משפט ערטילאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפט עַרְטִילָאִי הוא מונח תחבירי המתאר משפט המכיל שתי מילים בלבד כאשר האחת מהן משמשת בתפקיד נושא והשנייה - בתפקיד נשוא[1]. יש שהמשפט הערטילאי מכיל מילה אחת בלבד[2].

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמאות למשפט ערטילאי בן שתי מילים:

התפוח נאכל; דוד בירושלים; העצים לבלבו; הילד שיחק; הבחינה התחילה; הבית נבנה.

דוגמאות למשפט ערטילאי המכיל מילה אחת שבה כלולים הנושא והנשוא:

הלכתי; שמעתי; ידעתי; ראיתי; למדתי; בכל מילים אלה ודומיהן כלולים במילה גוף וגם פועל, שהם הנושא והנשוא.

שימוש ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט הערטילאי קיים מאפיין שמייחד אותו בכך שניתן להפוך בו בקלות את סדר המילים; לשים את הנושא במקום הנשוא ואת הנשוא במקום הנושא; כי כפי שאפשר לומר "התפוח נאכל", אפשר לומר "נאכל התפוח". מאפיין נוסף במשפט הערטילאי: בסיבת היותו משפט קצר לעיתים הוא מסמל אדישות וקרירות או סגירות והתכנסות.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "ערטילאי" מציינת בדרך כלל עירום והפשטה; מקור המילה הוא בשפה הארמית מהמילה "ערטלא" שמשמעותה חשיפה ועירום (ממנו הפועל המוכר - התערטלות). השרש ערט"ל מצוי מספר פעמים בתרגומי התנ"ך ובספרי חז"ל במשמעות הנ"ל[3].

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמן בו נטבע המונח התחבירי אינו ידוע, אך יש לשער שזמנו מן המאה הקודמת ומקורו משפות הזרות. בקרב הבלשנים בגרמניה במאה ה-19, נעשה שימוש[4] במונח דומה: nackter Satz (נַקְטֶר זַץ = משפט ערום) שמשמעותו זהה[5] וניתן להניח שמשם מקור מונח זה.

בהשאלה לתחומים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר למונח התחבירי, המונח משפט ערטילאי משמש כהשאלה וכמטפאורה למשמעות של משפט לא מוסבר דיו; משפט מופשט מהסבר; משפט קצר ומצומצם ללא הרחבה; משפט ריק או דל מתוכן.

מכל מקום, לאחר שמצאתי כי לא הוגשה חוו"ד לעניין ירידת הערך למעט אותו משפט ערטילאי, בחוות הדעת שעניינה אומדן הנזקים והתיקונים, שיש לראות בו מסקנה בלתי מבוססת מצאתי כי התובע לא עמד בנטל הבאת הראיות לעניין ירידת הערך בשיעור הנטען[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע בלאו, יסודות התחביר לבתי ספר על-יסודיים, המכון העברי להשכלה בכתב בישראל, 1966, עמ' 12 ואילך.
  • נפתלי שטרן, מילון הפועל, אוניברסיטת בר-אילן, 1944, עמוד 17 (הערה 21).
  • מנחם צבי קדרי, מירושת ימי הביניים, דביר, תשכ"ח, עמ' 137.
  • לשוננו לעם, כרך 12, "ביטויים מעולם הקבלה בלשוננו", בהוצאת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית, 1960, עמ' 177.
  • משה בר אשר, מסורות ולשונות של יהודי צפון־אפריקה, המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהן, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1998, עמ' 431.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו מרדכי רוזן, לשוננו, ח"ב עמוד 18.
  2. ^ ראו יהושע בלאו, יסודות התחביר לבתי ספר על-יסודיים, המכון העברי להשכלה בכתב בישראל, 1966, עמ' 12.
  3. ^ ראו לשוננו לעם, כרך 12, "ביטויים מעולם הקבלה בלשוננו", בהוצאת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית, 1960, עמ' 179.
  4. ^ ראו לדוגמה: LUDWIG HERRIG, ARCHIV FUR STUDIUM DER NEUEREN SPRACHEN UND LITERATUREN (גרמנית), עמוד 96.
  5. ^ קישור ישיר לתרגום האקדמיה ללשון עמ' 1949.
  6. ^ מתוך פסק דין באתר RoBolo, ד' כהן שופטת, 003198/02תק 335 לילך ד.