מרידת ניקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מהומות ניקה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מרידת ניקהיוונית: ἡ Νίκα Στάσις) או מהומות ניקהיוונית: Στάση του Νίκα) הייתה אירוע שהתרחש במשך שבוע בקונסטנטינופול בינואר 532, במהלך תקופת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. מהומות ניקה היו המהומות האלימות ביותר שהתרחשו בקונסטנטינופול עד שנה זו: מחצית העיר נשרפה ונהרסה ו30,000-35,000 אנשים נהרגו. הן נחשבות עד היום למהומות הקשות ביותר בתקופת שלהי העת העתיקה.

ברקע לפרוץ המהומות, המיסים הכבדים וצמצום המשק באימפריה הביזנטית לאחר החובות הכבדים שהותירה מלחמת איבריה נגד האימפריה הפרסית. במיוחד היה שנוא הממונה על הצמצומים, הפרפקט פראטורי, יואנס מקפדוקיה.

המורדים הורכבו בתחילה מאוהדי הקבוצות של מרוצי המרכבות בבירה, ובהמשך הצטרפו אליהם סנאטורים רבים ובכירי ממשל העיר.

פירוש השם "ניקה" הוא "ניצחון"', או "לכבוש"[1] ביוונית, וזו הייתה ססמתם של המורדים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיעות[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים אשר במקור היו אחראים על ארגון משחקי קרקס. במקור חולקו ל-4 קבוצות לפי צבעים - כחולים, ירוקים, לבנים ואדומים. הסיעות הכחולות והירוקות היו היריבות העיקריות.

עם השנים, היריבות בין הקבוצות ותומכיהן גדלה, וקיבלה משמעות פוליטית, כאשר אפילו שכונות בתוך עיר הבירה חולקו בהתאם לאוהדים השונים.

הקיסר יוסטיניאנוס ואשתו תיאודורה, היו אוהדים מוכרים של הקבוצה הכחולה[2].

ההוצאה להורג שנכשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ראשון, ה-10 בינואר 532, איודאימון, מושל העיר קונסטנטינופול, הורה על הוצאה להורג של מספר פושעים שהואשמו ברצח. שניים מהנידונים להורג, אחד מן הסיעה הכחולה ואחד מן הסיעה הירוקה היריבה, נשלחו לתלייה בגרדום. כאשר נתלו, הגרדום נשבר, והשניים נפלו על הרצפה בעודם חיים. הקהל שצפה במחזה, טען שזוהי התערבות אלוהית, וקרא לחנינתם. נזירים ממנזר St. Konon הצליחו להבריח את השניים אל מנזר St Lawrence והגנו עליהם שם[2].

איודאימון שלח כוח צבאי לצור על המקום, כאשר הנזירים והשניים כלואים בפנים.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרובע האימפריאלי בקונסטנטינופול

ביום רביעי, ה-13 בינואר, נערכו מרוצי המרכבות בהיפודרום העיר. תוכננו לאותו יום 24 מרוצי מרכבות, כאשר הקהל ביציעים מחולק לפי הסיעות - הכחולה והירוקה. מתחילת המרוצים ועד למירוץ ה-22, הקהל קרא לקיסר לחון את הפושעים הנמלטים. לאחר שלא קיבלו מענה על ידי הקיסר, התאחדו האוהדים וקראו "Long Live the Merciful Blues and Greens"![2]

האוהדים המאוחדים החלו במהומות תוך קריאות Nika (ניצחון), והקיסר ואנשיו ברחו אל הארמון אשר היה מחובר ליציע המלכותי, והתבצרו בפנים.

המורדים עזבו את ההיפודרום והגיעו בערב למפקדת הצבא וכלא העיר, הפרטוריום, ודרשו את שחרור הנמלטים הכלואים במנזר. משלא קיבלו תשובה, פרצו המורדים לכלא, שרפו את המקום והרגו את פקידי הממשל שבו.

המורדים המשיכו במהומות, והחלו לשרוף אזורים נרחבים בעיר - כנסיית איה סופיה, מרחצאות זוקסיפוס, בתי העשירים, ומבני ציבור נוספים בחצר הקיסר.

ההיסטוריון פרוקופיוס מספר[2] כי באותן שנים, שלטו בעיר שלושה אנשים אשר העלו את זעם הציבור:

  1. איודאימון, מושל העיר (Praefectus urbi): אשר הורה על ההוצאה להורג של הנמלטים.
  2. טריבוניאנוס, אשר שימש בתור ה-קוואיסטור: אדם חכם ובעל ניסיון רב, אך חמדן ומושחת, אשר קיבל תשלום עבור ביטול או תמיכה בהצעות חוק שונות, לפי רצון המשלמים לו.
  3. יואנס מקפדוקיה, מושל המשפט (Prefect of the Court): פותר בעיות מצוין, אך בור חסר השכלה ובריון אלים ואכזר.

המורדים קראו לקיסר להרוג את שלושת האנשים, ויוסטיניאנוס החליט לפטרם בתקווה להרגעת המהומות.

אך ביום החמישי למהומות, הורה הקיסר על גירושם של שני אחייניו של הקיסר הקודם לו, אנסטסיוס הראשון. האחיינים, היפאתיוס ופומפיאוס, שירתו בתפקידים בכירים בממשל יוסטיניאנוס, גורשו מהארמון לביתם, ככל הנראה עקב חשש הקיסר לכך שיצטרפו אל המורדים.

אך כעת, מששמעו המורדים על כך, הגיעו לביתם וקראו להכתרת היפאתיוס לקיסר, במקומו של יוסטיניאנוס.

הכתרתו של היפאתיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרוניקאי יואנס מאלאלס, מספר[3] כי המורדים לקחו את היפאתיוס לפורום של קונסטנטינופול, הלבישו אותו בבגדים מלכותיים והניחו לראשו כתר. לאחר מכן, המורדים והיפאתיוס חזרו להיפודרום, והושיבו את היפאתיוס בכס המלכותי ביציע הקיסר. גם יואנס וגם פרוקופיוס, מספרים כי היפאתיוס התנגד בהתחלה להכתרה, אך מששמע על כך שהקיסר עדיין מבוצר בארמון, החליט לקבל את דעת ההמונים והכריז על עצמו כקיסר.

התלבטותם של יוסטיניאנוס ותאודורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המהומות, התבצרו הקיסר ואשתו בארמון. השניים התלבטו ביחד עם יועציהם האם עליהם להישאר בעיר ולהסתכן במותם, או לברוח ובכך לפרוש מתפקידיהם. תאודורה הקיסרית, קראה ליוסטיניאנוס ואמרה כי עליהם להישאר ולהילחם, מאחר שמבחינתה היא מעדיפה למות מאשר להפסיק ולשרת כקיסרית:

"....May I never be parted from the purple! May I never live to see the day when I will not be addressed as Mistress by all in my presence!"[2] (פרוקופיוס, מלחמות, 1.24)

ובתרגום לעברית:

"מי ייתן ואני לא אופרד מהסגול (סמל הקיסרות הביזנטית)! מי ייתן ואני לא אחייה ואראה את קיסרותי מופרדת ממני!"

דיכוי המהומות[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

בעצת אשתו, ולאחר ששמע יוסטיניאנוס על הכתרתו של היפאתיוס, הורה הקיסר לשני הגנרלים בליסאריוס ומונדוס, להוביל את חייליהם ולחסל את המורדים המבוצרים בהיפודרום.

מונדוס הוביל כוח אל עבר הכניסה הדרומית המשויכת עם הירוקים, ובליסאריוס הוביל את כוחותיו אל הכניסה הצפונית המשויכת לכחולים. לאחר שנתקלו בהתנגדות חזקה משתי הכניסות, החליט בליסאריוס לנסות ולהסתנן עם כוח קטן יותר היישר אל היציע המלכותי, שם שהה היפאתיוס, הקיסר החדש.

בליסאריוס אסר את היפאתיוס ופומפיאוס, והרג את תומכיהם. בינתיים, שאר הכוחות אשר כיתרו את המורדים מצפון ומדרום, החלו לטבוח בהמוני המפגינים בתוך ההיפודרום, והביאו למותם של כ-30,000 איש.

סיום המהומות[2][3][עריכת קוד מקור | עריכה]

היפאתיוס ופומפיאוס הובאו לפני יוסטיניאנוס, וטענו כי פעלו בחשאי למענו - הם הביאו את כלל המורדים אל ההיפודרום כדי להקל על יוסטיניאנוס לחסל את המהומות. פרוקופיוס בעצמו מעלה את הטענה כי ייתכן והיפאתיוס גורש מהארמון בתחילת המהומות, מתוך כוונה להפוך אותו למרגל אצל המורדים.

אך יוסטיניאנוס פנה אל השניים, ואמר להם כי אם הם אכן היו פועלים בשירותו, הם היו מורים למורדים על הפסקת המהומות עוד לפני כן, ובכך מונעים את שריפתה של העיר.

השניים נכלאו, והוצאו להורג ביום שלישי, ה-19 בינואר 532. בכך הסתיימו המהומות, והקיסר יוסטיניאנוס החל לבנות מחדש את העיר ההרוסה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 ALEXANDER P. KAZHDAN, editor, The Oxford Dictionary of Byzantium, Oxford, England: Oxford University Press, 1991
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 H.B. DEWING, PROCOPIUS - History of The Wars, London: HARVARD UNIVERSITY PRESS, 1914
  3. ^ 1 2 Elizabeth Jeffreys, Michael Jeffreys and Roger Scott, The Chronicles of John Malalas, Melbourne: Australian Association for Byzantine Studies, 1986