מנהג הים
מנהג הים היה מנהג נדיר אצל ימאים, שבו ניצולים מטביעת ספינה שלא הצליחו להגיע למקום יישוב, פנו לקניבליזם ולהטלת גורל ביניהם מי יאכל את מי, כדי להציל את שאר הקבוצה.
דוגמאות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-20 בנובמבר 1820 בהפלגתה של ספינת דיג-הלווייתנים אסקס, ניגח לויתן את הספינה בזמן שהצוות ניסה לצוד חברים מלהקתו. הספינה שקעה כשהיא במרחק של כמעט 4,000 ק"מ מהחוף. עשרים ואחד אנשי הצוות נטשו לשלוש סירות הצלה, ובסופו של דבר הגיעו לאי הנטוש הנדרסון (כיום חלק מאיי פיטקרן הבריטים). משאבי האי הקיימים נוצלו במהרה ואנשי הצוות סבלו מרעב חמור, והחלו למות בזה אחר זה. הם הגרילו ביניהם מי יאכל, ואחר כך נעשתה הגרלה נוספת להחליט מי יהרוג את הקורבן. עד להצלתם באפריל, 1821, נאכלו שבעה מלחים על ידי חברי הקבוצה. סיפורה של הספינה היה בין מקורות ההשראה של הרמן מלוויל לסיפור מובי דיק.
מקרה נוסף התרחש בשנת 1884 והתפרסם לאחר מכן בעקבות משפט רצח שנערך באנגליה. ארבעה אנשי צוות ביאכטה בשם ה"מיניונט", נקלעו לסערה ונאלצו לנטוש את היאכטה לספינת הצלה במרחק של יותר מ-2,000 ק"מ מכף התקווה הטובה. הם ניזונו בעיקר מדגים שהצליחו לתפוס, וכעבור כמה שבועות החליטו שיש להטיל גורל לגבי מי יאכל, אולם בעקבות התעלפותו של אחד מהחברים הוחלט לבסוף שהוא יהיה הקורבן (החלטה לה היו שותפים שניים ומתנגד אחד). כעבור ארבעה ימים מהאירוע, אספה אותם אונייה גרמנית. שניים מאנשי הצוות נשפטו בעוון רצח ונמצאו אשמים, עונש המוות שלהם הומר בשישה חודשי מאסר.