החלטה על תוכנית בניין עיר של שנת 1916
החלטה על תוכנית בניין עיר של שנת 1916 בניו יורק הייתה תוכנית בניין עיר שהתפתחה במטרה לעצור את בנייתם של גורדי שחקים מסיביים, כדוגמת בניין אקוויטבל, המונעים את חדירת האוויר ואור השמש לרחובות שמתחתיהם. היא התרכזה במתן הגבלות נפח הבניין ודרשה את צמצום שטח הקומות החל מגובה מסוים. כך נוצרה מערכת נסיגות והגבלת גובה, שכונתה על ידי האמריקאים "זיגוראת".
האדריכל יו פריס (Hugh Ferriss) החל לחקור בשנת 1922 את האפשרויות הצורניות של התוכנית החדשה ויצר מודל המגדיל, ככל שניתן (תחת הגבלות התוכנית החדשה), את נפח הבניין ושטח הקומות. "החל מסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 החל להתפתח סגנון אדריכלי לתכנון גורדי שחקים ברחבי העולם בתגובה לתוכנית מהפכנית זו".[1] גורדי השחקים שנבנו בעיר בסגנון האר דקו הם תוצאה ישירה של מהפכה זו.
עד אמצע המאה העשרים רוב המבנים שתוכננו בסגנון הבינלאומי אימצו את התוכנית. גישה זו ספגה ביקורת על עוינותה,[2] ובין יתר, הביאה למהפכת תוכנית בניין עיר בשנת 1961.
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
להחלטה על תוכנית בניין עיר משנת 1916 הייתה השפעה גדולה על הפיתוח העירוני הן בארצות הברית והן בעולם.[3] האדריכל יו פריס (אנ') הפך את התקנות החדשות הללו לפופולריות בשנת 1922 באמצעות סדרת מחקרים, המתארים בבירור את הצורות האפשריות וכיצד ניתן למקסם את נפחי הבניין. "עד סוף שנות ה-20, גורדי השחקים הנסוגים, שנבנו במקור בתגובה לקוד האזורי בניו יורק, הפכו לסגנון שתפס משיקגו לשנגחאי", ציינו אריק פיטר נאש (Eric Peter Nash) ונורמן מקגראת' (Norman McGrath),[1] בדיון על בניין בנק החיסכון בוויליאמסבורג (אנ'). שנבנה בברוקלין, לפני כניסת ההחלטה לתוקף ועקב כך לא הוכתבה בו צורה כזו. גורדי השחקים הנסוגים בסגנון אר דקו של שנות ה-20 וה-30 הם תוצאה ישירה של החלטה זו.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד אמצע המאה ה-20 רוב הבניינים החדשים בסגנון הבינלאומי נבנו לפי דרישות מערכת הנסיגות, על ידי אימוץ השימוש בכיכרות או בניינים נמוכים המקיפים מגדל מונוליטי במרכזו. גישה זו ספגה ביקורת לעיתים קרובות.[4]
המחלקה לתכנון ערים של עיריית ניו יורק (אנ') העבירה את ההחלטה על תוכנית בניין עיר של שנת 1961 באוקטובר 1960,[5] וכללי הייעוד החדשים נכנסו לתוקף בדצמבר 1961, והחליפו את ההחלטה מ-1916.[6] ההחלטה החדשה השתמשה בתקנת יחס שטח הרצפה (אנ') (FAR) במקום כללי נסיגה. שטח הרצפה המרבי של בניין מוסדר לפי היחס שהוטל למקום בו נמצא הבניין. מאפיין נוסף של ההחלטה החדשה היה שטח ציבורי פתוח צמוד. אם יזמים יבנו שטח ציבורי פתוח סמוך לבניינים שלהם, הם יוכלו לקבל שטח נוסף לבניין שלהם כהטבה. כלל הטבה תמריצית זה נוצר בזכות ההשפעה החזקה של שני גורדי שחקים מייצגים. בניין סיגראם מאת לודוויג מיס ון דר רוהה ופיליפ ג'ונסון, ובית ליבר (אנ') מאת סקידמור, אווינגס ומריל (אנ') שהציגו את הרעיונות החדשים לבניין משרדים עם שטח פתוח. מבנים אלה שינו את קו הרקיע של ניו יורק עם הופעתו של עיצוב קופסאות זכוכית פשוטות והן עם הטיפול שלהם בשטחים פתוחים סמוכים. ההחלטה החדשה עודדה בניית שטח ציבורי בבעלות פרטית כדי להקל על צפיפות העיר.[7]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Ferriss, Hugh. The Metropolis of Tomorrow, with essay by Carol Willis. New York: Princeton Architectural Press, 1986. Reprint of 1929 edition. ISBN 0-910413-11-8.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- NYC Zoning History
- in-arch.net New York Skyscrapers zoning
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Nash and McGrath, Manhattan Skyscrapers 2005:55.
- ^ דייוויד דנלאפ "At New Trade Center, Seeking Lively (but Secure) Streets" 17 בדצמבר 2006
- ^ "Background". www1.nyc.gov. Retrieved 2017-05-24.
- ^ Dunlap, David W. (December 7, 2006). "At New Trade Center, Seeking Lively (but Secure) Streets". The New York Times. Retrieved 2008-06-06.
- ^ Bennett, Charles G. (1960-10-19). "Planners Adopt New City Zoning; Resolution Goes to Board of Estimate for Final Vote". The New York Times. ISSN 0362-4331. Retrieved 2020-05-01.
- ^ "New Zoning Code Goes into Effect". The New York Times. 1961-12-15. ISSN 0362-4331. Retrieved 2020-05-01.
- ^ W. Bressi, Todd (1993). Planning and Zoning New York City. Rutgers, the State University of New Jersey. pp. 9–12.