משלב דיבורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משלב דיבורי (דִּבּוּרִיוּת או קולוקיאליזם, מלעז Colloquialism) הוא משלב לשוני המדובר בפי כלל הציבור. הוא מבוסס על כללי השפה התקנית, אך אין בו הקפדה דקדקנית על חוקיה. כמו כן, המשלב הדיבורי כולל מילים או צירופים לשוניים שנפוצים בדיבור היומיומי, אך לרוב אינם מופיעים בשפה הרשמית והכתובה.

הגבול בין ביטוי עגה (סלנג) לבין ניב דיבורי הוא אפור. חלק מהבלשנים, ביניהם גלעד צוקרמן, מבחינים כי עגה נפוץ בקרב קבוצות שונות, הדוברות את אותה השפה. אולם, קבוצה אחת לא תבין ביטוי עגה של קבוצה אחרת. לדוגמה, המונח הצה"לי 'פז"ם' המתאר ותק, ויובן בפי כל חייל, לא יובן בהכרח על ידי נער לפני גיוס. כמו כן, הביטוי "שלאגר" (שמשמעו להיט) לא תמיד יובן בפי הנוער. לעומת זאת, הניב הדיבורי נפוץ בקרב כל דוברי השפה. מכיוון שגם הגורמים הרשמיים ביותר משתמשים בניב דיבורי בשפת היומיום.

ישנם בלשנים שמסווגים את הסלנג כסוג של משלב דיבורי. עם זאת, לא כל ניב דיבורי הוא סלנג. לדידם, אם רוב דוברי השפה מכירים את הביטוי ואף משתמשים בו, הוא אינו נחשב לעגה אלא לניב דיבורי.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בביטוי "אין לי כוח" מביע פעמים רבות תחושת עצלנות או חוסר רצון. ניתן לראות כי ביטוי זה רווי מאוד בשפה היומיומית, אך נעדר כמעט לגמרי בשפה הרשמית. ביטויים דומים הם "לא בא לי", "לא נראה לי", "מה קורה", "מה העניינים".

רמת הדיבוריות יכולה להשתנות במקומות שונים. בישראל, כתוצאה מגודלה הקטן, ההבדלים הם קטנים יחסית, והדיבוריות אחידה יחסית. עם זאת, בעוד ברוב חלקי הארץ נפוצה המילה "בוחן", בחיפה נקרא בפי כל "בַּחַן". במרכז הארץ היישוב טירת הכרמל מכונה בשמו זה, בעוד באזור הצפון מכונה רק "טירה".

ההבדל בשימוש במילה מסוימת משתנה בין המשלב הדיבורי לבין השפה הרשמית. לדוגמה, המילה "המון" שמשמעותה התקנית היא עַם, כמות גדולה של אנשים, או הקול שהם מייצרים. במשלב הדיבורי המילה "המון" מביעה את הביטוי "הרבה מאוד" - "המון כסף", "המון חברים".

במדינות דוברות האנגלית ניתן לשים לב בבירור לרמת הדיבוריות של מילים שונות. לדוגמה, מי סודה. במינסוטה ובלואיזיאנה, יחד עם קנדה נהוג לקרוא לסודה "פופ". בצפון מזרח ארצות הברית, במערבה הרחוק ובדרומה, מכונה המשקה "סודה". בניו אינגלנד מכונה "טוניק", ובחלקים שונים בסקוטלנד "ג'ינג'ר".

רמת הדיבוריות משתנה גם עם השנים ולאורך ההיסטוריה. בעוד המילה קמצן היא יומיומית, ואף על פי כן, תקינה לכל דבר, המילים "כִּילַי" ו"צייקן" שמשמעותם זהה כמעט ולא באים לידי ביטוי בדיבור, אך כי תקינים גם הם. המילה "פחד" שגורה מאוד בשפה וגם היא תקינה. המילה "חַת", שמשמעותה גם כן פחד, לא שגורה, אך קיימת בדיבור. לכן, רמת הדיבוריות שלה נמוכה יותר. לעומת זאת, המילה "זלעפה" כמעט שאינה מופיעה בדיבור.

כאשר לומדים שפה חדשה ומעשירים את אוצר המילים, מתקשים הלומדים לא פעם לדעת אם מילה היא ניב דיבורי, או נחשבת רשמית מאוד, כך שמשתרבבים למשפטים יומיומיים מילים לא דיבוריות ורשמיות.