מוניו גיתאי-וינרויב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוניו גיתאי וינרויב
מוּניוֹ גיתאי וינרויב, באוהאוס, 1930
מוּניוֹ גיתאי וינרויב, באוהאוס, 1930
לידה 6 במרץ 1909
שלזיה
פטירה 24 בספטמבר 1970 (בגיל 61)
חיפה
מקום לימודים באוהאוס עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1932–1970 (כ־38 שנים)
תחום יצירה אדריכלות
יצירות ידועות בניין האדמיניסטרציה והספרייה, יד–ושם, ירושלים, מוניו וינרויב, 1953-1955 המכון ההידראולי, הטכניון, חיפה, מוניו וינרויב את אל מנספלד, 1953-1956 מכון מייזר ללימודי היהדות (כיום בניין פלדמן), קמפוס גבעת רם, האוניברסיטה העברית, ירושלים, מוניו גיתאי וינרויב את אל. מנספלד, 1955-1957 "מגדלור לעיוור", קריית חיים, מוניו וינרויב את אל מנספלד, 1956-1958 קריית הממשלה בירושלים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוּניוֹ גיתאי וינרויבגרמנית: Munio Gitai Weinraub;‏ 6 במרץ 190924 בספטמבר 1970) היה אדריכל ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוניו גיתאי וינרויב נולד בעיירה הקטנה שומלני (Szumlany) שבשלזיה וגדל בעיר ביילסקו-ביאלה, באזור הדובר גרמנית של פולין.  אביו היה מנהל משק בשירות בעלי אחוזה פולנים ואמו באה מרקע עשיר יותר של תעשיינים זעירים. הוא היה הצעיר מבין ארבעה בנים וילדותו עברה עליו בצל הקשיים של ימי מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הצטרף לשורות תנועת הנוער השומר הצעיר, ששילבה פעילות להכרת הטבע ברוח תנועות רומנטיות כמו "ציפור נוד" (Wandervoge) הגרמנית, עם חשיפה לאידאולוגיה הציונית ולסוציאליזם, והייתה לאחד מבתי–הגידול העיקריים של זרמי השמאל בתנועה הציונית.

כשהיה בן שמונה עשרה, בשנת 1927, ניסה להתקבל ללימודי אדריכלות בבית הספר באוהאוס שבדסאו אך, המליצו לו קודם . להירשם לבית הספר לאמנות Tischlerschule, שבברלין, שם למד רישום, פרספקטיבה ועיצוב רהיטים מסורתי, ורכש הבנה מעמיקה במלאכת העץ והנגרות. ב-1930 הגיש את מועמדותו בשנית לבאוהאוס והחל את לימודיו.

שני סמסטרים בלבד למד וינרויב בבאוהאוס ולא ברצף בשנים 1932-1930, לכן גם לא השלים את לימודיו במוסד זה ובכלל את לימודיו האקדמיים. שאיפתו של וינרויב ללמוד באוהאוס עולה בקנה אחד עם האקטיביזם של השומר הצעיר, שבה היה חבר. ולטר גרופיוס - שיסד  את הבאוהאוס ב-1919 כבית ספר אנטי–אקדמי מטיפוס ה"אמנויות והאומנויות" (Arts&Crafts) הצליח לתת ביטוי לרוח השיתופית של הדור הצעיר, שביקש להשתחרר מהגישות החברתיות והפוליטיות העקרות שהובילו למלחמת העולם הראשונה. "קתדרלה של הסוציאליזם" - זו מטאפורה יאה לתיאור של הבאוהאוס המוקדם, שהקדיש את עצמו לעיצובה של חברה חדשה. בית הספר נבנה על המיתוס של הגילדות בימי–הביניים, ופרויקט העיצוב נתפס בו ברוח האתוס השיתופי. הבאוהאוס הייתה בחירה מובנת מאליה לסטודנטים אידיאליסטים עם נטיות שמאליות, כמו וינרויב. הוא גויס לעבוד במשרדו של מנהל בית הספר דאז לודוויג מיס ון-דר-רוהה בברלין. משימתו המרכזית של וינרויב הייתה פיקוח התקנת מספר עבודות בתערוכת הבנייה הגרמנית של 1931 שהתקיימה בעיר.

עם עליית הנאציזם ב-1933, עלה לארץ. ב-1934 התיישב בחיפה, שהייתה לבסיס העירוני של תנועת העבודה העברית וקיים קשרים הדוקים עם קיבוצי השומר הצעיר, כשלקח חלק בתכנונן ובעיצובן של שש עשרה מנקודות היישוב שהקימה התנועה. תפקידי ההנהגה שמילא בתנועה בעודו נער החדירו בו תחושת סולידריות עם חברות שיתופיות מעין אלה.

בין השנים 19371959 נוסדה השותפות עם האדריכל אל מנספלד, מוניו וינרויב את אל מנספלד ארכיטקטים. עיקר עיסוק המשרד היה בשירות המוסדות המקומיים של תנועת העבודה ובתכנון בתי ספר, מבני תרבות, מפעלים, שיכוני עובדים, קיבוצים, בתי מגורים פרטיים, בנייני משרדים ומתקני תעשייה. המאפיינים המובהקים של עבודתם המשותפת ניכרים בצמצום מעמדן של תבניות קומפוזיציוניות אורטוגנליות והעדפה לפתרונות פרגמטיים. ב-1949 נבחר וינרויב לראש אגף המחלקה לאריכטוקטורה באגף התכנון במשרד העבודה והבינוי, בראשותו של אריה שרון. כראש המחלקה השתתף בהתווית מדיניות התכנון הראשונית של מדינת ישראל.

ב-1951, זכתה השותפות וינרויב את מנספלד בפרס הראשון בתחרות לתכנון קריית הממשלה בירושלים. בנוסף, המשרד זכה בשנות ה-50 בתריסר תחרויות לאומיות נוספות. וינרויב ומנספלד בשנות ה-50 החלו ללמד בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. תפקידיהם האקדמיים, בשילוב עם האתגר של יצירה ארכיטקטונית רציפה, השפיעו על תפיסותיהם התאורטיות ההולכות ומתפלגות ושיתוף הפעולה ביניהם הגיע לתום בסוף שנת 1959.

החל מאותה שנה המשיך וינרויב בדרך עצמאית ועבד בעיקר בשביל מזמינים שאיפשרו לו ליצור ארכיטקטורה החדורה רגישות חברתית, כאשר מרבה לשתף פעולה עם תנועת העבודה, הקיבוצים ומוסדות חינוך שונים. אחד הפרויקטים האחרונים שלו היה תכנון מגדל המים בגיל–עם (מוסד שיקומי לנוער עבריין בשפרעם). פרויקט זה מיטיב מכולם לגלם את המחויבות שחש לאורך כל חייו ליצירת ארכיטקטורה שימושית, מתוכננת לפרטי–פרטים, הרותמת מומחיות גדולה של עבודה בחומר להשגת אסתטיקה מינימליסטית רגועה.

מוניו גיתאי וינרויב, חיפה, 1960, צילום: אבשלום בן דוד

ב-35 שנות קריירה, הקים וינרויב גוף עבודות משמעותי העומד על כ-300 פרויקטים, תוך יישום עקבי של עקרונות הבאוהאוס ופיתוחם. הוא השאיר אחריו מספר יצירות מופת דוגמת בלוק המגורים מטיפוס - המכון ההידאורלי בטכניון בחיפה.

וינרויב נפטר ב-24 בספטמבר ב-1970 בחיפה בגיל 61 ונקבר בקיבוץ כפר מסריק.

עבודתו כאדריכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ארבעה עשורים היה וינרויב מעורב בעשרות רבות של פרויקטים, ברובם באזור חיפה ובקיבוצים בצפון. עבודתו הייתה פשוטה למראית עין, מוקפדת לפרטי פרטים, מאוזנת במידותיה, מתוכננת ברגישות וקשובה לסביבה. ליישובים העבריים בארץ-ישראל הוא ביקש להביא אדריכלות מודרנית של שאר-רוח, שתדחה מסגרות אידאולוגיות נוקשות ותפעל בנייטרליות לשירות צרכים אנושיים בסיסיים, באלגנטיות הנסמכת על טכנולוגיה מתקדמת ותשתית מרחיקת ראות. אף שהתואם הזה מעולם לא זכה להכרה מיוחדת, תרבות הפרטים הקפדנית של גיתאי וינרויב ודאגתו ל"פעולתה" התקינה של כל "מכונת מגורים" הולמות היטב את האידיאל של "גאולה הנקנית בעבודה", שהיה נר לרגלי הדורות הראשונים של המתיישבים היהודים בארץ-ישראל.

גיתאי-וינרויב היה פונקציונליסט. אדריכלות הייתה עבורו אמנות שימושית ושירותית. מאחורי כל פרויקט שלו עמדה תמיד דאגה חברתית, לא רק לחיי דייריו ומשתמשיו העתידיים של בניין, אלא גם לסביבתו. מאחר שהקפיד להקדיש תשומת לב לאופני הייצור, השקיע גיתאי וינרויב אנרגיה בהיבטים הטקטוניים של העיצוב ופתר באופן מבריק בעיות נקודתיות של חיבור בין אלמנטים וגימור מוצלח של חומרים, פתרונות שרק שכללו וייעלו את תהליך הבנייה. לדרגת מיומנותו בתחום הפרטים היו תקדימים בודדים בארץ-ישראל בתקופת היישוב, בייחוד בכל הנוגע לבניינים שנבנו מחומרים מודרניים. קפדנות זו נתקלה אמנם, לא פעם, בהתנגדות מצד קבלנים.

במהלך הקריירה שלו היה וינרויב אחראי לבנייה ותכנון של אלפי יחידות דיור, שיכוני עובדים ובתים פרטיים בחיפה ובסביבותיה. וינרויב לקח חלק בתכנון הראשוני של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם ושל מוזיאון יד ושם בירושלים. מתחילת הקריירה שלו, ביקש וינרויב לשלב בין ערכי התכנון החברתי של הנס מאייר לבין אמנות הבנייה הקפדנית של לודוויג מיס ון–דר–רוהה. עבודותיו מתוכננות מתוך רגישות חברתית עמוקה ומתאפיינות בגאומטריה מינימליסטית, בנוכחות פשוטה וצנועה, בתכנון פונקציונלי יעיל ובארגון חללים ענייני. בהשראת מורו מיס ון–דר–רוהה בחר וינרויב לוותר על "בעיות של צורה" כדי להתמסר ל"בעיות של בנייה" ולהתמקד במעשה הבנייה עצמו, בטיפול בחומר ובעיבוד הפרט הארכיטקטוני.

הבניינים של גיתאי וינרויב מורכבים מנפחים פשוטים ופרופורציונליים, השוכנים בהרמוניה בסביבתם ונמנעים ככל האפשר מצעקנות. הוא יצר ארכיטקטורה מנומסת, שביקשה להשתלב ולא להתבלט. גישתו המצטנעת מהדהדת את התאוריות של "האובייקטיות החדשה" (Neue Sachlichkeit), זרם של פונקציונליזם לא סנטימנטלי, שהיה דומיננטי בשנות לימודיו בגרמניה. אף שמעולם לא התמסר לעיסוק בתאוריה, בנייניו מפגינים לכידות טיפולוגית המצביעה על עניין תאורטי בפונקציונליזם הומניסטי. בפרקטיקה של גיתאי וינרויב, המעשה היצירתי התבסס על פתרון בעיות הבנייה למגורים יותר מאשר על שאיפה למקוריות סגנונית. הפונקציונליזם שלו מצביע על דחייה של אינדיווידואליזם ושל תרבות הדימוי, ומטה את הכף לטובת מתן כבוד לאופן עשיית הדברים, להתאמתם זה לזה ולטיפול בחלל.

יד לבנים, קריית חיים, מוניו גיתאי וינרויב, 1952-1956, צילום: גבריאלה בזיליקו

מלבד פעילותו כמתכנן, גיתאי וינרויב (כרבים מהאדריכלים בדורו) היה גם מעצב רהיטים שיצר עיצובים של שולחנות וכיסאות בשביל כמה חברות גדולות. עבודתו התכנונית כולה – החל בפרט של עיצוב רהיט וכלה בבינוי ערים בקנה מידה גדול – מתאפיינת במחויבות מוצקה לתהליך: תהליך העשייה, ותהליך המגורים והשימוש.

פרויקטים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יד לבנים, תרשים חזית, תוכנית וחתך, מוניו גיתאי וינרויב, 1952-1956
גרם מרדגות ספירלי בבניין האדמיניסטרציה והספרייה ביד ושם, ירושלים, מוניו וינרויב את אל מנספלד, 1953-1955, צילום: גבריאלה בזיליקו

רבות מהזמנות העבודה המעניינות ביותר שקיבל וינרויב היו קשורות ליוזמותיה של ההסתדרות לקידום העבודה העברית. הוא תכנן כמה ממבני התעשייה של שני

מפעלים בולטים בתחום הבנייה: מפעל הזכוכית פניציה ותעשיות ברזל ומתכת וולקן, שישבו שניהם באזור מפרץ חיפה. מפעלים אלה היו בין הראשונים בקנה–מידה כזה שנבנו בארץ–ישראל, והם מילאו תפקיד משמעותי בשינוי הבסיס הכלכלי של האזור. בשביל פניציה בנה וינרויב מבנה עצום ממדים, עם חלל פנימי רחב– ִמפתח המוקף צלעות מתכת, וגג משופע המעוטר בעליית–אור עם חלונות נשלטים לתאורה ולאוורור. אולם הייצור הגדול דמה לבזיליקה חופשית מעמודים, והיה אחד החללים הגדולים מסוגו (אם לא הגדול בהם) שנבנו בארץ–ישראל באותה תקופה. ב-1941 היה מפעל הזכוכית פניציה ראשון התעשיות הגדולות של מוצרים לבניין שנרכשו על–ידי סולל–בונה, חברה–בת של ההסתדרות, ובעקבותיו באו תעשיות ברזל ומתכת וולקן, שאת מתקניהן וכבשניהן תכנן וינרויב באותה שנה.

המכון ההידראולי, הטכניון, חיפה, מוניו גיתאי וינרויב את אל מנספלד, 1953-1956, צילום: גבריאלה בזיליקו

וינרויב תכנן שני מפעלים נוספים שאיפשרו את הקמתו של קיבוץ כפר–מסריק: מפעל נעמן לייצור לבנים שרופות (1939-1950) ואסקר תעשיות צבעים (1938-1940). שני פרויקטים נוספים היו תכנון המוסד החינוכי "מגדלור לעיוור" בקריית–חיים וחדר האוכל החדש של קיבוץ כפר–מסריק. וינרויב ומנספלד פרויקטים רבים למוסדות ההסתדרות ולחברותיה, כאלה שנבנו וכאלה שנשארו על הנייר, לרבות כ-8000 יחידות דיור בשביל חברות–בנות של ארגון העובדים כמו שיכון–עובדים וסולל–בונה. הפרויקט הבולט מבין אלה, לבד ממתחם בית הפועלים בהדר, היה בניין המחסנים והמשרדים של המשביר המרכזי, הקואופרטיב ששיווק את התוצרת של כל הקולקטיבים ביישוב העברי.

תוכנית לחדר האוכל של קיבוץ מסריק, מוניו גיתאי וינרויב, 1965

מלבד פעילותם בתחום הדיור החיוני כל כך במדינה הצעירה וקידום תכנון התעשייה בארץ, היו וינרויב ומנספלד מעורבים גם בשלושה פרויקטים מרכזיים שעניינם עיצוב הזהות הלאומית, כולם בירושלים: הראשון - הצעה לתכנון יד–ושם, אנדרטה לזכר קורבנות השואה; השני - תוכנית בינוי לקריית הממשלה בירושלים; והשלישי תכנון בניין מכון מייזר (כיום פלדמן) אחד הבניינים הראשיים בקמפוס החדש של האוניברסיטה העברית בגבעת–רם, שמילא תפקיד משמעותי בכינונה של תרבות לאומית.

פנים ספינה בעיצוב מוניו גיתאי וינרויב, אל מנספלד ודורה גד

מוזיאון לאדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 נפתח בחיפה מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות[1] המוקדש לאוספו הפרטי של גיתאי ולכבוד האדריכלות הישראלית. המוזיאון הוקם על ידי בנו, עמוס גיתאי, והוא כולל את ארכיונו הפרטי וחדר המשחזר את הסטודיו שבו עבד. המוזיאון הוקם בשיתוף עם עירית חיפה וחברת מוזיאוני חיפה. משרד "קובלסקי אפרת" של האדריכלים צבי אפשרת ומאירה קובלסקי, היה אחראי על התאמת המבנה לייעודו כמוזיאון, על הביצוע הייתה אחראית האדריכלית כרמית הרניק סער.  

תערוכת הפתיחה של המוזיאון, הייתה 'הארכיטקטורה של הזיכרון', אותה אצר עמוס גיתאי. לתערוכה התלווה הספר "כרמל", שיצא לאור ביוזמתו ובעריכתו של עמוס גיתאי בשיתוף פעולה עם מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות ומוזיאוני חיפה.

במוזיאון מוצגות מדי שנה תערוכות מתחלפות בנושאי אדריכלות ישראלית ובינלאומית ומתקיימים בו אירועים  שונים: מפגשים עם אדריכלים ויוצרים שתחום עבודתם

פוסטר הסרט "שיר ערש לאבי", בימוי: עמוס גיתאי, 2013

משיק לאדריכלות .התערוכות במוזיאון חלקן תמאטיות וחלקן מונוגרפיות, ומטרתן היא לעורר דיון ולעלות שאלות הנוגעות לאדריכלות ועומדות במרכז העניין הציבורי בישראל.

מבין התערוכות שהתקיימו במוזיאון:

  • מבנה בית הספר הבדואי ח'אן אל-אחמר, אוצרים: עמוס גיתאי, שרון יאבו איילון וניצן סט, 2016.
  • אדוות אקולוגיות, אוצר: אדריכל ד"ר יוסי קורי, 2015.
  • בזכות האיפוק: הבזקים של ברוטליזם חיפאי, אוצרות: הדס שדר, שרון יאבו איילון, 2014.
  • מפגשים חיפאיים : שותפות אדריכלית ערבית – יהודית בתקופת המנדט הבריטי בחיפה, אוצרים: וליד כרכבי ועדי רויטנברג, 2014.
  • הארכיטקטורה של הזיכרון, אוצר: עמוס גיתאי, תערוכת הפתיחה של המוזיאון, 2014.

בשנת 2013 יצא לאקרנים הסרט "שיר ערש לאבי" בבימויו של עמוס גיתאי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריצ'רד אינגרסול, מוניו גיתאי וינרויב: ארכיטקט באוהאוס בארץ-ישראל (תרגמה מאנגלית: דפנה רז; צילום: גבריאלה בזיליקו), תל אביב: בבל, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2009. (ראה אור לרגל הצגתה של התערוכה ’מוניו וינרויב ועמוס גיתאי: ארכיטקטורה וקולנוע’ במוזיאון תל אביב לאמנות, מאי 2009.)
  • מיכאל לוין, "האדריכלים שהביאו את הבאוהאוס לישראל", ק ו, 2, סדרה שנייה, ינואר 1981.
  • צבי אפרת, "אדריכלות ישראלית: פתיח", סטודיו, 55, אוגוסט 1994, עמ' 49.
  • עומרי איתן, "מוניו גיתאי–וינרויב: הארכיטקט שבנה שיכונים כדי להיטיב - עם העם", שישי: תקשורת, תרבות, 24.9.1994.
  • Richard Ingersoll, Munio Gitai Weinraub: Bauhaus architect in Eretz Israel (photographs by Gabriele Basilico), Millan: Electa, 1994. (published in conjunction with the exhibition at the Israel Museum, Jerusalem ’Munio Gitai Weintraub : building for a working society’, 17 May-31 October 1994.) (באנגלית)
  • Olivier Cinqualbre, Lionel Richard, Munio Weinraub Gitai: Szumlany, Dessau, Haïfa: parcours d'un architecte moderne, Paris:‪ Centre Pompidou,‪ 2001. (בצרפתית)
  • Town planning in Israel: New Towns for a New State, Building Digest, 10:11, November 1950.
  • Israël centre de culture à Kiryat Haim, près de Haifa, Techinque & Architecture, 10:1-2, pp. 94-95, 1951.
  • Ha-Kirya: Der Regierungssitz Israels Architekten Munio Weinraub und Al Mansfeld, Plan: Revue suisse d'unrbanisme, 9:3, p.92, May-June 1952.
  • Immeubles à Haifa, Israël, L'Architecture d'aujourd'hui, 25:57, p.96, 1954

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]