מהימנות (דיני ראיות)
מהימנות (או אמינות) בדיני הראיות, היא מבחן ראייתי המבטא את יחסו של בית המשפט לאמיתות עדותו של עד במשפט.
מהימנות כמבחן ראייתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מבחן ראייתי
| מבחנים ראייתיים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||
| קבילות | מהימנות | משקל | דיות | ||||||||||||||||||||||||||||||||
מהימנות במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהימנות בחקיקה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחן המהימנות של המשפט הישראלי מעוגן בסעיף 53 לפקודת הראיות[1] הקובע שערכה של עדות שבעל־פה ומהימנותם של עדים בהם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט
.[2]
עניין של בית המשפט להחליט בו[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנהגותם של העדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקרים העלו ספקות האמנם התנהגות העד על דוכן העדים ראויה לשמש אבן בוחן למהימנותם.[3]
נסיבות העניין[עריכת קוד מקור | עריכה]
אותות האמת המתגלים במשך המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהימנות בפסיקת בתי המשפט בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
קביעת ממצאי מהימנות מצריכה התבוננות בלתי אמצעית בעדים בעת מתן העדות, ובכלל זה בתגובותיהם לשאלות שנשאלו, בשפת גופם ובאופן מסירת העדות
, נוסף על שיקולים שבהיגיון.[4] עם זאת, גם כאשר השופט לא התרשם ישירות מהעד, הוא מוסמך לקבוע ממצאי מהימנות על יסוד שיקולים שבהיגיון בלבד.[5]
הלכה היא כי רשימת השיקולים המנויים בסעיף 53 אינה רשימה סגורה, אך מצויים בה השיקולים העיקריים שעל פיהם נדרש בית המשפט להכריע בשאלת המהימנות.[6] "אותות האמת" אינם רק אלה העולים מתוך עדות העד עצמו, אלא גם אינדיקציות לאמיתות או אי-אמיתות העדות העולות מתוך עדויות וראיות אחרות במהלך המשפט.
יעקב קדמי מסכם בספרו את ארבעת המבחנים העיקריים למהימנות עד:[7]
| התרשמות | התרשמות ישירה של השופט מהתנהגותו של העד על הדוכן. אופן הצגת הדברים בידי העד, מראהו של העד בעת מסירת העדות וכדומה. |
|---|---|
| השוואה חיצונית | השוואת דבריו של העד עם דברים שהוא עצמו אמר במקום אחר ודברים שנאמרו על ידי עדים אחרים. |
| השוואה פנימית | העמדת עדות העד במבחן של היגיון, שכל ישר וניסיון חיים, בשאיפה לעקביות ללא סתירות פנימיות. |
| אישיות | בדיקת ההשלכה האפשרית של אישיותו על מהימנות דבריו ובמיוחד אופיו של העד ונגיעתו לעניין הנדון. |
הכלל הוא כי שאלת המהימנות מופקדת בידי הערכאה הדיונית השומעת את העד ועל כן בדרך כלל לא ניתן לערער על הכרעה הנוגעת למהימנות עד. ערכאת הערעור תתערב רק במקרים נדירים.[8]
עדותו של עד אחד המעיד על עובדא אחת ויחידה [...] אין ראייה זו ועדות זו ניתנות לחלוקה, ועדות כזאת כשבטלה מקצתה בטלה כולה
.[9]
הבחנה בין מהימנות לאמינות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השופט יעקב טירקל מבחין בין מהימנות לאמינות. לגישתו, אפשר שתיקבע מהימנות גבוהה לעֵד ובו בזמן תתגלה בעיית אמינות ביחס לעדות.[10][11]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרדכי קרמניצר, קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים, הפרקליט ל"ה, חוברת ג', דצמבר 1983, עמ' 407–437
- אריאל סלטו, כשאת אומרת שאמרת: לא! עדות מתלוננות בתיקי "אינוס היכרות" – אמרה שאינה ניתנת להפרכה, הפרקליט נ"ג, חוברת א', יולי 2014, עמ' 166–193
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סעיף 53 לפקודת הראיות מבוסס על סעיף 11 לפקודת העדות המנדטורית
- ^ סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971
- ^ Amna M. Qureshi, Relying on Demeanour Evidence to Assess Credibility during Trial: A Critical Examination, Criminal Law Quarterly, Vol. 61, 2014, in SSRN
- ^ ע"פ 4844/09 חאתם מסעאד נ' מדינת ישראל, ניתן ב־31 במאי 2010, פסקה 8 לפסק דינו של השופט פוגלמן
- ^ ע"פ 8703/96 דניאל עמר נ' מדינת ישראל, ניתן ב-10 בנובמבר 1997. פ"ד כרך נ"א, חלק רביעי, עמ' 764–768, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת דורנר
- ^ ע"פ 611/80 מיהראן מטוסיאן ואחר נ' מדינת ישראל, ניתן ב-14 ביולי 1981. פ"ד כרך ל"ה, חלק רביעי, עמ' 85–117, בעמ' 112, מול אותיות שוליים ב–ג
- ^ יעקב קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה, מהדורת תש"ע–2009, עמ' 1833–1841
- ^ ע"פ 524/81 יחזקאל ששון נ' מדינת ישראל, ניתן ב-3 בדצמבר 1984. פ"ד כרך ל"ח, חלק רביעי, עמ' 271–280, בעמ' 275
- ^ ע"פ 19/50 יהושע בן יחיא דנוך נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, ניתן ב-11 באוגוסט 1950. פ"ד כרך ה', חלק ראשון, עמ' 81–93, בעמ' 92 מול אות שוליים א
- ^ ע"פ 6508/02 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־6 בפברואר 2003, פסקה 2 לפסק דינו של השופט טירקל
- ^ ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־4 באפריל 2004, פסקאות 1–2 לפסק דינו של השופט טירקל