה.[28]
שכונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כל הנתונים להלן נכונים לשנת 2016:
שכונות ערביות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השכונות הערביות העיקריות במזרח ירושלים הן[29]:
- העיר העתיקה:
- הרובע המוסלמי (כ-27,400 תושבים,[30] מתוכם כאלף יהודים)
- הרובע הנוצרי (כ-4,700 תושבים[31])
- שועפאט (כ-38,000 תושבים[32])
- מחנה פליטים שועפאט (בין 8,000 ל-20,000 תושבים)
- בית חנינא (כ-27,000 תושבים)
- א-סוואנה
- ג'בל מוכאבר (כ-29,500 תושבים[33])
- ראס אל-עמוד (כ-23,200 תושבים[34])
- כפר עקב (כ-18,600 תושבים[35])
- חלקו הדרומי של הכפר אבו תור
- באב א-זהרה
- א-טור (כ-25,000 תושבים[36])
- סילואן (כ-17,200 תושבים[37])
- שייח' ג'ראח (כ-15,500 תושבים[38])
- ואדי אל-ג'וז (כ-15,800 תושבים[39])
- צור באהר ואום טובא (כ-17,800 תושבים[40])
- בית צפאפא (ושרפאת) (כ-13,000 תושבים,[41] חלקו של הכפר היה בשטח ישראל מאז 1948)
- עיסאוויה (כ-14,800 תושבים[42]).
שכונות יהודיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]שכונות ומתחמים יהודים במזרח ירושלים הם:
- חמש שכונות הטבעת:
- ארבע שכונות הבריח:
- רמת אשכול (כ-8,800 תושבים[48])
- הגבעה הצרפתית וצמרת הבירה (כ-6,800 תושבים[49])
- מעלות דפנה (כ-4,500 תושבים[50])
- גבעת המבתר
- העיר העתיקה:
- הרובע היהודי, כ-4,200 תושבים[51])
- הרובע המוסלמי, כאלף יהודים[52]
- הרובע הנוצרי, כמה מאות.
- שכונות יהודיות נוספות:
- התיישבות יהודית בהיקפים קטנים יותר:
- סנהדריה המורחבת
- גבעת חנניה
- שכונת שמעון הצדיק
- עיר דוד
- מעלות דוד
- מעלה הזיתים
- נחלת שמעון
- קדמת ציון
- בית אורות
- שכונת "נוף ציון" בג'בל מוכאבר
- בבית צפפא מתגוררות 12 משפחות יהודיות, בנוסף יש בשכונה בתים שמשמשים את ישיבת איתרי.[55]
- בית השבעה שבבית חנינא בו מתגוררות כשש משפחות.
חשמל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – חברת החשמל המזרח ירושלמית
הזיכיון להולכת חשמל בירושלים היה עוד לפני חלוקת העיר בידי חברת החשמל המזרח ירושלמית, בראשותו של אנוואר נוסייבה. החברה ייצרה חשמל באמצעות מתקן גנרטורים והוליכה אותו לצרכנים בשכונות העיר ובסביבותיה. עם איחוד העיר בשלטון ישראל ב-1967 נותרה החברה בשליטה פרטית וקיבלה זיכיון מממשלת ישראל לאספקת חשמל לשכונות מזרח ירושלים וצפונה. עד סוף שנת 1987 סיפקה החברה חשמל גם לשכונות היהודיות באזור כמו מעלה אדומים, נווה יעקב, הגבעה הצרפתית, רמות אלון ותלפיות מזרח. כיום החברה היא בעלת זיכיון לרכישת חשמל מחברת החשמל לישראל, הולכתו ומכירתו לצרכנים במזרח העיר, ברמאללה, בבית לחם וביריחו.
תחבורה ציבורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוטובוסים ומיניבוסים בשכונות הערביות
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד שנת 2004 שררה אנדרלמוסיה בקוי התחבורה הציבורית בשכונות הערביות במזרח העיר. עשרות חברות פרטיות ומשפחתיות הפעילו קווים בלתי סדירים או סדרים למחצה, בלא פיקוח נאות ובכלי רכב מיושנים. בשנת 2004 הגדירו עיריית ירושלים, משרד התחבורה ותוכנית אב לתחבורה ירושלים פרויקט לאיחוד של החברות למסגרת של חברת האוטובוסים המאוחדת (شركة السفريات الموحدة, שרכת א-ספריאת אל-מווחדה, "חברת הנסיעות המאוחדת") ובה חמש חברות-בנות, המופעלות לפי זיכיון. יחד עם נציגי האוכלוסייה תוכננו ונקבעו מסלולים קבועים. כן נקבעו מספרי קווים ותדירות (גבוהה יחסית) וניתנו זיכיונות הפעלה לפי מכרז. החברה מפעילה צי של מיניבוסים שנרכשו בסיוע משרד התחבורה. המיניבוסים צבועים באופן אחיד בתבנית פסים ירוק-לבן (לקווים פנים-עירוניים) או כחול-לבן (לקווים כפריים/פריפריאליים) ונקראים בעגה המקומית "זברות" או "אוטובוס ערבי". המחירים מסובסדים ונקבעים לפי חוק.
מרכז ההפעלה הוא התחנה המרכזית של מזרח ירושלים שלה שני מסופים סמוכים: האחד ברחוב סולטאן סולימאן, ממזרח לגן הקבר, בין שער שכם ושער הפרחים המיועד בעיקר לקווים הבין-עירוניים, והשני בדרך שכם ממערב לגן הקבר המשמש את הקווים העירוניים. בנוסף פרושות ברחבי מזרח העיר עשרות תחנות אוטובוס תקניות, חלקן משותפות עם קווי "אגד". הקווים נוסעים בעיקר בכבישים העירוניים והכפריים של מזרח ירושלים, אך גם בדרך חברון וכביש מספר 1 (שדרות בר-לב) וכן בשכונות "קו תפר" כמו הגבעה הצרפתית ותלפיות מזרח. הקווים נחשבים לנוחים ויעילים ורוב תושבי האזור מעדיפים אותם על פני תחבורה פרטית, שנתח השימוש בה ירד מאוד. גם ציבור קטן של יהודים משתמש בתחבורה ציבורית זו, בעיקר בשבת ותיירים בעלי תקציב נמוך.[56][57][58]
הרכבת הקלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסלול הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים עובר בכמה שכונות ערביות במזרח העיר. הוא מוזן, בין השאר, מקווי האוטובוס של חברת האוטובוסים המזרח-ירושלמית. ביולי 2014, לאחר שמהומות בשכונות הערביות הובילו לפגיעה בתשתית ובקרונות של הרכבת הקלה, שונה מסלול הקו האדום לזמן קצר. כעבור כמה שבועות שבה הרכבת למסלולה.[59]
גדר ההפרדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – עוטף ירושלים
עוטף ירושלים, חלק מגדר ההפרדה שנמצא באזור ירושלים, נבנה בעשור הראשון של המאה ה-21. הגדר מפרידה בין שכונות שונות של מזרח ירושלים, ובין העיר לערים אחרות בגדה המערבית. הקמתה מקשה על תושבי השכונות שנותרו מחוץ לה להגיע לירושלים, ומחייבת אותם לעבור במחסומים, המלווה לעיתים בהמתנה של שעות על מנת להגיע לצד המערבי של החומה. בנוסף, אנשי עיריית ירושלים ורשות הדואר נמנעים מלהיכנס לחלק מהשכונות שמחוץ לגדר כדי לספק שירותים והמשטרה נכנסת אך ורק בליווי של מג"ב.[60][61]
מנגד, לרשות הפלסטינית אסור לפעול באזורים אלו ולהעניק שירותים, מכיוון שהם שייכים מוניציפלית לעיריית ירושלים. בתגובה לעתירות שהגישה האגודה לזכויות האזרח, טענה עיריית ירושלים כי היא עושה מאמץ לדאוג לתושבים, וכי בעיות באספקת שירותים, אם קיימות, הן תוצאה של חששות ביטחוניים ולא של מדיניות מכוונת". ב-7 בינואר 2010 אמר יקיר שגב, מחזיק תיק מזרח ירושלים בעירייה כי ”לעיריית ירושלים כיום אין כל תפקיד בניהול אותן שכונות ואין לה את היכולת להתמודד עם המצב המורכב אליו נקלעו כ-55 אלף תושביהן. מדינת ישראל ויתרה. הן מחוץ למרחב הטיפול של מדינת ישראל ובוודאי של העירייה. מבחינת כל ביטוי מעשי – זה רמאללה. חוץ מהימין החצי הזוי, אני לא מכיר אנשים שרוצים להחיל ריבונות ישראלית באזורים אלו”.[62]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מזרח ירושלים (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
מיפוי שכונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הלל כהן, כיכר השוק ריקה: עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית, הוצאת עברית ומכון ירושלים לחקר ישראל, 2007.
מעמד ומדיניות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מעמד מזרח ירושלים – ארגון בצלם
- אמנון רמון ויעל רונן, תושבים, לא אזרחים: ישראל וערביי מזרח ירושלים, 2017-1967, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2017
- אמנון רמון, ערביי מזרח ירושלים לאן? תמונת מצב והמלצות למדיניות, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2019
- יעל רונן, ריבונות ברַירנית: תחולת המשפט הישראלי במזרח ירושלים, משפט וממשל כ', תש"ף-2020
- אמנון רמון, מגלים את מזרח ירושלים: התהליכים שהובילו לשינוי המדיניות הישראלית ולהחלטת הממשלה 3790, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2021
נוספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מריק שטרן, שילוב תעסוקתי במציאות נפיצה - תושבי מזרח ירושלים בשוק העבודה העירוני, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2015
- נתן אודנהיימר, הישראלים החדשים, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, יוני 2024
- מעיין נשר, בנייה בלתי חוקית, סכסוכי דמים ושני מיליארד שקל בשנה: המחיר של היעדר זכויות על הקרקעות במזרח ירושלים, מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2018
- יעל רונן, משילות חלולה: מערכת החינוך במזרח ירושלים, משפט וממשל י"ט, תשע"ח
- על מזרח ירושלים באתר עיר עמים
- ניר חסון, תעודה כחולה, מצרך מבוקש במזרח ירושלים, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2012
- לירן תמרי, השב"כ חושף: כך פועל ארגון הטרור חמאס בירושלים, באתר mynet ירושלים, 11 בנובמבר 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הצו הוצא על ידי ממשלת ישראל ב-28 ביוני 1967 על פי סעיף 11ב' לפקודת סדרי השלטון והמשפט ופורסם בקובץ התקנות 2064 http://www.nevo.co.il/Law_word/law06/tak-2064.pdf
- ^ 1 2 משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, East Jerusalem - OCHA, 2018
- ^ 1 2 The Illegality of the Israeli Occupation of the Palestinian West Bank (including East Jerusalem) and Gaza: What the International Court of Justice Will Have to Determine in its Advisory Opinion for the United Nations General Assembly - Opinio Juris, Opinio Juris, 23 בדצמבר 2022
- ^ אמיר תיבון וחן מענית, בית הדין בהאג קבע שהנוכחות הישראלית בגדה אינה חוקית, ושיש לסיימה בהקדם האפשרי, באתר הארץ, 19 ביולי 2024
- ^ 1 2 ניר חסון, פחות מ-5% מהתושבים הפלסטינים במזרח ירושלים קיבלו אזרחות מ–1967, באתר הארץ, 29 במאי 2022
- ^ מכון ירושלים למחקרי מדיניות, על נתונייך ירושלים 2022
- ^ ביהמ"ש: העירייה תפצה תושבים במזרח י-ם לאחר שהזניחה שכונות, באתר חדשות 13, 7 ביוני 2017
- ^ שטחי מזרח ירושלים הוגדרו על ידי שר הביטחון כמוחזקים על ידי צבא-הגנה לישראל, והוחל עליהם סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948, הקובע: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך ע"ר תש"ח, תוספת א', עמ' 61
- ^ זלמן גרינברג, ממה מתו תושבי ירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה?, בארכיון קתדרה, תשרי תשע"ח.
- ^ ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות דצמבר 1947 עד יוני 1948, תערוכה באתר של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
- ^ בהמשך לסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948 – חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך ע"ר תש"ח, תוספת א', עמ' 61
- ^ יצחק בן חורין, ירושלים בירת פלסטין? הרוב מעדיפים את ישראל, באתר ynet, 12 בינואר 2011
- ^ ניר חסון, הוכפל מספר מקרי האלימות נגד תושבים יהודים במזרח ירושלים, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2014.
- ^ 1 2 3 4 5 6 ד"ר דוד קורן (מרצה במחלקה למזרח תיכון וערבית באוניברסיטת בר־אילן) ובן אברהמי (יועץ ראש עיריית ירושלים לענייני מזרח ירושלים), "בין ארדואן לכחול-לבן: מזרח ירושלים על פרשת דרכים", השילוח, 4, מאי 2017
- ^ The Palestinians of East Jerusalem: What do they really want?, Pechter Polls, Summary, Q9, Q14, Q17
- ^ נדב שרגאי, "העיר שעורבבה לה", השילוח, 4, אפריל 2017
- ^ https://www.algemeiner.com/2021/12/14/report-93-of-polled-arab-residents-of-jerusalem-prefer-israeli-rule-to-palestinian-authority/
- ^ إستطلاع رأي : 93% من العرب في القدس يفضلون بقاء الحكم الإسرائيلي, شبكة فلسطين للأنباء - شفا (בערבית)
- ^ משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, דו"ח מבקר המדינה על השירותים החברתיים לאוכולוסייה הערבית במזרח ירושלים, 5 באוגוסט 2019, עמ' 374-377; להלן דו"ח מבקר המדינה 2019
- ^ דו"ח מבקר המדינה 2019, עמ' 378
- ^ עמות עיר עמים, דוח חינוך ירושלים המזרחית 2019 - תשתיות קורסות, אוגוסט 2019, עמ' 6
- ^ בית המשפט העליון, בג"ץ 5373/08 אבו לבדה ואחרים נגד שרת החינוך, סעיף 44
- ^ דו"ח מבקר המדינה 2019, עמ' 376-407
- ^ דו"ח מבקר המדינה 2019, עמ' 408-409
- ^ דו"ח מבקר המדינה 2019, עמ' 409-438
- ^ משרד ראש הממשלה, החלטה 3790: צמצום פערים חברתיים כלכליים ופיתוח כלכלי במזרח ירושלים, 13 במאי 2018
- ^ עמות עיר עמים, דוח חינוך ירושלים המזרחית 2019 - תשתיות קורסות, אוגוסט 2019, עמ' 9
- ^ ניר חסון, אחרי שנתיים, תוכנית החומש של מזרח ירושלים מביאה שינוי איטי, באתר הארץ, 20 במאי 2020
- ^ The palestinians of east jerusalem: What do they really want?, Pechter Polls, page 3
- ^ שכונת הרובע המוסלמי: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת הרובע הנוצרי: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת שועפט: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת ג'בל מוכבר: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת ראס אל-עמוד: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ כפר עקב: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת א-טור: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת סילואן: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שייח' ג'ראח': נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת ואדי ג'וז: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת אום טובה: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת בית צפאפא – שרפאת: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת עיסוויה: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת פסגת זאב: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת גילה: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת רמות: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת נווה יעקב: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת תלפיות מזרח: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת רמת אשכול: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת גבעה צרפתית: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת מעלות דפנה: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת הרובע היהודי: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שלום ירושלמי, ירושלים מודל 2011: המשוואה המסובכת ביותר בעולם, באתר nrg, 3 ביוני 2011
- ^ שכונת רמת שלמה: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ שכונת חומת שמואל – הר חומה: נתונים סטטיסטיים, באתר עיריית ירושלים
- ^ משה שטיינמץ, מצפצפים על אובמה: יהודים קונים בתים בבית צפאפא, באתר nrg, 23 באוקטובר 2009
- ^ מאיה חושן, מערכת התחבורה הציבורית במזרח ירושלים באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות – ירושלים במספרים
- ^ אלי אושרוב, קווי 67': כך התייעלה התחבורה הציבורית במזרח ירושלים, באתר nrg, 17 בפברואר 2010
- ^ Coexistence Training, jerusalempeaceseeker, 29 באוגוסט 2011
- ^ ניר חסון, המהומות בירושלים מותחות קו של פחד בין שני חלקי העיר, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2014
- ^ ניר חסון, חמושים השתלטו על בית ספר בכפר עקב במזרח י-ם, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2009;
יהונתן ליס, תושבים במזרח ירושלים: רשות הדואר הפסיקה חלוקת דואר בשכונותינו, באתר הארץ, 3 ביולי 2005 - ^ רונן מדזיני, ישראל ויתרה על כפרי ירושלים שמעבר לגדר, באתר ynet, 8 בינואר 2010
- ^ הודעה לעיתונות, באתר האגודה לזכויות האזרח, 10 בינואר 2010