מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי
מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי, (CFSP) היא המדיניות המאורגנת והמוסכמת של האיחוד האירופי בנושאי ביטחון ודיפלומטיה צבאית. יחד עם מדיניות הסחר של האיחוד האירופי הן מכסות את רוב יחסי החוץ של האיחוד האירופי, עליהן ממונה שירות החוץ האירופי (EEAS). המדיניות מיעודת לפתור סכסוכים ולקדם קונזנסוס בינלאומי, מבוססת על ערכי דיפלומטיה וכללי החוק הבינלאומי[1] המדיניות מייחסת חשיבות רבה לסחר, סיוע הומניטרי ושיתוף פעולה לפיתוח וכן לחיזוק הביטחון ושיתוף הפעולה הבינלאומי, חיזוק הדמוקרטיה ושלטון החוק, וזכויות האדם וחירותו.[2]
ה-CFSP הוקמה במסגרת אמנת מאסטריכט (1992), וחשיבותה גדלה עם חתימת אמנת אמסטרדם (1997).
לקבלת החלטות לגבי המדיניות נדרש קונצנזוס. המדיניות מנוהלת על ידי הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון. ההחלטות מתקבלות בהסכמ, מועצת האיחוד האירופי/ בענייני הגנה נשקלות משימות מחוץ לגבולות האיחוד. משימות אלו הן התנדבותיות ויכולות להיות אזרחיות וצבאיות באופיין.[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רעיונות של מדיניות חוץ משותפת או הגנה משותפת עלו באופן קבוע במהלך יצירת האיחוד האירופי. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עלו כמה יוזמות קצרות לאינטגרציה ביטחונית אירופית שביסודה הגנה מפני תוקפנות סובייטית או גרמנית.
ב-1950, תוכנית פלבן[4] ,על שם נשיא המועצה בצרפת, הציעה יצירת צבא אירופי משולב בפיקוד משותף. התוכנית נדונה בין המדינות החברות בקהילת הפחם והפלדה האירופית בין השנים 1950 ל-1952, והובילה לחתימת האמנה להקמת קהילת ההגנה האירופית (EDC).
היווצרותה של ארכיטקטורת הגנה כלל-אירופית כחלופה להצעת הצטרפותה של מערב גרמניה לנאט"ו, נועדה לרתום את הפוטנציאל הצבאי הגרמני במקרה של עימות עם הגוש הסובייטי.הרעיון ליצור מבנה פדרלי או קונפדרלי הוצג בשנת 1953. "הקהילה הפוליטית האירופית" הקימה אספה פרלמנטרית דו-ביתית, מועצה מבצעת אירופית, מועצת שרים ובית משפט לצדק. עם זאת, הפרויקט לא יצא לפועל ונדחה על ידי האספה הלאומית הצרפתית ב-30 באוגוסט 1954. בשנת 1970, שיתוף הפעולה הפוליטי האירופי (EPC) הוליד את התיאום הראשוני של מדיניות החוץ של הקהילות האירופיות (EC) - צורה ראשונה של תיאום מדיניות החוץ של המדינות החברות, שהוליד פגישות והתייעצויות תקופתיות, עמדות משותפות והוצאת הצהרות משותפות. למרות היעדר בסיס חוקי עד אימוץ החוק האירופי האחיד בשנת 1986 נכלל סעיף הקשור ל"הוראות על שיתוף פעולה אירופי בענייני מדיניות חוץ", סעיף שמכוחו המדינות החברות התחייבו "לגבש וליישם במשותף מדיניות חוץ אירופית"[5]
למרות התחזקותו ההדרגתית, שיתוף הפעולה הפוליטי האירופי נותר ללא שינוי במהותו עד להקמת האיחוד האירופי. אמנת מאסטריכט משנת 1992 הפכה את הקהילה הכלכלית האירופית לאיחוד אירופי, ובין השאר הסדירה את מדיניות החוץ והביטחון המשותפת, שסיפקה שיתוף פעולה חזק מבעבר, כדי לאפשר לאיחוד האירופי למלא תפקיד ברמה גלובלית התואמת את משקלו ולנהל ביעילות שינויים גאופוליטיים בסוף המלחמה הקרה. שרי ההגנה של יצרו מסגרת שיתוף פעולה צבאי מתואם עם נאט"ו, למשימות מסוימות לשמירת שלום או הומניטריות במדינות צד שלישי.[6]
מאז 2009, באמנת ליסבון, למרות שינויים מסוימים, ה-CFSP ממשיכה לפעול לפי השיטה הבין-ממשלתית, כך שלנציבות האירופית ולפרלמנט האירופי סמכויות מוגבלות בתחום זה. חוזה ליסבון הציג שינויים רלוונטיים נוספים, כמו הקמת הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון כדמות יציבה ושירות החוץ האירופי כמנגנון דיפלומטי ומנהלי המנהל את מדיניות החוץ המשותפת.[7]
הסוגיות בינלאומיות שולטות במידה רבה בזירה הפוליטית האירופית. רבים מהאזורים חסרי היציבות בעולם ממוקמים בגבולות אירופה וקרבה זו מגדילה את האחריות, הן של מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד היאופי והם של האו"ם בתכנון ויישום פתרונות.[8][2]
מבנה המדיניות לאחר אמנת לסבון
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמנת ליסבון מציגה סעיף הגנה הדדי, הקובע כי כל המדינות החברות מחויבות להעניק סיוע למדינה חברה אחרת שהיא מושא לתוקפנות. סעיף סולידריות קובע לאיחוד ולמדינות החברות בו לספק סיוע בכל האמצעים העומדים לרשותם למדינה חברה שנתונה להתקפת טרור או לקורבן של אסון טבע או מעשה ידי אדם. "שיתוף פעולה מובנה קבוע" פתוח לכל המדינות החברות המתחייבות להשתתף בתוכניות היכולות הצבאיות האירופיות ולספק יחידות קרביות זמינות לפעולה מיידית. שיתוף פעולה כזה מחייב את אישור חברי המועצה, אשר יפעלו ברוב מיוחס לאחר התייעצות עם הסמנכ"ל/המשנה.[9][10]
באמנה על תפקודו של האיחוד האירופי (TFEU) (אנ') החלק החמישי, שכותרתו פעולה חיצונית של האיחוד, דן במדיניות המסחרית המשותפת, מדיניות שיתוף הפעולה לפיתוח, שיתוף פעולה עם מדינות שלישיות והסיוע ההומניטרי של האיחוד, ביניהם ההגנה על הדמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות האדם וחירויות היסוד, כמו גם כבוד האדם. האמנות שלאחר מכן (אמסטרדם וניס) המשיכו בתהליך ההדרגתי בשאיפה לחזק את יכולתו של האיחוד האירופי לפעולה חיצונית.[11]
מבנה מוסדי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתאם לאמנה על האיחוד האירופי,[12] מדיניות החוץ והביטחון המשותפת (CFSP) שהאיחוד מבצע בעולם היא תוצאה של מתודולוגיית קבלת החלטות שונה משאר הפעולות החיצוניות של האיחוד. הרגישות המיוחדת של הנושאים הכלולים בסדר היום של CFSP, הכוללת היבטים ואזורים מדיניים, המדירה כמעט לחלוטין את הפרלמנט האירופי מתהליך קבלת ההחלטות כולו, כמו גם מוסדות בקרה או פיקוח אחרים כגון בית המשפט ובית הדין לביקורת.[13]
באמנת ליסבון מוגדרים תפקידיו של הנציג העליון כייצוג המועצה בנושאי מדיניות חוץ וביטחון משותפת וראשות תיק החוץ של הנציבות. בנוסף, הוא מייצג את האיחוד בזירה הבינלאומית בנושאים הקשורים למדיניות החוץ והביטחון המשותפת (CFSP) ונעזר בשירות האירופי לפעולה חיצונית המורכב מפקידים מהמועצה, הנציבות והשירותים הדיפלומטיים הלאומיים.[14][1]
תפקידי שירות החוץ מורכבים בעיקרם מתמיכה וסיוע לנציג העליון במילוי תפקידיו, כאחראי לפעולת החוץ של האיחוד, בכל תחומי פעילותו. השירות האירופי לפעולה חיצונית הוא השירות הדיפלומטי הרב-לאומי הראשון, ואחד הגדולים בעולם[15][1]
מטרות ויעדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהתאם לסעיף 21 של אמנת האיחוד, פעולת האיחוד בזירה הבינלאומית מבוססת על כיבוד מערכת עקרונות וארגון של מערך יעדים המפורטים באותו חוק. העקרונות הבסיסיים של הפעולה החיצונית של האיחוד הם:
- שמירה על שלום
- חיזוק הביטחון הבינלאומי
- טיפוח שיתוף פעולה בינלאומי
- פיתוח וגיבוש הדמוקרטיה ושלטון החוק
- כיבוד זכויות האדם וחירויות היסוד.
האיחוד האירופי מקיים שותפויות עם השחקנים העיקריים על הבמה העולמית, כולל קבוצות אזוריות ומעצמות מתעוררות.[16]
רבים מהאזורים הבלתי ציבים ממוקמים בגבולות אירופה והקרבה הזו מגדילה את האחריות האירופית בתכנון ויישום פתרונות:
- הגנה על ערכים משותפים, אינטרסים בסיסיים ועצמאות האיחוד. הגנה זו כוללת את שלמות האיחוד אשר חייבת להיעשות בהתאם לאמנה של האומות המאוחדות.
- חיזוק הביטחון של האיחוד האירופי והמדינות החברות בו.
- שמירת השלום וחיזוק הביטחון ברמה הבינלאומית, בהתאם לאמנת האומות המאוחדות, לחוק הסופי של הלסינקי ולמטרות אמנת פריז.
שיתוף פעולה מובנה קבוע[17]
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהו פעולה המאפשר למדינות החברות באיחוד האירופי, הרוצות בכך, לפתח במשותף את יכולות ההגנה שלהן ולספק יחידות קרביות למשימות מתוכננות. מנגנון זה, שהמועצה האירופית מוסמכת ליישם ברוב מוסמך, אפשר יצירת גרעין קשה בין המדינות שמוכן להשתלבות צבאית גדולה יותר.
מדיניות חוץ וההגנה הדדית[18]
[עריכת קוד מקור | עריכה]להגנה ההדדית התייחסות בדיני האיחוד האירופי, בסעיף 7 של סעיף 42 של אמנת האיחוד. היא רלוונטית במיוחד בתחום מדיניות הביטחון וההגנה המשותפת, שכן היא קובעת שאם מדינה חברה היא מושא למתקפה בשטחה, שאר מדינות האיחוד חייבות לספק סיוע בכל האמצעים העומדים לרשותם. סעיף זה, שאומץ עם כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון, נוצר בבירור בהשראת הסעיף המופיע בברית נאט"ו. מדינות רשאיות לתעל את הסיוע האמור באמצעות ארגון שנוצר על ידי האמנה האמורה.[19][20] חובת הגנה הדדית זו מחייבת את כל המדינות החברות. עם זאת, היא אינה משפיעה על הנייטרליות של מדינות חברות מסוימות ועולה בקנה אחד עם ההתחייבויות של המדינות החברות בארגון האמנה הצפון-אטלנטית.
מימון המדיניות על ידי האיחוד האירופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 2013, הסכימה מועצת ההגנה האירופית להגביר את מאמצי האינטגרציה הצבאית. ההחלטה כוללת הגדלת המו"פ הצבאי ולמרות[דרושה הבהרה] חוקי האיחוד האירופי עצמם, פותח הרעיון של מחקר דו-שימושי (עם יישומים במישור הצבאי והאזרחי). תוכנית המחקר של האיחוד האירופי, הנקראת Horizon 2021/2020[21]. התכנית מתוקצבת ב-30 מיליארד יורו, כוללת גם מו"פ צבאי וביטחוני, שעבורו שמורים במפורש 2 מיליארד אירו.[21]
יחסים עם האו"ם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי ה-UEF (איחוד הפדרליסטים האירופיים) יש צורך להביא את מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי לאומות המאוחדות, מה שלטענתם יביא לתיאום ושקיפות רבים יותר בקבלת ההחלטות שיהפכו את ה-CFSP לכלי, ויהפוך את האיחוד האירופי לשחקן אמין על הבמה העולמית.[22]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 Michael Smith, Europe's foreign and security policy: The Institutionalization Of Cooperation., Cambridge: Cambridge University Press, 2003, עמ' 63-219
- 1 2 FOREIGN POLICY: AIMS, INSTRUMENTS AND ACHIEVEMENTS, www.europarl.europa.eu, 2023-03-31 (באנגלית)
- ↑ Article 18. Treaty of The European Union, Article 18. Treaty of The European Union, Legislation.gov.uk
- ↑ Arnold Kanter, The European Defense Community in the French National Assembly: A Roll Call Analysis, Comparative Politcs, עמ' 203-228
- ↑ Christopher Chivvis, "Birthing Athena. The Uncertain Future of ESDP", Focus stratégique, עמ' 23-28
- ↑ Douglas Hurd, Developing the Common Foreign and Security Policy, Internationals Affairs, Volume 70, Issue 3, 1994, עמ' 421–428
- ↑ Fernando Lozano, La accion exterior de la union Europea, Alcala University Press, 2005, עמ' 1-34
- ↑ בספרדית, Política Exterior y de Seguridad Común de la Unión Europea, www.exteriores.gob.es
- ↑ Conclusions Brussels, 18/19 June 2009, Presidency
- ↑ Fowels, Maria, The European Union’s Common Foreign and Security Policy and Human Rights, Netherlands Quarterly of Human Rights, 2004, עמ' 291–324
- ↑ Richard Corbett e Iñigo Vigo, Report about Lisbon Treaty
- ↑ Treaty of The European Union, Art. 16
- ↑ Foreign Affairs Council (FAC)
- ↑ High Representative of the Union for Foreign Affairs and Security Policy
- ↑ Article 27, Treaty of Europe
- ↑ Thomas Grunert, Prospects for a Common Foreign and Security Policy - Preliminary Review
- ↑ Art 42, Treaty of The European Union
- ↑ EUR-Lex - mutual_defence - EN - EUR-Lex, eur-lex.europa.eu (באנגלית)
- ↑ Art 21, Treaty of The European Union
- ↑ Luigi Lonardo, May Member States’courts act as catalysts of normalization of the European Union’s Common Foreign and Security Policy
- 1 2 European Commission Decision, Horizon Europe. Work Programme 2021-2022. Civil Security for Society, research-and-innovation.ec.europa.eu (באנגלית)
- ↑ Campaña para una Asamblea Parlamentaria en la ONU, Secretariat, La Unión de Federalistas Europeos fortalece el apoyo por una Asamblea Parlamentaria de la ONU, Campaign for a UN Parliamentary Assembly, 2016-11-07 (בספרדית)
