מוניו גיתאי-ויינרויב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוניו גיתאי-ויינראוב
Munio Weinraub, Bahuase, 60s.jpg

מוּניוֹ גיתאי-ויינרויב, באוהאוס, 1930
נולד: 1909
מקום לידה: שלזיה
נפטר: 1970 (בגיל 61 בערך)
מקום פטירה: חיפה
שנות הפעילות: 1970-1932
פרויקט ידוע: מוסד שיקומי לעיוורים בקריית חיים

מוּניוֹ גיתאי-ויינרויב (וינרויב; Munio Gitai Weinraub;‏ 6 במרץ 1909, שלזיה24 בספטמבר 1970, חיפה) היה אדריכל ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויינרויב (שעִברת את שמו ל"גיתאי" מספר שנים לפני מותו) נולד בעיירה הקטנה שומלאני (Szumlany) שבשלזיה, אך גדל בעיר הגדולה בילסקו. היה תלמיד הבאוהאוס בדסאו בתחילת שנות ה-30. למרות שלא עלה בידו להשלים את לימודיו לתואר, הוא למד בבאוהאוס יותר סמסטרים מהאדריכלים הישראלים הבולטים האחרים שלמדו בבית הספר, וכבר בשנות לימודיו בלט כמי שעבד ישירות תחת לודוויג מיס ון דר רוהה במשרדו בברלין. משימתו הייתה לפקח על ההתקנה של כמה עבודות בתערוכת הבנייה הגרמנית של 1931 בברלין. את עבודתו של גיתאי-וינרויב אפשר לתאר כטיפוסית לרוח דורו, אך בחינה מדוקדקת של בניניו מגלה שתשומת הלב היתרה שהקדיש לפרטים ייחדה אותם גם על רקע זה.

עם שובו ארצה בשנת 1934 בחר גיתאי-ויינרויב לקבוע את מקומו בחיפה.
בין השנים 19371959 עבד בשותפות עם האדריכל אל מנספלד, והחל משנת 1959 פעל כעצמאי.

בשנת 1948 מונה גיתאי-ויינרויב לתפקיד ראש המחלקה לאדריכלות באגף התכנון במשרד העבודה, אותו ניהל האדריכל אריה שרון, שם עמלו באותה העת על הכנת תוכנית האב הארצית.

גיתאי-ויינרויב עסק במרבית חייו בהנחלת מורשת הבאוהאוס באמצעות הוראת האדריכלות בפקולטה לאדריכלות בטכניון.

בשנת 1933 נשא את אפרתיה מרגלית (מונצ'יק) (1909–2004), ממייסדי בית השיטה ובתו של העסקן הציוני אליהו מרגלית (מונצ'יק).[1] הוא אב לשני בנים. בנם הוא במאי הקולנוע הישראלי עמוס גיתאי, שאף למד אדריכלות בטכניון.

ב-2013 יצא לאקרנים סרטו של עמוס גיתאי, "שיר ערש לאבי", המגולל את קורות חייו של אביו.[2]

עבודתו כאדריכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין האדריכלים הישראלים שלמדו בבאוהאוס הוא מימש הלכה למעשה את האידאל הבאוהאוסי של עיצוב דברים תוך מחשבה על אופן ייצורם. עבודתו הייתה פשוטה למראית עין, מוקפדת לפרטי פרטים, מאוזנת במידותיה, מתוכננת ברגישות וקשובה לסביבה. ליישובים העבריים בארץ-ישראל הוא ביקש להביא אדריכלות מודרנית של שאר-רוח, שתדחה מסגרות אידאולוגיות נוקשות ותפעל בנייטרליות לשירות צרכים אנושיים בסיסיים, באלגנטיות הנסמכת על טכנולוגיה מתקדמת ותשתית מרחיקת ראות, אף שהתואם הזה מעולם לא זכה להכרה מיוחדת, תרבות הפרטים הקפדנית של גיתאי-וינרויב ודאגתו ל"פעולתה" התקינה של כל "מכונת מגורים" הולמות היטב את האידאל של "גאולה הנקנית בעבודה", שהיה נר לרגלי הדורות הראשונים של המתיישבים היהודים בארץ-ישראל.   גיתאי-וינרויב היה פונקציונליסט. אדריכלות הייתה עבורו אמנות שימושית ושירותית. מאחורי כל פרויקט שלו עמדה תמיד דאגה חברתית, לא רק לחיי דייריו ומשתמשיו העתידיים של בניין, אלא גם לסביבתו. מאחר שהקפיד להקדיש תשומת לב לאופני הייצור, השקיע גיתאי-וינרויב אנרגיה בהיבטים הטקטוניים של העיצוב ופתר באופן מבריק בעיות נקודתיות של חיבור בין אלמנטים וגימור מוצלח של חומרים, פתרונות שרק שכללו וייעלו את תהליך הבנייה.  לדרגת מיומנותו בתחום הפרטים היו תקדימים בודדים בארץ-ישראל בתקופת היישוב, בייחוד בכל הנוגע לבניינים שנבנו מחומרים מודרניים.  קפדנות זו נתקלה אמנם, לא פעם, בהתנגדות מצד קבלנים.

הבניינים של גיתאי-וינרויב מורכבים מנפחים פשוטים ופרופורציונליים, השוכנים בהרמוניה בסביבתם ונמנעים ככל האפשר מצעקנות.  הוא יצר ארכיטקטורה מנומסת, שביקשה להשתלב ולא להתבלט.  גישתו המצטנעת מהדהדת את התאוריות של "האובייקטיות החדשה" (Neue Sachlichkeit), זרם של פונקציונליזם לא סנטימנטלי, שהיה דומיננטי בשנות לימודיו בגרמניה.   אף שמעולם לא התמסר לעיסוק בתאוריה, בנייניו מפגינים לכידות טיפולוגית המצביעה על עניין תאורטי בפונקציונליזם הומניסטי.  בפרקטיקה של גיתאי-וינרויב, המעשה היצירתי התבסס על פתרון בעיות הבנייה למגורים יותר מאשר על שאיפה למקוריות סגנונית.   הפונקציונליזם שלו מצביע על דחייה של אינדיווידואליזם ושל תרבות הדימוי, ומטה את הכף לטובת מתן כבוד לאופן עשיית הדברים, להתאמתם זה לזה ולטיפול בחלל.

חדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק

מלבד פעילותו כמתכנן, גיתאי-וינרויב (כרבים מהאדריכלים בדורו) היה גם מעצב רהיטים שיצר עיצובים של שולחנות וכיסאות בשביל כמה חברות גדולות. עבודתו התכנונית כולה – החל בפרט של עיצוב רהיט וכלה בבינוי ערים בקנה מידה גדול – מתאפיינת במחויבות מוצקה לתהליך: תהליך העשייה, ותהליך המגורים והשימוש.

המוזיאון הישראלי לאדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2014 נפתח בחיפה מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות המוקדש לאוספו הפרטי של גיתאי ולכבוד האדריכלות הישראלית. המוזיאון הוקם על ידי בנו, עמוס גיתאי, והוא כולל את ארכיונו הפרטי וחדר המשחזר את הסטודיו שבו עבד.

פרויקטים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל הפרויקטים שלהלן בשיתוף האדריכל אל מנספלד:

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ריצ'רד אינגרסול, מוניו גיתאי וינרויב: ארכיטקט באוהאוס בארץ-ישראל (תרגמה מאנגלית: דפנה רז; צילום: גבריאלה בזיליקו), תל אביב: בבל, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2009. (ראה אור לרגל הצגתה של התערוכה ’מוניו וינרויב ועמוס גיתאי: ארכיטקטורה וקולנוע’ במוזיאון תל אביב לאמנות, מאי 2009.)
  • Richard Ingersoll, Munio Gitai Weinraub: Bauhaus architect in Eretz Israel (photographs by Gabriele Basilico), Millan: Electa, 1994. (published in conjunction with the exhibition at the Israel Museum, Jerusalem ’Munio Gitai Weintraub : building for a working society’, 17 May-31 October 1994.) (באנגלית)
  • Olivier Cinqualbre, Lionel Richard, Munio Weinraub Gitai: Szumlany, Dessau, Haïfa: parcours d'un architecte moderne, Paris:‪ Centre Pompidou,‪ 2001. (בצרפתית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]