לוליטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת התרגום העברי של "לוליטה"

לוליטה (אנגלית Lolita) הוא ספרו הידוע ביותר של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שהתגורר באותה תקופה בארצות הברית וכתב באנגלית. הספר הוא מן היצירות האהובות והמוערכות ביותר בספרות העולמית, בזכות סגנונו הווירטואוזי של נבוקוב ותעוזתו הרבה של הנושא שבו עוסק הספר - אהבתו של גבר מבוגר לילדה בת 12. הספר הוא מעין רומן בלשי במהופך - מתחילתו ידוע לנו כי המספר יושב במעצר לקראת משפט בעוון רצח, ועל הקורא לנסות ולגלות את זהותו של הנרצח.

נבוקוב טוען כי "לוליטה אינו מלמד לקח כלשהו"‏‏[1] משום שסיפורת בשבילו היא "עונג אסתטי" בלבד. אולם הפילוסוף ריצ'רד רורטי כתב על דבריו כי

"לוליטה דווקא כן מלמד לקח, אך הלקח אינו שאין לשלוח ידיים אל ילדות קטנות, אלא שיש לשים לב למה שאתה עושה, ובמיוחד לשים לב למה שאנשים אומרים. כי אפשר שיסתבר, ופעמים רבות אכן מסתבר, שאנשים מנסים לומר לך שהם סובלים. ככל שאדם יהיה עסוק בהעצמת העונג המיני מן הדגם הפרטי שלו, כמו הומברט, או העונג האסתטי הפרטי שלו וכו' כך סביר שאנשים ימשיכו לסבול"‏‏[2]

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לוליטה" הוא "וידויו של זכר לבן מאולמן" - זכרונותיו של הומברט הומברט, חשוד ברצח שנפטר מקריש דם בלב ימים ספורים לפני תחילת משפטו. הומברט, פדופיל בסוף שנות השלושים שלו, מהגר מאירופה לארצות הברית ועובר לגור בביתן של שרלוט הייז ובתה בת ה-12 דולורס (המכונה "לוליטה") בה הוא מאוהב.

שרלוט מתאהבת בהומברט, וכאשר לוליטה שוהה במחנה קיץ היא מעמידה אותו בפני אולטימטום: לבוא עמה בקשר רומנטי או לעזוב את החדר המושכר. הומברט, חרד לאבד את לוליטה שלו, נענה להצעה וכעבור זמן קצר נישא לשרלוט. אחרי זמן לא רב מגלה שרלוט את יומנו הסודי של הומברט, בו מתוארת אהבתו ללוליטה, נסערת מהגילוי שרלוט יוצאת מהבית בחופזה ונהרגת בתאונת דרכים.

הומברט נוסע לאסוף את לוליטה ממחנה הקיץ, תוך שהוא מסתיר ממנה כי אמה נהרגה. בלילה הראשון לשהותם בדרכים הוא מנסה להרדים אותה בעזרת כדור שינה ולבצע בה מעשים מגונים ללא ידיעתה, אך השפעתו של כדור השינה חלשה מדי והוא לא מצליח לבצע את זממו. עם זאת בבוקרו של אותו הלילה לוליטה בעצמה יוזמת עימו פעילות מינית. יחסיהם אינם מתנהלים על מי מנוחות, לוליטה נתונה למצבי רוח ומקניטה אותו, אך חוזרת לחיקו בכל פעם "אתם מבינים," הוא כותב, "לא היה לה מקום אחר שאליו יכולה הייתה ללכת." מכאן, נוטל הומברט את לוליטה למסע ארוך ברחבי ארצות הברית, כשהם חיים כזוג ומקיימים יחסי מין.

בסופו של דבר, מתיישבים השניים בניו-אינגלנד, אך כשהומברט חש כי לוליטה מתרחקת ממנו, הוא יוצא עמה שוב למסע. זמן לא רב אחרי תחילת המסע, כאשר הומברט נופל למשכב, נמלטת לוליטה ונעלמת. שנים אחרי כן, כאשר נואש מלמצוא אותה, מקבל הומברט מכתב מלוליטה. הוא מגיע זועם לבקרה, אך מגלה כי היא נשואה והרה ללדת וכי לבעלה אין קשר להימלטותה שנים לפני כן. לוליטה מספרת לו כי נמלטה עם מאהב מסתורי בשם קלייר קווילטי (קיו), אף הוא פדופיל. הומברט נוסע לחפש את קווילטי, מתעמת עמו והורג אותו. אחרי כתיבת זכרונותיו ופטירתו מתה גם לוליטה לאחר שילדה בת מתה ביום חג המולד של שנת 1952 (שני אירועים אלה אינם מופיעים בטקסט שכתב הומברט, אלא בהקדמה, אותה כתב כביכול חברו של עורך דינו של הומברט לאחר מותו).

סגנונו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לוליטה" מסופר כמעט כולו, לבד מהקדמה קצרה, על ידי הומברט עצמו, הפונה ישירות אל הקורא, חבר המושבעים שלו, כדי שישמע את וידויו על חטאיו ופשעיו. ליתר דיוק, הוא מנצל את הקורא, את אמתלת הווידוי, כדי לשוב ולהתהולל בזיכרון אהבתו ללוליטה.

נבוקוב נוקט כאן צעד נועז במיוחד. הומברט הוא בעליל אדם בלתי שפוי, כוזב עד כלות, אגואיסטי, מתנשא, יומרני ועלוב, פדופיל חסר מצפון וכאמור, רוצח. אהבתו הגדולה ללוליטה, כפי שאף הוא מבין בסוף הספר, אינה אלא "חטא עקר ואנוכי". ובכל זאת, העובדה שהסיפור מסופר מפיו הופכת אותנו כמעט בהכרח שבויים בידיו, מזדהים בעל כורחנו עם תפישתו המעוותת את העולם. במלים אחרות, נבוקוב מציב אותנו במקום שבו הוא עצמו נמצא: מזדהים עם גיבור העלילה ומתעבים אותו בו זמנית. מביטים דרך עיניו כגיבור המניע את העלילה, ובו זמנית גם כבובה חסרת אונים.

הומברט של נבוקוב הוא מומחה לכל דבר. הוא מבין בספרות ואמנות, שירה ותרבות, אנגלית וצרפתית. הוא מחווה דעה על כל דבר שעיניו רואות, אף כי תמיד מאותה נקודת מבט של זלזול חסר-אונים. כיאה לדיכוטומיה הבסיסית באישיותו, הומברט מזלזל בכל דבר "אמריקני", אך מאוהב בילדה אמריקנית וחווה את אמריקה באמצעות מסע אובססיבי לאורכה ולרוחבה.

הומברט אינו מסוגל לחוות רגש אמיתי. יחסיו עם אנשים שטחיים ועקרים. רומן הנעורים שכביכול הותיר בו את חותמו כך ש"קובע" לחשוק בילדות, הוא שקר בוטה, אלוזיה ספרותית מורכבת ל"אנאבל לי" של אדגר אלן פו ולא יותר. אנאבל לי שלו כוזבת כמו כל מערכות היחסים שלו עם בני אדם אחרים. עולם הרגש שלו בדוי. הוא מבחין בכל פגם חיצוני, אך עיוור לחלוטין לכל דבר המתרחש בפנים. הוא מהלל לאורך כל הספר את אהבתו הגדולה ללוליטה, אך הדבר אינו מונע ממנו לאנוס אותה לאורך שנים ולהחריב את תומתה ואת חייה. הומברט מרבה להשתעשע במשחקי מלים, משחקי לשון, חידות, אנגרמות, ציטוטים, אזכורים ואלוזיות, אך אינו מצליח להבחין בלוליטה החומקת מתחת לאפו.

בקריאה שנייה של הספר הופך הרומן למעשה תשבץ גדול, מעין משחק מילים ומטאפורות רחב-היקף, שהקורא, פטור מהעול שבמעקב אחרי העלילה, יכול להשתעשע בו לכל אורך הספר. הסימן לכך ניתן כבר באיזכור ב"הקדמה" של הד"ר ג'ון ריי הבן ל"ויויאן דרקבלום" (שיכול אותיות של ולדימיר נבוקוב) והד"ר בלאנש שוורצמן (לבן/שחור בצרפתית ובגרמנית).

דמות ה"משחק" העיקרית בסיפור היא קלייר קווילטי, האיש ש"שדד" את לוליטה מהומברט. בקריאה שנייה, אפשר להבין על נקלה כי קווילטי הוא כפילו הרוחני וצילו של הומברט. הוא נולד שנה אחריו, באושן סיטי (עיר הים), הרבה לנסוע ברחבי ארצות הברית וכמו הומברט, אף הוא חובב "נימפות" ידוע. "יש עונג במסתורין השקוף למחצה", אומר הומברט ומפזר לכל אורך הספר רמזים מעודנים יותר ופחות לקווילטי, ההופך בקריאה נוספת מדמות המופיעה רק בסופו לצילו המתמיד של הומברט.

אחד ההיבטים המרתקים ב"לוליטה" הוא השליטה של נבוקוב במכמני השפה האנגלית על כל רבדיה, משפת סלנג אמריקני טיפוסי של שנות החמישים בארצות הברית, ועד השפה הגבוהה והמורכבת של פרופסור לספרות חובב צרפתית. העושר אינו רק לשוני, הוא גם צלילי. הפתיחה המפורסמת של הספר היא:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."

תרגום (שטיינהרט, ברוח נבוקוב):

"לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה".

משחק הלשון, תרתי משמע, הוא בצלילי השם לוליטה: תחילה ה-ל' ואחר כך הט'. זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות לשימוש במצלול בכתיבת פרוזה.

הוצאת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבוקוב החל לכתוב את "לוליטה" בשנת 1950 תחת הכותרת הזמנית "הממלכה שליד הים" (אלוזיה לשיר "אנאבל לי" של אדגר אלן פו, המשחק תפקיד בספר). הוא השלים את העבודה בדצמבר 1953. אחרי שחמישה מו"לים בארצות הברית (ויקינג, סימון ושוסטר, ניו-דיירקשנס, פרר, סטראוס ודבלדיי) דחו את הרומן מפחד שייתבעו על הוצאת דברי תועבה, שלח נבוקוב את הספר לסוכנו באירופה, דוסיה ארגז. מוריס ז'ירודיה מ"אולימפיה פרס", הוצאה שהתמחתה בעיקר בפורנוגרפיה, הסכים לפרסם את הספר בעקבות פניית סוכנו של נבוקוב והספר פורסם בפריז ב-15 בספטמבר 1955.

מערכת היחסים בין נבוקוב למוציא לאור הייתה מעורערת מראשיתה. ז'ירודיה סירב לבקשתו של נבוקוב לעיין בהגהות העמודים ומיהר להוציא את הספר במועד לעונת התיירות, כך שהספר יצא זרוע שגיאות כתיב. במהלך השנתיים שחלפו אחר פרסומו, זכה "לוליטה" להכרה בינלאומית ותורגם לדנית ולשבדית, עם הצעות לתרגום לאיטלקית, גרמנית, הולנדית וצרפתית[דרוש מקור]. המאמצים של נבוקוב למצוא מו"ל אמריקני נכשלו בשלב זה, בעיקר בגלל דרישות התמלוגים הגבוהות של ז'ירודיה.

לבסוף, החליטה הוצאת ג. פ. פוטנאם להסכים לתנאיו של ז'ירודיה והספר יצא לאור בארצות הברית ב-18 באוגוסט 1958, על בסיס תיקוניו של נבוקוב למהדורת אולימפיה וכן תוספות ושינויים נוספים שערך. הספר הפך ללהיט מיידי, למרות ואולי בגלל הסערה ה"מוסרית" סביבו ושהה שישה חודשים בראש רשימת רבי המכר בארצות הברית[דרוש מקור].

לוליטה בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לוליטה" תורגם פעמיים לעברית. בפעם הראשונה בשנת 1959, סמוך לפרסום הגרסה המקורית, על ידי יוסף ורהפטיג. גרסה זו, שיצאה לאור בהוצאת "מעריב לעם", הייתה קריאה אך לא הקפידה על צמידות לנוסח המקור ולאופיו הייחודי של הטקסט הנבוקוביאני. בשנת 1986 יצא תרגום חדש של הספר על ידי דבורה שטיינהרט במסגרת "הספריה החדשה".‏[3]

לוליטה ולוליטה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 2004 העלה מבקר הספרות הגרמני מיכאל מאאר טענה כי ישנו דמיון מפתיע בין "לוליטה" וסיפור קצר בשם "לוליטה" שפרסם היינץ פון אֶשֶׁוֶג (תחת שם העט היינץ פון ליכברג) בשנת 1916. בשני הסיפורים, טוען מאאר, ישנו אדם מבוגר, דייר בשכירות, האחוז אובססיה לנערה צעירה בשם לוליטה. בשני המקרים, לוליטה היא המפתה את האדם המבוגר ובשני המקרים מתה הגיבורה בסוף הסיפור.

מאאר טרם חשף את הסיפור שעליו מבוססות טענותיו, כך שקשה לדעת מה האמת בהן. רבים מפקפקים באפשרות שנבוקוב קרא את סיפורו של פון אשוג, בין השאר משום ששליטתו בגרמנית הייתה דלה למדי. מכל מקום, ברי כי גם אם שאב נבוקוב את הרעיון המקורי לספר מסיפורו הקצר (18 עמודים) של אשוג, שימש זה לכל היותר השראה ראשונית, זניחה בחשיבותה, ליצירת המופת של נבוקוב.

הסרטים שהופקו על פי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962 יצר הבמאי סטנלי קובריק את הסרט "לוליטה", לפי תסריט שכתב נבוקוב עצמו. בתפקידים הראשיים שחקו ג'יימס מייסון (הומברט), שלי וינטרס (שרלוט), סו ליון (לוליטה) ופיטר סלרס (קווילטי). למרות שאת התסריט כתב נבוקוב (אף כי הוא שונה באופן נמרץ על ידי קובריק) אילוצי הזמן, הקוד ההוליוודי, הליהוק והמדיום השונה הפכו את הסרט שונה מאוד מן הספר.

קובריק ניסה למצוא במשחקי מצלמה ועלילה הקבלה למשחקי הלשון ההומברטיים, בהצלחה חלקית. ליהוקו של ג'יימס מייסון נחשב מוצלח, שכן הוא חונן במבטא בריטי שבתקנים ההוליוודיים נחשב זהה ל'אירופי', אך גילו, 15 שנה יותר מגילו של הומברט, צרם מעט. צרם יותר ליהוקה של סו ליון בתפקיד לוליטה. גילה בעת ההסרטה היה 13, אך היא הולבשה ואופרה כך שתראה מבוגרת בהרבה יותר. בכך סורס הסיפור מעיקרו והפך מטרגדיה של פדופיל לעלילותיו של אשמאי זקן מן השורה.

בשנת 1997 יצר הבמאי אדריאן לין גרסה נוספת בהשתתפות ג'רמי איירונס כהומברט, ודומיניק סוויין כלוליטה. גרסה זו הייתה נאמנה יותר למקור, אך טישטשה את דמותה של לוליטה כקורבן והייתה נגועה באותה העמדת פנים גילאית כבגירסתו של קובריק: איירונס היה גם הוא מבוגר בשנים רבות מהומברט הספרותי ואילו דומיניק סוויין הייתה בעת ההסרטה בת 17 וגובהה 175 סנטימטרים.

המושג "לוליטה" בתרבות ובשפת הדיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "לוליטה" השתרש כביטוי שמשמעותו ילדה או נערה מאוד צעירה, המתלבשת ומתנהגת באופן מפתה שאינו הולם את גילה. במונח זה נעשה שימוש מסוים בתעשיית הפורנוגרפיה. אולם שימוש זה מראה על אי הבנה לספר ולמסריו, וספק אם אלו המשתמשים במונח באופן זה מכירים את הספר, שכן הספר אינו תומך בתופעת הפדופיליה, ולמעשה אינו מתייחס אליה כלל כתופעה, אלא עוסק בתסביך הנפשי של אדם ספציפי, הגיבור הומברט הומברט. יתר על כן, הספר מדגיש את התוצאות הטרגיות של אהבתו של הומברט ללוליטה, ומבהיר את העיוות המוסרי של מעשיו ומחשבותיו (ראו לעיל).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏אחרית דבר למהדורה האנגלית עמ' 313.
  2. ^ ‏רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, רסלינג 2006, עמ' 195.‏
  3. ^ ניצה בן-ארי, דיכוי הארוטיקה - צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית 1980-1930, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2006, עמ' 213-210, 242-238.