מנחת מאפה תנור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מנחת מאפה תנור היא אחת ממיני מנחת נדבה, הקרבה בזמן שבית המקדש קיים.

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור בתורה למנחה זו, הוא בפרשת ויקרא. בפרשה העוסקת בדיני קרבן מנחה, נוסף ציווי פרטי בנוגע לדיני מאפה התנור:

וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן. וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַה' וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'.

התורה נותנת שתי אפשרויות, שניתן לבחור ביניהן כדי להקריב את קרבן מאפה תנור:

  • "חלות בלולות בשמן" - השמן מעורב עם הסולת ונבלל עמו.
  • "רקיקי מצות משוחים בשמן" - הסולת עצמה יבשה, והשמן משוח עליה מבחוץ בצורת X או C (האות כי היוונית[1]).

סדר ההכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם לוקח כמות של ארבעים סאה סולת ולוג שמן, מערבב אותם יחד ומהם מכין עיסה שהיא "חלות מצות בלולות בשמן", או מכין עיסה המורכבת מסולת עם מים בלבד ללא שמן, ואחרי הכנת העיסה הוא מכסה את החלות בשכבת שמן, ומהם הוא מכין "רקיקי מצות משוחים בשמן".

השלב הבא הוא אפיית החלות או הרקיקין[2], כשאחר כך הוא מביא את החלות לבית המקדש, שם הוא מביא אותן לידי הכוהן, שקומץ מהחלות בשלוש אצבעות אמצעיות קמוצות, מקריב את החלק הנקמץ על המזבח, והשאר מחולק לכוהנים, העובדים באותה משמרת.

מחלוקת התנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת רבי יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטת רבי יהודה ובנו רבי יוסי ברבי יהודה, אסור להביא קרבן זה כאשר חלקו חלות וחלקו רקיקין; לפי שיטתו, במקרה כזה, נחשב הדבר כאילו חילק את כמות הסולת לשני קרבנות נפרדים, וזאת באה התורה ללמד במילים שנכפלו בראש הפסוק "וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה", אחד ולא שניים. רבי יוסי מסביר הסבר אחר; כתוב בתורה "וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה. וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו"[3]. התורה כללה כמה מיני מנחה יחד, "וכל מנחה אשר תאפה כו' במרחשת ועל מחבת", וכן כללה התורה "מנחה בלולה וחריבה" במילת "מנחה" אחת, וכשם ששם ברור שלמרות זאת מדובר בשני קרבנות נפרדים שאין להביאם יחד, כך גם כאן, למרות שהתורה כללה אותם במילה אחת "קרבן מנחה" מדובר בשני קורבנות שונים.

במקרה והמנחה הובאה מחלות ורקיקין, נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בנו. לפי רבי יהודה, בדיעבד אם ערבב את שני המינים זה בזה והביאם לקורבן, הקרבן כשר, אך לפי רבי יוסי ברבי יהודה, ששני המינים בקרבן מאפה תנור, הושוו לשני מיני קרבן מנחה, אם כן, כמו שבהם אם ערבב שני מינים, כמו למשל מנחת מחבת ומנחת מרחשת זה בזה, ההבאה פסולה אפילו בדיעבד, כך גם כאן.

שיטת רבי שמעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי שמעון סבור אחרת; ולפי הבנתו, במילים "קרבן מנחה" באה התורה ללמד אותנו, את ההפך: שתי האפשרויות, חלות ורקיקין, נכללות ונחשבות כקרבן אחד, ולכן מותר וניתן להביא אותן יחד בקרבן מאפה תנור אחד.

במקרה כזה, על הקמיצה להעשות משני המינים; מהחלות והרקיקין, למרות שפעולה זו די קשה לביצוע, שכן פעולת הקמיצה נעשית באופן שהכוהן קומץ את שלוש אצבעות היד הימנית כפופות, וכך נוטל מהקרבן את החלק שעשוי להקרב על גבי המזבח. למרות זאת, במקרה שהקמיצה נעשתה בצורה שתנטל משניהם, ולמעשה ניטלה רק עיסתם של אחת מהם, הקמיצה כשרה, שכן זו היא למעשה מהות הקמיצה בכל קרבן מנחה, כאשר מעשה הקמיצה נעשה באופן שווה לכל העיסה המונחת בכלי השרת, ורק חלק קטן ביותר נקמץ[4].

טיגון ואפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטת התוספות, ציווי מנחת מחבת, מרחשת ומאפה תנור, אינו על מעשה העשייה, הטיגון הבישול או האפייה, אלא רק על הבאת הקורבן, ומכיוון שכן אין חיוב כלל לאפות אותם דווקא בתנור המתכת היחיד שהיה בבית המקדש[5], אלא ניתן לאפות בכלי פרטי בבית. לעומת זאת, הרמב"ם[6] חלוק על כך, והוא פוסק, שרק ההכנות לאפייה, הטיגון והבישול היו בחוץ, אבל האפייה והטיגון עצמם היו בבית המקדש על כלי מיוחד שיוחד לכך: "כל המנחות טחינתן והרקדתן בחוץ. ולישתן ועריכתן ואפייתן בפנים. וכל מעשיהן כשרים בזר עד שיבואו לבית הקמיצה. ומחבת ומרחשת היו בעזרה. ושתיהם מכלי השרת ומקדשין. ותנור של מקדש של מתכת היה". בדומה כותב גם רש"י, שכלי המחבת והרחשת, היו כלי שרת.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]