משלחת הקוטב של זיגלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ציור של המשלחת.
מסלולה של האונייה אמריקה.

משלחת הקוטב של זיגלר (בין השנים 1905-1903) הייתה ניסיון כושל להגיע לקוטב הצפוני. המשלחת הייתה תקועה במשך שנתיים בצפון הארקטי. בסופו של דבר היא חולצה, כשכל חבריה שרדו, להוציא אחד. המשלחת, שהוקמה על ידי ויליאם זיגלר ושבראשה עמד אנטוני פיאלה, יצאה מטרומסה, נורווגיה ב-14 ביוני 1903, על סיפון האונייה "אמריקה".

תכנון המשלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיגלר, תעשיין אמריקני, ששנתיים קודם תכנן את משלחת בלדווין-זיגלר לקוטב הצפוני, 1901, בחר באנטוני פיאלה, שהיה צלם המשלחת הנ"ל, להוביל את משלחת הקוטב השנייה שלו. פיאלה חישב שכמות המזון לצוות המונה נהג אחד ו-8 כלבים, אמורה לשקול חצי טון, מה שהציב בעיה משום שהמשקל המקסימלי שיכלה המזחלת לשאת היה 270 ק"ג. פיאלה תכנן להשתמש בסוסי פוני כדי לשאת את הציוד הנוסף וכן כדי להאכיל את הכלבים בבשר סוסים כשהאספקה תדלדל.

הבידוד והחילוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1903, בשעה של מזג אוויר קשה, האונייה נשברה וציוד האספקה והפחם נהרסו. בינואר 1904, כלה גם הציוד המועט שנותר בעקבות סערה. באביב הבא נעשו ניסיונות נוספים להגיע אל הקוטב בנסיעה ממזרח וממערב, אך התנאים היו קשים מדי ומצב הים הערים קשיים על המשלחת. בסופו של דבר הם הגיעו לנורת'ברוק איילנד, קייפ דילון וקייפ זיגלר.

בינתיים ניצל את הזמן ויליאם פיטרס, סגנו של פיאלה, והעסיק את הקבוצה בעבודה מחקרית אשר תוצאותיה הביאו לשיפורים במפות ובתרשימים.

בידיעה שבסופו של דבר יישלחו אליהם ספינות הצלה, נשארה המשלחת עם תקווה לחילוץ, על אף שמנהיגי המשלחת נאלצו לעבוד קשה כדי לשמור על מצב רוח חיובי במשלחת.

משלחת ההצלה בראשותו של ויליאם צ'מפ, על סיפונה של הטרה נובה, הפליגה במסלול ישירות לשדות הקרח והתקדמה כל עוד מצב הקרח אפשר זאת. ב-24 ביולי הגיעה המשלחת לאזור של שכבת קרח עבה, מה שהעמיד בסימן שאלה את יכולתו של הצוות להגיע ליעדם בהצלחה. בסופו של דבר הגיעה הספינה לאי פאלמי ב-28 ביולי ולקייפ דיליון ביום שלאחר מכן, שם נמצאו שישה מאנשי המשלחת. יתר אנשיה נמצאו בקייפ פלורה והטרה נובה חזרה לקייפ דיליון, שם אורגנה להם מזחלת שהשיבה את המשלחת חזרה.

המשלחת במרץ 1905.
Magnify-clip.png
המשלחת במרץ 1905.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]