נאט"ו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נאט"ו - ארגון האמנה הצפון-אטלנטית
NATO OTAN landscape logo.svg
НАТО Самит 2021 NATO Summit 2021 -14.06.2021- (51245988182).jpg
Flag of NATO.svg
דגל נאט"ו - ארגון האמנה הצפון-אטלנטית
תחום North Atlantic Treaty Organization (orthographic projection).svg
שפה רשמית אנגלית, צרפתית
מטה הארגון בריסל, בלגיה
חברים איטליהאיטליה איטליה
איסלנדאיסלנד איסלנד
אלבניהאלבניה אלבניה
אסטוניהאסטוניה אסטוניה
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
בולגריהבולגריה בולגריה
בלגיהבלגיה בלגיה
בריטניהבריטניה בריטניה
גרמניהגרמניה גרמניה
דנמרקדנמרק דנמרק
הולנדהולנד הולנד
הונגריההונגריה הונגריה
טורקיהטורקיה טורקיה
יווןיוון יוון
לוקסמבורגלוקסמבורג לוקסמבורג
לטביהלטביה לטביה
ליטאליטא ליטא
מונטנגרומונטנגרו מונטנגרו
מקדוניה הצפוניתמקדוניה הצפונית מקדוניה הצפונית
נורווגיהנורווגיה נורווגיה
סלובניהסלובניה סלובניה
סלובקיהסלובקיה סלובקיה
ספרדספרד ספרד
פוליןפולין פולין
פורטוגלפורטוגל פורטוגל
צ'כיהצ'כיה צ'כיה
צרפתצרפת צרפת
קנדהקנדה קנדה
קרואטיהקרואטיה קרואטיה
רומניהרומניה רומניה
מזכיר כללי ינס סטולטנברג
תקופת הפעילות 4 באפריל 1949[1] – הווה (73 שנים)
מוטו Animus in consulendo liber עריכת הנתון בוויקינתונים
nato.int
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נאט"ו – ארגון האמנה הצפון-אטלנטיתאנגלית: NATO, ‏North Atlantic Treaty Organization‏; בצרפתית: OTAN,‏ Organisation du traité de l'Atlantique nord) הוא ברית צבאית בין 30 מדינות צפון אמריקה ואירופה. הארגון מממש את האמנה הצפון-אטלנטית שנחתמה ב-4 באפריל 1949[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיום ממזרח לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה הצפון-אטלנטית נחתמת על ידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן בוושינגטון, 4 באפריל 1949, האמנה אושררה על ידי הסנאט האמריקאי באוגוסט אותה שנה
פסגת נאט"ו בשנת 2002

מטרתה העיקרית של הברית מופיעה בסעיף החמישי של האמנה שלה, שנחתמה ב-4 באפריל 1949[1] בוושינגטון על ידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן:

המדינות החברות מסכימות שבכל מקרה של התקפה חמושה כנגד אחת או כנגד יותר מהן, באירופה או בצפון אמריקה, תיחשב התקפה כזו כהתקפה כנגד כולן. בהתאם לכך, הן מסכימות שבמקרה של התקפה כזו, כל אחת מהן, בהתאם לזכותה להגנה עצמית המוכרת על פי סעיף 51 לאמנת האומות המאוחדות, תסייע לפי הנחוץ למדינה או למדינות שהותקפו, באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם המדינות האחרות. הסיוע יכול לכלול, לפי הנחוץ, גם שימוש בכוחות מזוינים. כל זאת, על מנת להחזיר את הביטחון למדינות הברית הצפון אטלנטית.

סעיף 5 של אמנת נאט"ו

סעיף זה בא כהיערכות להתקפה מצד ברית המועצות, אך סכנה זו לא התממשה. הסעיף הופעל פעם אחת בהיסטוריה של הארגון, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר[2].

כמענה לברית נאט"ו הוקמה על ידי מדינות מזרח אירופה ב-1955 ברית ורשה[3]. מטרת ברית ורשה הייתה לבלום את השפעת ארצות הברית, להתייצב כמשקל נגד לברית נאט"ו ולהגביר את ההשפעה באירופה ואסיה.

התקופה שלאחר תום המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכות של שנת 1989 באירופה הובילו להערכה אסטרטגית מחודשת של מטרת נאט"ו, המשימות שלו וההתמקדות ביבשת הבלעדית כמעט באירופה. באוקטובר 1990 הפכה גרמניה המזרחית לחלק מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה ומהברית, ובנובמבר 1990 חתמה הברית בפריז על הסכם הכוחות המזוינים הקונבנציונליים באירופה (CFE) עם ברית המועצות. היא חייבה צמצומים צבאיים ספציפיים ברחבי היבשת, שנמשכו לאחר קריסת הסכם ורשה בפברואר 1991 ופירוק ברית המועצות בדצמבר אותה שנה, מה שהסיר את היריבים העיקריים בפועל של נאט"ו. אז התחיל תהליך של צמצום ההוצאות והציוד הצבאי באירופה. אמנת CFE אפשרה לחתומים להסיר 52,000 כלי נשק קונבנציונליים בשש עשרה השנים הבאות, ואיפשרה להוצאות הצבאיות של חברות נאט"ו באירופה לרדת ב-28% מ-1990 עד 2015.

ב־1 ביולי 1991, כתוצאה מההתפוררות ההדרגתית של ברית המועצות והגוש המזרחי, התפרקה ברית ורשה[4], ובשנים 1999 ו-2004 הצטרפו לברית נאט"ו אחדות ממדינות מזרח אירופה, בהן פולין, הונגריה, צ'כיה וגם המדינות הבלטיות, המדינות הראשונות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר והצטרפו לברית. מאז ראשית המאה העשרים ואחת התרחבה נאט"ו באזור חבל הבלקן כשהצטרפו אליה 4 מדינות בחבל; מקדוניה הצפונית, קרואטיה, אלבניה ומונטנגרו.

בשנות ה-90 של המאה ה-20, הארגון הרחיב את פעילותו למצבים פוליטיים והומניטריים שלא היו בעבר דאגות של נאט"ו. במהלך התפרקות יוגוסלביה, הארגון ערך את ההתערבויות הצבאיות הראשונות שלו בבוסניה מ-1992 עד 1995 ואחר כך ביוגוסלביה ב-1999[5]. סכסוכים אלה הניעו ארגון מחדש צבאי גדול ראשון לאחר המלחמה הקרה. המבנה הצבאי של נאט"ו קוצץ ואורגן מחדש, כאשר כוחות חדשים כמו מפקדת הברית של פיקוד אירופה הוקמו. השינויים שחוללה קריסת ברית המועצות במאזן הצבאי באירופה מאז הסכם CFE הוכרו באמנת הכוחות המזוינים הקונבנציונליים המותאמים באירופה, שנחתמה בפסגת איסטנבול ב-1999.

מבחינה פוליטית, הארגון חיפש יחסים טובים יותר עם מדינות מרכז ומזרח אירופה האוטונומיות החדשות, ופורומים דיפלומטיים לשיתוף פעולה אזורי בין נאט"ו לשכנותיה הוקמו במהלך תקופה זו שלאחר המלחמה הקרה, כולל יוזמת השותפות לשלום ויוזמת הדיאלוג הים תיכוני. 1994, מועצת השותפות האירו-אטלנטית ב-1997, והמועצה המשותפת הקבועה של נאט"ו-רוסיה ב-1998. בפסגת וושינגטון ב-1999, הונגריה, פולין וצ'כיה הצטרפו רשמית לנאט"ו, והארגון גם הוציא הנחיות חדשות לחברות עם "תוכניות פעולה לחברות" מותאמות אישית[6]. תוכניות אלו שלטו את הוספת חברות הברית החדשות: בולגריה, אסטוניה, לטביה, ליטא, רומניה, סלובקיה וסלובניה ב-2004[7], אלבניה וקרואטיה ב-2009, מונטנגרו ב-2017 וצפון מקדוניה ב-2020. בחירתו של נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ב-2007 הובילה לרפורמה גדולה בעמדתה הצבאית של צרפת[8], שהגיעה לשיאה עם החזרה לחברות מלאה ב-4 באפריל 2009, שכללה גם הצטרפותה מחדש של צרפת למבנה הפיקוד הצבאי של נאט"ו, תוך שמירה על הרתעה גרעינית עצמאית[9].

בשנת 2007 יחסי רוסיה עם הארגון החלו להתדרדר, בעקבות כוונה ארצות הברית להציב מערכות הגנה נגד טילים בפולין ובצ'כיה. בתגובה הודיע נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי רוסיה משעה את מחויבויותה ל"הסכם הכוחות הקונוונציונליים באירופה". הסכם שנחתם בסוף ימיה של ברית המועצות, בו הוגבלה בין השאר כמות הכוחות והנשק שמותר לצדדים לפרוס בין האוקיינוס האטלנטי במערב לרכס הרי אורל במזרח. ההסכם עודכן ב-1999 אך ובנאט"ו טענו שרוסיה לא מילאה את חלקה בו, מאחר שהמשיכה להחזיק כוחות צבא בגאורגיה ובמולדובה[10].

באוגוסט 2008, בעקבות מלחמת גאורגיה–רוסיה והכרזת רוסיה על הכרה בעצמאות המחוזות הבדלניים באבחזיה ודרום אוסטיה, ניתקה נאט"ו את הקשרים הדיפלומטיים עם רוסיה[11]. הם חודשו בבדצמבר 2008[12]. בעקבות סיפוח חצי האי קרים ב-2014 יחסי נאט"ו ורוסיה שוב הגיעו למשבר[13], ולמעשה הביאו לחברות הארגון את ההכרה בחשיבות הארגון[14]. מדינות מזרח אירופה קראו לחיזוק כוח ההרתעה של הארגון[15].

בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית נקלע הארגון למשבר, לאחר שטראמפ הכריז במהלך מסע הבחירות שלו כי הוא איננו מתכוון בהכרח לכבד את הסכמי ברית נאט"ו אם רוסיה תתקיף[16]. ביולי 2018 נערכה פסגת נאט"ו בה עלה חשש כי טראמפ יודיע רשמית על פרישת ארצות הברית מהארגון, אך לבסוף הביא מחויבות לארגון[17]. עם זאת מיד אחר כך אחר פגשת פסגה ידידותית עם נשיא רוסיה פוטין בהלסינקי[18]. ביוני 2020 הודיע על תוכנית לצמצום נוכחות צבא ארצות הברית בגרמניה[19].

פעולות צבאיות עיקריות של הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס F-15 ממריא להפצצות בשטחי יוגוסלביה מאביאנו, איטליה.
מגדלי התאומים בוערים בעת מתקפת פיגועי 11 בספטמבר, שבוצעה על ידי אל-קאעידה. אירוע זה היווה את הגורם המיידי למלחמת אפגניסטן.
כוחות צבאיים בעיראק
ספינה אמריקאית משגרת טיל טומהוק במסגרת מבצע שחר האודיסיאה.

מלחמת המפרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת המפרץ

ב-1991 פלשה עיראק בראשות סדאם חוסיין לכווית. הפלישה גונתה על ידי מדינות העולם ובראשן מדינות המערב. נאט"ו, יחד עם עוד צבאות שלא חברים בארגון, תקפו את עיראק במטרה לשחרר את כווית. המטרה הושגה במהרה, וכווית שוחררה. הצבא לא כבש את עיראק.

מבצע כוח מאוחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מבצע כוח מאוחד

מבצע "כוח מאוחד" הוא מבצע הפצצות רחב היקף ומאסיבי על הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, אשר נמשך מן ה-24 במרץ ועד ה-10 ביוני 1999 ונחשב לחלק חשוב במלחמת קוסובו. "כוח מאוחד" היה המבצע רחב-ההיקף הראשון בהיסטוריה של נאט"ו, לאחר מבצע כוח מכוון (Operation Deliberate Force) בבוסניה והרצגובינה במהלך ספטמבר 1995.

מטרותיה המוגדרות של נאט"ו היו לאלץ את הממשלה הסרבית להביא לקץ מלחמת האזרחים בקוסובו בין צבא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה וכוחות פרה-צבאיים סרביים לבין צבא שחרור קוסובו. ממשלת יוגוסלביה טענה כי היא הגנה על המיעוט הסרבי בקוסובו מפני התקפות של צבא שחרור קוסובו. מחלקת המדינה של הממשל האמריקני הגדירה בעבר את צבא שחרור קוסובו כארגון טרור.

מלחמת אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001-2014)

מלחמת אפגניסטן, המכונה על ידי צבא ארצות הברית "מבצע חירות מתמשכת", היא מלחמה שיזמה ארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, שהעלו את אפגניסטן כחשודה העיקרית במתן בסיסים לאוסאמה בן לאדן ולארגון הטרור אל-קאעידה. במסגרתה נכבשה אפגניסטן והופל שלטון הטליבאן שהתקיים בה.

ארצות הברית קיבלה תמיכה וגיבוי בינלאומיים רחבים, ובין היתר הברית הצפון אטלנטית - נאט"ו - הפעילה לראשונה מאז הקמתה את סעיף מספר 5 באמנתה, לפיו תקיפה באחת המדינות החברות בברית משמעה פגיעה בכל המדינות החברות בה[20]. בנוסף לכך, מדינות רבות כדוגמת סין, רוסיה והודו הציעו שיתוף פעולה מודיעיני (ורוסיה אף שלחה כסיוע כוחות ספצנאז של השירות הפדרלי ללוחמה בסמים), או כדוגמת יפן וקוריאה הדרומית שהציעו שיתוף פעולה צבאי ורפואי. אחד הביטויים לתמיכה ולגיבוי הרחבים ניתן למצוא בקואליציית "ISAF", שהוקם על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 בדצמבר 2001 ומטרתו לשמור על הביטחון והפיתוח של אפגניסטן לאחר מפלת שלטון הטליבאן בה.

לאחר הפלת שלטון הטליבאן וכיבוש הבירה קאבול, הוקם שלטון חדש שהתבסס על הברית הצפונית (איגוד של ארגונים המתנגדים לטליבאן וששלטו באפגניסטן לפני שהארגון השתלט עליה).

מאז שנת 2021 הטליבאן חזר לשלטון בעקבות החלטת נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן על נסיגת הכוחות האמריקאים משטח המדינה.

מלחמת עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מלחמת עיראק

בשנת 2003 נכנסו כוחות נאט"ו, בלחץ ארצות הברית, אל עיראק כדי לסייע לכוחות ארצות הברית שם. עשרות אלפי חיילים נשלחו לסייע לאמריקאים, כולל כוחות של מדינות שלא חברות בנאט"ו. לבסוף סדאם חוסיין הופל והוצא להורג, וקיימת נוכחות צבאית בולטת בעיראק שסועת המלחמה. ב-15 בדצמבר 2011 הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק.

התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מבצע שחר האודיסיאה

התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב הוא מבצע בינלאומי שנועד לאבטח אזורים אסורים לטיסה בלוב, על פי החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם מיום 17 במרץ 2011, שהתירה למדינות החברות לנקוט "בכל אמצעי דרוש" כדי למנוע מכוחות הביטחון הנאמנים למועמר קדאפי, שליט המדינה, לפגוע באזרחים באמצעות תקיפות אוויריות על רקע ההתקוממות בלוב, במהלכה ניהלו מורדים חמושים קרבות עזים מול צבאו של קדאפי ואף כבשו ערים חשובות ואזורים נרחבים.

מדינות החברות בנאט"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המייצגת את החברות בברית נאט"ו
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מדינות חברות בנאט"ו

המדינות המייסדות של נאט"ו:

המדינות שהצטרפו בהמשך (לפי שנים):

מדינות מועמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בוסניה והרצגובינהבוסניה והרצגובינה בוסניה והרצגובינה (בתהליך של הצטרפות כחברה בארגון)
  • גאורגיהגאורגיה גאורגיה (בתהליך של דיאלוג מתקדם שמטרתו היא הצטרפות כחברה בארגון)
  • אוקראינהאוקראינה אוקראינה - החלה בתהליך של דיאלוג על הצטרפות כחברה בארגון בשנת 2008. בתגובה אמר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי ארצו עלולה לכוון טילים גרעיניים אל אוקראינה אם זו תצטרף. פוטין אמר את הדברים במסיבת עיתונאים במוסקבה, לאחר דיון של ארבע שעות עם נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו, והדגיש כי שאיפת קייב להצטרף לנאט"ו עלולה להגביל את ריבונותה[26]. ביוני 2008 ביקרה משלחת של נאט"ו באוקראינה לדיונים ראשונים על הצטרפות[27]. באוגוסט 2008 הודיעה אוקראינה כי תסכים להציב טילי הגנה בשטחה לאחר שרוסיה הודיעה על פרישתה מהסכם שיתוף פעולה ארוך טווח ביניהן[28]. בעקבות הפלישה הרוסית לחצי האי קרים הודיעה ראש ממשלת אוקראינה, ארסני יאצניוק, כי בכוונתו לקדם בפרלמנט הצעת חוק שתאפשר לאוקראינה להצטרף לברית נאט"ו[29]. באוקטובר 2022 נשיא אוקראינה הגיש באופן רשמי בקשה להצטרפות כחברה בארגון.
  • פינלנדפינלנד פינלנד[30] (בתהליך של הצטרפות כחברה בארגון)
  • שוודיהשוודיה שוודיה[31] (בתהליך של הצטרפות כחברה בארגון)

בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בראשית 2022, דעת הקהל בפינלנד ובשוודיה השתנתה באופן־חד לטובת הצטרפות לנאט"ו. בסקרי דעת קהל שפורסמו בשתי המדינות בסוף מרץ ותחילת אפריל, הסתמן רוב לטובת הצטרפות לארגון, לעומת רוב גדול שהתנגד לו טרם הפלישה[32]. ברשתות התקשורת בשוודיה התעורר דיון ער בנושא והחלו להופיע כתבות, מאמרי דעה, דיבייטים ותחקירים שהציגו לציבור השוודי בפירוט רב את ההשלכות האפשריות מהצטרפות לארגון זה, בין היתר על ידי נבחרי ציבור, אנשי אקדמיה וקציני הצבא. לבסוף, אישרו ממשלות שוודיה ופינלנד באופן רשמי את רצונן להצטרף לנאט"ו במהלך פגישה משותפת שערכו ראשי הממשלות. ב-15 במאי הודיעה ממשלת פינלנד באופן רשמי על רצונה להצטרף לארגון נאט"ו, כשההצבעה בפרלמנט המקומי ב-17 במאי עברה ברוב של 188 תומכים מול 8 מתנגדים בלבד[31]. במקביל, ראשת ממשלת שוודיה מגדלנה אנדשון הכריזה על כך ב-16 במאי, אולם טורקיה החלה לפעול תחילה לבלום את הצטרפות שוודיה ופינלנד[33].

ב-29 ביוני הסירה טורקיה את התנגדותה לצירוף שוודיה ופינלנד לנאט"ו[34].

הפרלמנטים של הארצות הנורדיות איסלנד, דנמרק, נורווגיה וכן של קנדה היו הראשונים שאישרו את בקשת שוודיה ופינלנד להצטרף לנאט"ו, כבר ביום החתימה על הבקשה ב-5 ביולי. בהצבעה שנערכה ב-3 באוגוסט העביר הסנאט של ארצות הברית את ההחלטה ברוב של 95 תומכים מול מתנגד אחד. נכון ל-27 בספטמבר 2022, 28 מדינות חברות אישרו באופן רשמי את בקשת הצטרפותן של שוודיה ופינלנד לארגון, כאשר נותר להצביע רק בטורקיה והונגריה, ואף מדינה לא דחתה את הבקשה[35].

שיתוף פעולה של ישראל עם נאט"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יחסי ישראל-נאט"ו

למדינת ישראל מעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו החל משנת 1987[36], בעקבות מהלך שיזם שר הביטחון יצחק רבין[37]. ב-3 במאי 2016 הודיעה נאט"ו כי נציגי ישראל יוכלו להשלים את תהליך האמנה ולעבוד ממטה הארגון בבריסל. המהלך התאפשר ככל הנראה לאחר שינוי המדיניות מצד טורקיה, שהתנגדה עד אז למהלך[38]. בספטמבר 2016 הגיש אהרון לשנו-יער, שגריר ישראל הראשון לנאט"ו (משמש גם כשגריר ישראל לאיחוד האירופי) את כתב האמנתו[39].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 נחתמה אמנת המערב, הארץ, 5 באפריל 1949
  2. ^ מייקל איגנאטיף, ‏לאן נעלמו כל החברים?, באתר גלובס, 2 בספטמבר 2002
  3. ^ קונייב בראש צבאות הגוש המזרחי, דבר, 15 במאי 1955
  4. ^ בטקס בפראג נחתם הסכם לפירוק ברית ורשה, חדשות, 2 ביולי 1991
  5. ^ סוכנויות הידיעות, ‏נאט"ו תפסיק ההפצצות האוויריות וצבא יוגוסלביה יפנה את קוסובו, באתר גלובס, 15 באפריל 1999
  6. ^ נאט"ו מתרחבת. יצרני הנשק בהיכון, באתר גלובס, 14 במרץ 1999
  7. ^ סוכנויות הידיעות, בוש: 7 המצטרפות לנאט"ו "מחזקות מוסריות הברית", באתר הארץ, 29 במרץ 2004
  8. ^ סטיבן ארלנגר, קתרין בנהולד, סרקוזי בתכנית חדשה: "צבא קטן ויעיל ומעורבות בנאט"ו", באתר הארץ, 18 ביוני 2008
  9. ^ ג'ודי דמפסי, הראלד טריביון, סרקוזי פועל לחברות צרפתית מלאה בנאט"ו, באתר הארץ, 10 בפברואר 2009
  10. ^ רויטרס, פוטין: רוסיה אינה מחויבת להסכמי צמצום הנשק באירופה, באתר הארץ, 27 באפריל 2007
  11. ^ סוכנויות הידיעות, בוש בעקבות הכרזת רוסיה על הכרה בעצמאות המחוזות הבדלניים: רוסיה מחריפה את המתח ומסבכת את המצב, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2008
  12. ^ סוכנויות הידיעות, נאט"ו תחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם רוסיה, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2008
  13. ^ אתר למנויים בלבד אנשיל פפר, סיפוח קרים: פוטין סימן למערב קו אדום, באתר הארץ, 19 במרץ 2014
  14. ^ אתר למנויים בלבד אנשיל פפר, בגלל סיפוח קרים נאט"ו שוב רלוונטית, באתר הארץ, 22 במרץ 2014
  15. ^ אתר למנויים בלבד האקונומיסט, חברות נאט"ו מעוניינות להפגין קשיחות נגד רוסיה, באתר הארץ, 8 ביולי 2016
  16. ^ נדב איל, טראמפ: "אינני מתכוון בהכרח לכבד את הסכמי ברית נאט"ו אם רוסיה תתקיף", באתר חדשות 13, 21 ביוני 2016
  17. ^ אתר למנויים בלבד מארק סנטורה, הניו יורק טיימס, הן מפחדות - מרוסיה. המדינות שבאמת יפסידו מפגיעה בנאט"ו, באתר הארץ, 12 ביולי 2018
    אתר למנויים בלבד אקונומיסט, ברית בסכנה: שלושה תרחישים לפסגת נאט"ו שנפתחת היום, באתר הארץ, 11 ביולי 2018
    אתר למנויים בלבד חמי שלו, התוצאה מעידה על הסיבה: הדרכים שבהן משרת טראמפ את רוסיה, באתר הארץ, 6 ביולי 2018
  18. ^ אתר למנויים בלבד אי-פי ורויטרס, הפסגה בהלסינקי: טראמפ רוצה שואו טלוויזיוני, פוטין מסתפק בעצם הפגישה, באתר הארץ, 16 ביולי 2018
  19. ^ אתר למנויים בלבד הניו יורק טיימס, תכנית טראמפ לצמצום נוכחות צבא ארה"ב בגרמניה עשויה לממש את חלומו של פוטין, באתר הארץ, 7 ביוני 2020
  20. ^ ניצן הורוביץ, בניגוד לארה"ב, אירופה "אינה נמצאת במלחמה", באתר הארץ, 17 בספטמבר 2001
  21. ^ 1 2 מרכז כובד חדש בהגנה האטלנטית, חרות, 19 בדצמבר 1952
  22. ^ הדגל המערב גרמני על מתקנים צבאיים, חרות, 9 במאי 1955
  23. ^ גרמניה המערבית צורפה כבר בשנת 1955, לאחר איחוד גרמניה מחדש צורפה גרמניה המזרחית כחלק אינטגרלי מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה
  24. ^ סוכנויות הידיעות, עוד עימות רוסיה-מערב: מונטנגרו מצטרפת לנאט"ו, באתר ynet, 2 בדצמבר 2015
  25. ^ North Macedonia joins NATO as 30th Ally, nato.int, ‏27 במרץ 2020
  26. ^ פוטין נגד אוקראינה: נכוון טילינו אם תצטרפו לנאט"ו, באתר הארץ, 12 בפברואר 2008
  27. ^ הראלד טריביון וג'ודי דמפסי, משלחת נאט"ו באוקראינה, באתר הארץ, 18 ביוני 2008
  28. ^ סוכנויות הידיעות, אוקראינה: נסכים להציב טילי הגנה בשטחנו, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2008
  29. ^ אתר למנויים בלבד איי.פי ורויטרס, אוקראינה רוצה להצטרף לנאט"ו; המערב דן בהחרפת הסנקציות על רוסיה, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2014
  30. ^ רויטרס‏, פינלנד: נגיש בקשה להצטרף לנאט"ו, באתר וואלה!‏, 16 במאי 2022
  31. ^ 1 2 אסף אוני, ‏אחרי פינלנד: גם שבדיה הודיעה על כוונתה להצטרף לנאט"ו, באתר גלובס, 15 במאי 2022
  32. ^ אסף אוני, ‏דיווחים בשבדיה: הממשלה החליטה להגיש בקשת הצטרפות לנאט"ו, באתר גלובס, 13 באפריל 2022
  33. ^ אסף אוני, ‏טורקיה תבלום את הצטרפות שבדיה ופינלנד לנאט"ו?, באתר גלובס, 17 במאי 2022
  34. ^ אתר למנויים בלבד גרדיאן וניו יורק טיימס, טורקיה הסירה את התנגדותה לצירוף שוודיה ופינלנד לנאט"ו, באתר הארץ, 29 ביוני 2022
  35. ^ Finland & Sweden Accession, מתוך אתר נאט"ו (באנגלית)
  36. ^ עמנואל רוזן, ישראל עולה ליגה בארה"ב: תהיה במעמד דומה לחברות נאט"ו, מעריב, 11 בדצמבר 1987
  37. ^ אלכס פישמן, רבין בקש זכויות נאט״ו בארה״ב, חדשות, 7 בספטמבר 1986
  38. ^ אתר למנויים בלבד ברק רביד, טורקיה הסירה את הווטו וישראל תוכל להדק את קשריה עם נאט"ו, באתר הארץ, 5 במאי 2016
  39. ^ השגריר הישראלי הראשון בנאט"ו