מוד מנוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוד מנוני בשנת 1975

מוד מנוניצרפתית - Maud Mannoni ; ‏ 23 באוקטובר 192315 במרץ 1998) הייתה פסיכואנליטיקאית בלגית, שהפכה לדמות מרכזית בתנועה הלאקאניאנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוד (מגדלנה) מנוני נולדה בעיר הבלגית Kortrijk, אך בילתה את שנות ילדותה הראשונות בציילון. לאחר שלמדה קרימינולוגיה באוניברסיטת בריסל, היא החלה בהכשרה אנליטית אצל אחד הפסיכואנליטיקאים החלוצים בבלגיה, Maurice Dugautiez. לאחר מכן, ב-1949, היא עברה לצרפת, שם התחתנה עם אוקטב מנוני. בזמן שהותה בפריז, היא יצרה קשר עם פרנסואה דולטו (Francoise Dolto), ועברה אנליזה נוספת אצל ז 'אק לאקאן, שבו תמכה, ביחד עם סרז' לקלייר ו- Jean Clavreul, בזמן הפיצולים שהתרחשו בפריז ב-1953 ואחר כך שוב ב-1963.[1]

על הילד המעוכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסמינר הראשון שלו שהתפרסם, לאקאן הזכיר את מוד מנוני והמליץ על הספר שלה שבדיוק יצא לאור, 'הילד המפגר ואמו'.[2] בספר הזה מנוני קובעת שהמטופל שאינו עומד בנורמות אינו מסוגל להפריד את האגו שלו מהאם.[3] במקום זאת, מתקיימת סימביוזה מסוימת: השורשים של פסיכוזות אלה, במילים של Bernard Touati הלאקאניאני, "רשומים בלא-מודע האימהי, כשהילד הפסיכוטי אינו מקבל הכרה כסובייקט מתאווה... וקופא כאובייקט חלקי הנתון לאומניפוטנטיות האימהית".

החל מ-1964, עם הפריצה קדימה של התנועה הלאקאניאנית, מנוני החלה להשפיע באמצעות עבודתה באופן מהפכני על דור שלם בצרפת - הורים, מורים, מטפלים בילדים ואנליטיקאים.[4] היא נפטרה בפריז.

הדיבור של הילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוני יצרה הבחנה בין מה שהיא כינתה "דיבור מלא" ו"דיבור ריק" - ביחס לשפה של הילד.[5] הדיבור הריק מתייחס לשפה של הילד הספוגה בסמלים של ידע הורי, והוא מנוגד ל'דיבור המלא' - המדובר מהלב. בקישור שעשתה בין הרעיונות שלה ובין תפישתה של אליס מילר על הילד הצייתן-מדי, מנוני טענה ש"הסובייקט של המילים אינו בהכרח הילד",[6] והחלה להיות מודאגת מן האפשרות שהורים המציפים רגשית מונעים מהילד את האכלוס והבעלות שלו על התנסויותיו שלו-עצמו. 

כל ילד, היא מציינת, נולד לתוך שיח הורי הקיים לפני לידתו; ובנסיבות מסוימות הנטל המנכר שבציפיות ההוריות עלול לחסום את תחושת הזכאות של הילד לדיבור ולחיים משלו.[7]

מרכזי תמיכה ואנטי-פסיכיאטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוני התמחתה במחלות נפש אצל ילדים, וב- 1969 הקימה את בית הספר  Bonneuil-sur-Marne, פרויקט של קהילה שבה חיים ילדים עם אוטיזם ופסיכוזה. בכך, היא תוארה כ"כזאת שהושפעה באופן עמוק מהאנטי-פסיכיאטריה של ליינג וקופר",[8] השפעה אשר ניתן אולי גם לראותה בתפישתה את הילד כדובר של המשפחה הלא-מתפקדת. עד לרפורמה שנעשתה בו כבית-חולים לאשפוז יום ב-1975, Bonneuil היה מוסד מוביל ובעל השפעה, שהיה ידוע במגוון הרחב של שיטות טיפול וההתעלמות שלו מגבולות מסורתיים.[9]

מנוני גם תרמה בהקמת ה- LVA—"מקום מגורים ואירוח"—מרכזי תמיכה קטנים רפואיים-חברתיים שמספרם הגיע ל-446 בשנת 2007. 

השפעות רחבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו של לאקאן, וההתפצלות של התנועה הלאקאניאנית, מנוני, ששמרה על החברות שלה ב- IPA באמצעות החברה הבלגית, החלה למלא מעין תפקיד מאחד, בניגוד לזה של לה-קלייר.[10]

הסינתזה הייחודית שהיא עשתה בין התאוריות הלאקאניאניות ובין אלה של ויניקוט הובילה לכך שנקודות המבט החדשות הללו על התפתחות הילד יכלו להיות מובאות לכדי בולטות רחבה הרבה יותר.[11]

מחקרים בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוני חשבה שהמוות המוקדם של אימו של Poe, והחשיפה שלו לגופתה, הם המפתח לרומנטיציזם הקודר של כל כתביו שהופיעו לאחר מכן.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוד Mannoni, Le Psychiatre, בן "פו", et le הלאקאניאנית של פסיכואנליזה (Paris 1970)
  • מוד Mannoni, אהבה, Haine, Séparation (פריז 1993)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוד מנוני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Élisabeth Roudinesco, Jacques Lacan (Cambridge 1997) p. 293
  2. ^ Jacques Lacan, The Four Fundamental Concepts of Psycho-Analysis (Penguin 1994) p. 238
  3. ^ Neville Symington, Becoming a Person through psychoanalysis (London 2007) p. 139
  4. ^ Questia: About the Author
  5. ^ Michael O'Loughlin, The Subject of Childhood (2009) p. 34
  6. ^ O'Loughlin, p. 84
  7. ^ Guy Hall et al., Theory and Practice of Child Psychoanalysis (2009) p. 41
  8. ^ Jacquy Chemouni, Histoire de la Psychanalyse en France (1991)
  9. ^ E. Roudinesco, Jacques Lacan & Co (1990) p. 494
  10. ^ Roudinesco, p. 441
  11. ^ Questia: About the Author
  12. ^ Darien Leader, The New Black (2008) p. 30-1 and p. 212