מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי
מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי, הנועדת לפתור סכסוכים ולקדם קונזנסוס בינלאומי, מבוססת על ערכים של דיפלומטיה וכבוד לכללים על פי החוק הבינלאמי[1]. נוסף על כך, סחר, סיוע הומניטרי ושיתוף פעולה לפיתוח, ממלאים תפקיד חשוב בתפקידו הבינלאומי של האיחוד האירופי על ידי אותה מדיניות. בכל הנוגע להבטחת חיזוק הביטחון הבינלאומי, קידום שיתוף הפעולה הבינלאומי, גיבוש הדמוקרטיה ושלטון החוק, וכן כיבוד זכויות האדם וחירותו הם פילרים יסודים על פי אותה מדיניות
מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי (CFSP) היא אחת משתי פלטפורמות הפעולה שעליהן בנויה השירות האירופי לפעולה חיצונית (EEAS). זהו תחום פעולה ספציפי הכפוף לכללי הפעלה שונים. היקף פעולתו כולל את כל הפוטנציאל שהמדינות החברות רוצות להעניק לה, בתחום מדיניות החוץ המסורתית יותר, שרגישותה המיוחדת מייעצת להתאים אותה לבין-ממשלתי הנכון יותר של האיחוד האירופי.[2]ה-CFSP הוקמה במסגרת אמנת מאסטריכט משנת 1992, שנכנסה לתוקף ב-1993, ותוגברה על ידי אמנת אמסטרדם משנת 1997, שנכנסה לתוקף ב-1999. עם זאת, היא לא השיגה את אותה מידה של אינטגרציה בתוך האיחוד האירופי. מזו של מדיניות אחרת, במיוחד בעניינים כלכליים. מדיניות זו היא תחום שבו מדינות רצו לשמור על כוח קבלת ההחלטות. במובן זה, כלל האחדות הדמים מאפשר לכל מדינה להטיל וטו על החלטות בתחום זה שהיא רואה לנכון.
מדיניות זו מנוהלת על ידי הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון. ההחלטות מתקבלות בהסכמה מועצת האיחוד האירופי בענייני הגנה נשקלים מנגנונים לביצוע משימות מחוץ לגבולות האיחוד. משימות אלו הן התנדבותיות ויכולות להיות אזרחיות וצבאיות באופיים.[3]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך השלבים השונים של הבנייה האירופית, המושגים של איחוד פוליטי, מדיניות חוץ משותפת או הגנה משותפת עלו באופן קבוע על סדר היום, כאשר הוצגו פרויקטים פוליטיים שונים.. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היו כמה יוזמות קצרות לאינטגרציה ביטחונית אירופית שמטרתה להגן מפני תוקפנות אפשרית הן מהסובייטים והן מהגרמנים.
ב-1950, תוכנית פלבן[4] (שלקחה את שמה מנשיא המועצה בצרפת) שקלה יצירת צבא אירופי משולב בפיקוד משותף. תוכנית זו הייתה נושא למשא ומתן בין המדינות החברות בקהילת הפחם והפלדה האירופית בין השנים 1950 ל-1952, והובילה לחתימת האמנה להקמת קהילת ההגנה האירופית (EDC).
היווצרותה של ארכיטקטורת הגנה כלל-אירופית, כחלופה להצעת הצטרפותה של מערב גרמניה לנאט"ו, נועדה לרתום את הפוטנציאל הצבאי הגרמני במקרה של עימות עם הגוש הסובייטי.זה היה פרויקט, שנועד ליצור מבנה פדרלי או קונפדרלי, שהוצג בשנת 1953. "הקהילה הפוליטית האירופית" סיפקה הקמת אספה פרלמנטרית דו-ביתית, מועצה מבצעת אירופית, מועצת שרים ובית משפט של צדק. עם זאת, פרויקט זה מעולם לא ראה אור, שכן הוא נדחה על ידי האספה הלאומית הצרפתית ב-30 באוגוסט 1954. בשנת 1970, שיתוף הפעולה הפוליטי האירופי (EPC) הוליד את התיאום הראשוני של מדיניות החוץ של הקהילות האירופיות (EC). בין ההיבטים השונים, שיתוף הפעולה הפוליטי האירופי, תחת השורשים הללו, הציג צורה ראשונה של תיאום בין מדיניות החוץ של המדינות החברות, שהוליד פגישות והתייעצויות תקופתיות, ובמידת האפשרית, עיבוד עמדות משותפות או הוצאת הצהרות משותפות. למרות שזה יהיה חסר כל בסיס חוקי עד אימוץ החוק האירופי האחיד בשנת 1986 יכלול סעיף הקשור ל"הוראות על שיתוף פעולה אירופי בענייני מדיניות חוץ", סעיף שמכוחו המדינות החברות התחייבו "לגבש וליישם במשותף מדיניות חוץ אירופית"[5]
למרות התחזקותו ההדרגתית, שיתוף הפעולה הפוליטי האירופי נותר ללא שינוי במהותו עד להקמת האיחוד האירופי. למעשה, אמנת מאסטריכט משנת 1992 הפכה את הקהילה הכלכלית האירופית לאיחוד אירופי, והוסיפה שני עמודי תווך נוספים למבנים ולמדיניות של הקהילה האירופית. היסוד השני שהוכנס על ידי אמנת מאסטריכט היה בדיוק מדיניות החוץ והביטחון המשותפת, שסיפקה שיתוף פעולה חזק יותר מבעבר, הנחוצה כדי לאפשר לאיחוד האירופי למלא תפקיד ברמה גלובלית התואמת את משקלו ולנהל ביעילות שינויים גאופוליטיים בסוף המלחמה הקרה. למרות שרק ב-1999, עם כניסתו לתוקף של אמנת אמסטרדם, באירופה ניסוח מדיניות הגנה המשותפת תישקל שוב בגלוי באמנות, אשר ה-EPC (שיתוף פעולה מדיני אירופי) כבר שהובא בחשבון באקט היחיד, ומעל לכל, הסיכוי לאמץ מדיניות חוץ וביטחון משותפת (CFSP) עם החתימה על אמנת מאסטריכט, כבר פתחו את הדלתות לשחר הראשון של שיתוף פעולה צבאי אוטונומי בקנה מידה אירופאי. לפיכך, בשנת 1992 הסכימו שרי ההגנה של הקהילות דאז ליצור מסגרת שיתוף פעולה צבאי אוטונומי של נאט"ו, אם כי מתואמת עם נאט"ו, לפיתוח משימות מסוימות לשמירת שלום או הומניטריות במדינות שלישיות.[6]
בשנת 2009, בוטל באמנת ליסבון את "מבנה העמודים של האיחוד האירופי", תוך טשטש את ההבחנה הברורה בין שלושת תחומי האינטגרציה האירופית. למרות שינויים מסוימים, ה-CFSP ממשיכה לפעול בעצם לפי השיטה הבין-ממשלתית, כך שלנציבות האירופית ולפרלמנט האירופי יש סמכויות מוגבלות מאוד בתחום זה. חוזה ליסבון הציג שינויים רלוונטיים נוספים, כמו הקמת הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ומדיניות ביטחון כדמות יציבה ושירות החוץ האירופי כמנגנון דיפלומטי ומנהלי המנהל את מדיניות החוץ המשותפת.[7]
כעת הסוגיות בינלאומיות שולטות במידה רבה בזירה הפוליטית האירופית. רבים מהאזורים הכי לא יציבים ובעייתיים בעולם ממוקמים בגבולות אירופה והקרבה הזו מגדילה את האחריות, הם של מדיניות חוץ וביטחון המשותפת של האיחוד היאופי והם של האו"ם בתכנון ויישום פתרונות.[8][2]
מבנה המדיניות לאחר אמנת לסבון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנת ליסבון ביצעה את צעדיו הראשונים כפרויקט חוקתי בסוף 2001[9]
הגעה להקנות שינויים מסוימים ביעדים, עקרונות ותכנים מסוימים. בתוך תכנים אלה, מסודרים בהתאם לסעיף 14, השינויים סביב התצורה המוסדית של הפרלמנט. קובע כי "הפרלמנט יורכב מנציגי אזרחי האיחוד" ולא מ"נציגי עמי המדינות". אמנת ליסבון מציגה סעיף הגנה הדדי, הקובע כי כל המדינות החברות מחויבות להעניק סיוע למדינה חברה אחרת שהיא מושא לתוקפנות. סעיף סולידריות קובע לאיחוד ולמדינות החברות בו לספק סיוע בכל האמצעים העומדים לרשותם למדינה חברה שנתונה להתקפת טרור או לקורבן של אסון טבע או מעשה ידי אדם. "שיתוף פעולה מובנה קבוע" פתוח לכל המדינות החברות המתחייבות להשתתף בתוכניות היכולות הצבאיות האירופיות ולספק יחידות קרביות זמינות לפעולה מיידית. שיתוף פעולה כזה מחייב את אישור חברי המועצה, אשר יפעלו ברוב מיוחס לאחר התייעצות עם הסמנכ"ל/המשנה.[10][11]
עניין זה בהפיכת האיחוד האירופי לגלוי יותר בעולם ניתן לראות הן באמנה על האיחוד האירופי (TEU), הכוללת את החדשות על ה-CFSP, והן באמנה על תפקודו של האיחוד האירופי (TFEU). החלק החמישי, שכותרתו פעולה חיצונית של האיחוד, מקיף את כל מדיניות הקהילה של העמוד הראשון לשעבר עם השלכה חיצונית, כגון המדיניות המסחרית המשותפת, מדיניות שיתוף הפעולה לפיתוח, שיתוף פעולה עם מדינות שלישיות והסיוע ההומניטרי של האיחוד. ביניהם ההגנה על הדמוקרטיה, שלטון החוק, זכויות האדם וחירויות היסוד, כמו גם כבוד האדם. האמנות שלאחר מכן (אמסטרדם וניס) המשיכו בתהליך ההדרגתי בשאיפה לחזק את יכולתו של האיחוד האירופי לפעולה חיצונית.[12]
מבנה מוסדי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועצה האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתאם לאמנה על האיחוד האירופי,[13] מדיניות החוץ והביטחון המשותפת (CFSP) שהאיחוד מבצע בעולם היא תוצאה של מתודולוגיית קבלת החלטות ספציפית, שונה מזו שמתעלת את שאר הפעולות החיצוניות של האיחוד. לפיכך, הרגישות המיוחדת של הנושאים הכלולים בסדר היום של CFSP, הכוללת היבטים ואזורים מדיניים, נוגע בעובדת הריבונות, קובעת את ההדרה הכמעט מוחלטת של הפרלמנט האירופי בתהליך של קבלת ההחלטות כולו, כמו גם למוסדות בקרה או פיקוח אחרים כגון בית המשפט ובית הדין לביקורת. הפעולות בעלות אופי חקיקתי מוטלות מתחום זה של פעולה פוליטית אירופית; אין מקום לחוקים אירופיים בתחום מדיניות החוץ והביטחון (וגם לא במדיניות ההגנה שלה), אלא רק להחלטות אחרות, בעלות אופי ביצוע או רגולטורי.[14]
הנציג העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנם שני תחומי סמכות, הנשלטים על ידי מנגנונים שונים מאוד בניסוחם ובהפעלתם, עם זאת, מאז כניסתה לתוקף של ליסבון, כפופים לאותו הרכב מוסדי ולרשות, פחות או יותר שהוקמה, של הנציג העליון. שני תחומי סמכות אלו הם: לייצג את המועצה בנושאי מדיניות חוץ וביטחון משותפת, ולשמש כנציב בראש תיק החוץ של הנציבות, כראש תחום מדיניות חוץ ומדיניות הגנה משותפת, יו"ר הישיבות התקופתיות של הוועדה. שרי החוץ. בנוסף, הוא מייצג את האיחוד בזירה הבינלאומית בנושאים הקשורים למדיניות החוץ והביטחון המשותפת (CFSP) ונעזר בשירות האירופי לפעולה חיצונית המורכב מפקידים מהמועצה, הנציבות והשירותים הדיפלומטיים הלאומיים.[15][1]
שירות החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשירות הדיפלומטי, תפקידיו מורכבים בעיקרם מתמיכה וסיוע לנציג העליון במילוי תפקידיו, כאחראי ביותר לפעולת החוץ של האיחוד, בכל תחומי פעילותו. השירות האירופי לפעולה חיצונית יהיה השירות הדיפלומטי הרב-לאומי הראשון, ואחד הגדולים בעולם[16][1]
מטרות ויעדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתאם לסעיף 21 של אמנת האיחוד, פעולת האיחוד בזירה הבינלאומית מבוססת על כיבוד מערכת עקרונות וארגון של מערך יעדים המפורטים באותו חוק. העקרונות הבסיסיים של הפעולה החיצונית של האיחוד, אותם ניתן לסווג, הם הבאים: שמירה על שלום, חיזוק הביטחון הבינלאומי, טיפוח שיתוף פעולה בינלאומי, לפתח ולגבש את הדמוקרטיה ושלטון החוק, כמו גם כיבוד זכויות האדם וחירויות היסוד. האיחוד האירופי מקיים שותפויות עם השחקנים העיקריים על הבמה העולמית, כולל קבוצות אזוריות ומעצמות מתעוררות.[17]
כיום נושאים בינלאומיים שולטים במידה רבה בזירה הפוליטית האירופית. רבים מהאזורים הכי לא יציבים ובעייתיים בעולם ממוקמים בגבולות אירופה והקרבה הזו מגדילה את האחריות שלנו בתכנון ויישום פתרונות.
- הגנה על ערכים משותפים, אינטרסים בסיסיים ועצמאות האיחוד. הגנה זו כוללת את שלמות האיחוד אשר חייבת להיעשות בהתאם לאמנה של האומות המאוחדות.
- חיזוק הביטחון של האיחוד האירופי והמדינות החברות בו.
- שמירת השלום וחיזוק הביטחון ברמה הבינלאומית, בהתאם לאמנת האומות המאוחדות, לחוק הסופי של הלסינקי ולמטרות אמנת פריז.
שיתוף פעולה מובנה קבוע[18][עריכת קוד מקור | עריכה]
זהו פעולה המאפשר למדינות החברות באיחוד האירופי, הרוצות בכך, לפתח במשותף את יכולות ההגנה שלהן ולספק יחידות קרביות למשימות מתוכננות. מנגנון זה, שהמועצה האירופית מוסמכת ליישם ברוב מוסמך, אפשר יצירת גרעין קשה בין המדינות שמוכן להשתלבות צבאית גדולה יותר.
מדיניות חוץ וההגנה הדדית[19][עריכת קוד מקור | עריכה]
ההגנה ההדדית מתייחס, בדיני האיחוד האירופי, לתנאי הטענה ולחובות הנגזרות מסעיף 7 של סעיף 42 של אמנת האיחוד. היא רלוונטית במיוחד בתחום מדיניות הביטחון וההגנה המשותפת, שכן היא קובעת שאם מדינה חברה היא מושא למתקפה בשטחה, שאר מדינות האיחוד "חייבות" לספק סיוע "על כל האמצעים העומדים לרשותם. סעיף זה, שאומץ עם כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון, נוצר בבירור בהשראת הסעיף המופיע, במונחים דומים, על ידי נאט"ו. מדינות רשאיות לתעל את הסיוע האמור באמצעות ארגון שנוצר על ידי האמנה האמורה.[20][21] חובת הגנה הדדית זו מחייבת את כל המדינות החברות. עם זאת, היא אינה משפיעה על הנייטרליות של מדינות חברות מסוימות ועולה בקנה אחד עם ההתחייבויות של המדינות החברות בארגון האמנה הצפון-אטלנטית.
מימון המדיניות על ידי האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 2013, מועצת ההגנה האירופית הסכימה להגביר את מאמצי האינטגרציה הצבאית. בכך הוחלט גם להגדיל את המו"פ הצבאי ולמרות חוקי האיחוד האירופי עצמם, פותח הרעיון של מחקר דו-שימושי (עם יישומים במישור הצבאי והאזרחי). תוכנית המחקר של האיחוד האירופי, הנקראת Horizon 2021/2020[22], ועם תקציב של 30,000 מיליון יורו, פתחה אפוא את הדלת גם למו"פ צבאי וביטחוני, שעבורו שמורים במפורש 2,000 מיליון איורו.[22]
יחסים עם האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי ה-UEF (איחוד הפדרליסטים האירופיים) יש צורך להביא את מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי לאומות המאוחדות. בין הטיעונים שלהם, הם מאשרים שזה יספק תיאום ושקיפות רבה יותר בקבלת ההחלטות שיהפכו את ה-CFSP לכלי, ואפריורי, יהפוך את האיחוד האירופי לשחקן אמין על הבמה העולמית.[23]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Michael Smith, Europe's foreign and security policy: The Institutionalization Of Cooperation., Cambridge: Cambridge University Press, 2003, עמ' 63-219
- ^ 1 2 FOREIGN POLICY: AIMS, INSTRUMENTS AND ACHIEVEMENTS, www.europarl.europa.eu, 2023-03-31 (באנגלית)
- ^ Article 18. Treaty of The European Union, Article 18. Treaty of The European Union, Legislation.gov.uk
- ^ Arnold Kanter, The European Defense Community in the French National Assembly: A Roll Call Analysis, Comparative Politcs, עמ' 203-228
- ^ Christopher Chivvis, "Birthing Athena. The Uncertain Future of ESDP", Focus stratégique, עמ' 23-28
- ^ Douglas Hurd, Developing the Common Foreign and Security Policy, Internationals Affairs, Volume 70, Issue 3, 1994, עמ' 421–428
- ^ Fernando Lozano, La accion exterior de la union Europea, Alcala University Press, 2005, עמ' 1-34
- ^ בספרדית, Política Exterior y de Seguridad Común de la Unión Europea, www.exteriores.gob.es
- ^ Katrin Auel and Oliver Honig, פיקוח בזמנים מאתגרים באירופה
- ^ Conclusions Brussels, 18/19 June 2009, Presidency
- ^ Fowels, Maria, The European Union’s Common Foreign and Security Policy and Human Rights, 2004, עמ' 291–324
- ^ Richard Corbett e Iñigo Vigo, Report about Lisbon Treaty
- ^ Treaty of The European Union, Art. 16
- ^ Foreign Affairs Council (FAC)
- ^ High Representative of the Union for Foreign Affairs and Security Policy
- ^ Article 27, Treaty of Europe
- ^ Thomas Grunert, Prospects for a Common Foreign and Security Policy - Preliminary Review
- ^ Art 42, Treaty of The European Union
- ^ EUR-Lex - mutual_defence - EN - EUR-Lex, eur-lex.europa.eu (באנגלית)
- ^ Art 21, Treaty of The European Union
- ^ Luigi Lonardo, May Member States’courts act as catalysts of normalization of the European Union’s Common Foreign and Security Policy
- ^ 1 2 European Commission Decision, Horizon Europe. Work Programme 2021-2022. Civil Security for Society, research-and-innovation.ec.europa.eu (באנגלית)
- ^ Campaña para una Asamblea Parlamentaria en la ONU, Secretariat, La Unión de Federalistas Europeos fortalece el apoyo por una Asamblea Parlamentaria de la ONU, Campaign for a UN Parliamentary Assembly, 2016-11-07 (בספרדית)
