ערעור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ערעור הוא הליך במשפט, שבמסגרתו אחד הצדדים לדיון (או שני הצדדים), שאינו מסכים עם פסק הדין, הכרעת הדין, גזר הדין, או החלטה אחרת, פונה לערכאה גבוהה יותר, על-מנת שתדון פעם נוספת בעניינו, ותשנה את הפסיקה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי חשיבות הזכות לערער אמר השופט אליקים רובינשטיין את הדברים הבאים:

"לזכות הערעור, בדומה לזכות הגישה לערכאות, משקל מהותי, וכדברי המחבר ח' בן-נון (הערעור האזרחי (מה' 2), תשס"ד-2004), 57) "מקורה של הזכות לערער נעוץ, בין היתר, בתפיסה כי החלטה אנושית עלולה להיות שגויה, וכמוה גם החלטות שיפוטיות. הערעור מהווה מעין רשת ביטחון ומערכת בקרה המקטינים – אף כי לא בהכרח מונעים – פגיעה בבעלי דין". אין חולק כי זכות זו לגבי ערעור אחד – להבדיל מגלגול ערעורי נוסף - היא זכות מהותית. ייתכן אף כי היא נעה לאיטה לעבר מעמד חוקתי אם גם טרם הגיעה ליעד זה, ומכל מקום ניתן לה כאמור משקל רב"

בע"מ 8194/08 פלונים נ' פלוני

באופן כללי נקבע הכלל שהתערבות ערכאת ערעור "בממצאים של עובדה ומהימנות מצומצמת היא, והחריגים בהם היא מותרת הם מן הסוג שבפסק הדין מתגלה טעות בולטת או שנעדרת ממנו התייחסות לראיה מהותית"[1].

ערכאות הערעור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת בתי המשפט בישראל, נקבעו ערכאות הערעור בחוק בתי המשפט נוסח משולב, תשמ"ד-1984. ערכאות ערעור אלה הן כדלקמן:

  • על פסק דין של בית משפט השלום ניתן לערער בפני בית משפט מחוזי (אך אם פסיקתו של בית משפט השלום ניתנה בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות, יש להגיש תחילה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור, ורק אם זו מאושרת, מתקיים דיון בערעור).
  • על פסק דין של בית משפט מחוזי ניתן לערער בפני בית המשפט העליון (אך אם פסיקתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בשבתו כערכאת ערעור, יש להגיש תחילה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור, ורק אם זו מאושרת, מתקיים דיון בערעור).

גם בבתי הדין נקבעו ערכאות ערעור:

בכל אחד מבתי דין אלה, למעט בית הדין הצבאי ובית המשפט הצבאי לערעורים, לא ניתן לערער על פסק הדין של הערכאה העליונה, אך במקרים חריגים ניתן לעתור לבג"ץ כנגד בית הדין, ולמעשה מהווה הדיון בעתירה זו מעין ערעור. על פסקי הדין של בית הדין הצבאי ובית המשפט הצבאי לערעורים ניתן לערער ברשות לבית המשפט העליון.

בקשת רשות ערעור[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק בישראל מבדיל בין "ערעור בזכות" לבין מקרים בהם אין זכות לערער אך ניתן לבקש רשות לערער. ערעור ראשון על פסק דין סופי, הוא לרוב ערעור בזכות. לעומת זאת, במקרים הבאים אין זכות ערעור ויש לבקש רשות לערער:

  • ערעור על ערכאת ערעור, למשל בקשה בבית המשפט העליון לערער על פסק דין בערעור שניתן על ידי בית המשפט המחוזי
  • ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, שבגלל מהירות ההליך אין בו ערעור בזכות
  • כאשר מבקשים לערער על "החלטה אחרת", שאיננו פסק דין סופי, שנתן שופט בתיק

הקביעה לפיה כל עניין המובא בפני בית המשפט ראוי להיות נדון בפני שתי ערכאות, ולא יותר מכך, מופיעה בדברי שופט בית המשפט העליון, מאיר שמגר, בהם ציין[2]:

ראשיתו של כל דיון לפני הערכאה, אליה מוגשות הראיות לפי סדרי הדין התואמים את טיב הדיון, ומעליה ובנוסף לה מקוימת לאחר מכן הביקורת הנוספת של ערכאת הערעור. למותר להוסיף, כי אין בכך בלבד כדי למנוע מראש את הישארותה בעינה של כל נקודה השנויה במחלוקת, ומה גם שההכרעה האנושית לפי טבעה לעולם אינה יכולה להיות חופשית מסיכון כגון זה; אך לו גם היו מיתוספות ערכאות נוספות, לרוב לא היה בכך כדי להניח דעתו של כל מתדיין, ועיקרו של דבר, לא היה בכך, תאורטית לפחות, כדי להסיר מראש ולחלוטין כל מכשלה מלפני הפוסקים.
פשוט וברור הוא, כי המחלוקת, המועלית בהליך שיפוטי פלוני, אינה באה על פתרונה על ידי עצם הבאתה לפני הגורם השיפוטי המוסמך לכך, אלא תמצית השפיטה היא בהכרעה. לציבור בכלל ולמתדיינים בפרט יש עניין בסיומה של ההתדיינות על ידי ההכרעה בה. כל הסדר חקיקתי ממוסד אינו אלא פשרה בין הרצוי והאופטימאלי מבחינת הראות הסובייקטיבית של צד פלוני לבין בר הביצוע מבחינה אובייקטיבית; תולדתה של הפשרה היא בעיצובה של השיטה הנ"ל בידי המחוקק, לפיה בא ההליך השיפוטי בדרך כלל למיצויו על ידי הדיון בו בשתי ערכאות.
עם זאת, לא סתם המחוקק לחלוטין את אפשרות הפנייה אל הערכאה הנוספת הגבוהה יותר, אלא פתח פתח מותחם וצר לערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי שישב כערכאת ערעור. לא בהענקת זכות המדובר אלא בהתנאתה של הזכות בקבלת רשות, ומקום בו נוקטים לשון רשות משמע, כי הוקנה לערכאה, אשר בידיה הופקדה הסמכות להרשות ערעור נוסף, שיקול הדעת לקיים עיון, מיון ובירור, בטרם תפעיל כוחה ותעניק או תמאן להעניק את הרשות המבוקשת.

על המקרים שבהם תינתן רשות הערעור אמר השופט שמגר בפסק דינו:

לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים, בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם, אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במלים אחרות, מקרים, בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. למותר לחזור ולהזכיר, כי רשימה זו איננה יכולה להיות ממצה, ואף אינה מתיימרת להיות כזאת.

לעתים אורכים הליכי הערעור זמן רב, ואילו אחר פסק הדין או גזר הדין יש למלא מיד. מסיבה זו ניתן לבקש מבית המשפט שנתן את פסק הדין או את גזר הדין עיכוב ביצוע, וזאת עד לאחר סיום הדיון בערעור.

ערעור מחוץ למערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות הערעור ניתנת לא רק בבית משפט, אלא גם במוסדות להשכלה גבוהה, שבהם רשאי סטודנט לערער, בהתאם לנהלים של המוסד, על ציון שניתן לו.

גם בענפי ספורט ימים כמו שיט וגלישת גלים ניתנת הזכות לערער על שיט אחר או על החלטת השופטים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חמי בן-נון, טל חבקין, הערעור האזרחי, נבו הוצאה לאור, מהדורה שלישית, 2012.
  • יגאל מרזל, "זכות הערעור או ערעור בזכות? סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ומהותו של ערעור", בתוך ספר שלמה לוין, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 1530/02, סעיף 12
  2. ^ ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, ניתן ב-13.07.1982