שכל ישר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שכל ישר הוא מונח המתאר שיקול דעת והחלטה המבוססים על תפיסה פשוטה של מצב או עובדות.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לראות את השכל הישר כשקלול מורכב של הידע והנסיון הצבור של האדם המתבסס עליו, ובהקשר רחב יותר, של זה האמור להיות בשימוש אצל רוב בני האדם. ניתן לראות בשכל ישר כמתאר רמה בסיסית של מידע שימושי וכושר שיפוט והחלטה אשר מאפשר את קיומה של שיגרת חיים נורמלית ובטוחה.

הגדרה מילולית מדויקת של השכל הישר היא בעייתית אך הוא מהווה נושא מרכזי בהגות הפילוסופית של תורת ההכרה, ופילוסופים רבים עושים בו שימוש ומתייחסים אליו. השכל הישר הוא חלק מקבוצה של מושגים דומים קשים להגדרה מילולית מדויקת אך נמצאים בשימוש נרחב בכל הרבדים של התקשורת האנושית כגון: אינטואיציה, אמונה, חוכמת ההמון, ודעת הקהל.

השימוש במונח שכל ישר מכוון בעיקר להיבטים הקשורים בפעילות יום יומית במהלך החיים השוטף ואינו רלוונטי כלל לעולם המדע הטהור אשר לא ניתן להבינו ולתפוס את משמעותו באמצעות כלים של שכל ישר.

השקפות שונות בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס ואריסטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס נהג לשאול לדעתם של עוברים ושבים ברחובות אתונה העתיקה אודות טבע העולם, במטרה לגלות מה הם הטוב, היפה, החומר והאדם. הנחתו הסמויה הייתה כי השכל הישר של בני האדם יספיק לצורך מתן התשובה לשאלות אלה.

אריסטו טוען כי השכל הישר הוא למעשה חוש פנימי מובנה, אשר אינו קשור לחמשת החושים הפיזיים האחרים, המשמשים לקביעת מהותו של חומר פיזי. לכן, סוג מסוים של שכל ישר קיים גם אצל בעלי חיים נחותים מבני האדם אשר באמצעות השימוש במידע הנקלט בחושים הפיזיים שלהם, מפעילים שכל ישר הכולל הסקת מסקנות.

לעומת זאת ההקשר רציונלי של שכל ישר קיים רק אצל בני האדם. בניגוד להשקפות מאוחרות יותר, אריסטו מתעלם מהשפעת אמונות או ידע כללי משותף הצבור אצל בני אדם ורואה בו רק מעין גוף מפקח על חמשת החושים הפיזיים.

קיקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיקרו טוען כי משמעות השכל הישר היא הנסיון, הנוהג, ההשקפה, והמוסר המקובלים על הציבור בו הוא נוהג. לדעתו על כל מנהיג להתחשב בשכל הישר של הציבור אם ברצונו להשפיע עליו פעול על פי רצונו. יחד עם זאת שכל ישר הוא למעשה פעולת שיפוט ספונטנית וטבעית המבוצעת על ידי בני האדם במטרה להבחין בין טוב ורע.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף הנוצרי בואתיוס התייחס לשכל הישר כאל "רוח משותפת", כלומר חוק אוניברסלי המקובל על הכלל. תפיסה זו הייתה מקובלת גם על הפילוסופים בני ימי הביניים פייר אבלר ותומאס מאקווינס, ואשר על פיה העקרונות עליהם מתבסס השכל הישר הם ברורים לכולם ועיקביים עם האמת המוחלטת.

במהלך ימי הביניים המאוחרים (המאות ה-16 עד ה-18) טענו אנשי הזרם הרציונליסטי כי יש באפשרותם של בני האדם להבין את סודות היקום באמצעות השכל הישר שלהם וללא שימוש בתצפיות מדעיות. תומאס הובס טען כי בני האדם הקדמונים ניהלו את חייהם כפרטים בודדים אשר נלחמו אחד בשני כל העת. הובס הסתמך על שכלו הישר מבלי לבסס את השערותיו על ממצאים ארכיאולוגיים תקופתיים.

האצ'יסון ויום[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפילוסופים הבריטים משמעות המושג שכל ישר התפתחה מתוך הפרקטיקה של חיי היום יום ובעיקר בהקשר המוסרי שלהם. השכל הישר אינו בהכרח עיקבי עם הדעות המקובלות בקרב ההמון. יום מדגיש את השפעתם של הנסיון הנצבר וההרגל על השכל הישר.

לוק והאמפיריציסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרשנותו של ג'ון לוק אשר נשענה על עבודתו של התאולוג הצרפתי ז'אק-בנין בוסואה השכל הישר מושפע מן הנסיון הפנומנולוגי. חמשת החושים הפיזיים מעבירים את המידע הנקלט אשר הופך להתרשמות תפיסתית שמשמעותה היא אינטגרציה של המידע המכונה השכל הישר.

על פי הפילוסופים האמפיריציסטים, השכל הישר הוא למעשה עיבוד ואיחוד של המידע הנקלט בחושים הפיזיים של בני האדם. האמפריציסט המפורסם ביותר פרנסיס בייקון, טען כי הנסיון להבין את העולם באמצעות השכל הישר נכשל, מכיוון שלאנשים שונים יש שכל ישר שונה ובעיקר מכיוון שהוא מושפע עמוקות מדעות קדומות ומסורת דתית.

העידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף אדוארד מור ידוע כתומך העיקרי באסכולת השכל הישר. לטענתו יש חשיבות רבה לשימוש במושג מכיוון שהוא פונה להגיון הבריא ומשתמש בשפה המדוברת לצורך השפעה. לעומת זאת מבקרי הדוקטרינה של ההגיון הבריא טוענים כי יש בה מרכיב של הכחשה וחוסר התייחסות עניינית לטיעוני הצד השני.

פילוסופים מודרניים רואים בהגיון הבריא ובשכל הישר כסימן להבעת רצון טוב, המראה על נכונות לפעול למען טובת הכלל והאינטרס הציבורי, אשר לעתים עומד בניגוד לטובת הפרט. ישנם הרואים בקבלת החלטות ציבוריות על פי השכל הישר דרך לחינוך הציבור לפעול כנגד אינטרסים אישיים ולטובת האינטרס הכללי

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בשכל הישר ככלי שימושי לצורך קבלת החלטות מופיע גם במקורות היהודיים. במסכת יבמות[1] מופיע תיאור של שלושה אירועים בהם היה מעורב משה רבנו, "דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד.", ואשר בהם העדיף לקבל החלטה בסוגיה ספציפית על סמך הגיון בריא ושכל ישר, על פני בקשת הבהרה מאלוהים, וזאת למרות שעל פי המסורת הייתה האפשרות לבצע פניה שכזו פתוחה בפניו.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' מפרש ומסביר[2] את חשיבות השימוש בשכל הישר ככלי לצורך קבלת החלטות וטוען כי במצב שבו נתקל אדם במקרה שבו אין הוראה מפורשת מן התורה מה לעשות, או כאשר אם יפעל על פי ההוראה עלול לגרום נזק לאחרים, עליו לקחת אחריות אישית, ולאחר בחינת הדברים לקבל החלטה על פי ההגיון והשכל הישר. במובן הרחב יותר, יש ללמוד ולהבין את יחס התורה והפוסקים למצבים שונים ולהבין את דרך הישום המעשי שלהם. על כל אחד לפעול באמצעות השכל הישר בקיום התורה.

שיקול דעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקול דעת הוא מונח נלווה ומשלים להגדרות השכל הישר, באשר הוא מתאר את כושר השיפוט של אדם בבואו לקבל החלטה בנושא מסוים. שיקול הדעת כרוך בזיקה ישירה, ויוצר התאמה בין מידע המופיע בפני מקבל ההחלטה ובין אופן ישומו בנסיבות הספציפיות.

שיקול הדעת מקנה את היכולת לקבל החלטה מושכלת ואחראית אשר תהיה כפופה להנחיות החוק, הנהלים וסדרי העבודה המקובלים או המוסכמים, ותשלב אותם ביחד עם השכל הישר, הצדק הטבעי וההגינות הבסיסית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות דף סב עמוד א
  2. ^ http://www.ybm.org.il/hebrew/LessonArticle.aspx?item=3788