משתמש:דפנהברלב123/טיוטה

המחזה 'לא אני' (Not I) הוא מחזה אבסורד שנכתב על ידי המחזאי סמואל בקט בשנת 1972 והועלה לראשונה בספטמבר של אותה שנה בניו יורק (בתיאטרון הלינקולן סנטר), ולאחר מכן ברויאל קורט שבבריטניה, ב- 16 בינואר 1973.

תוכן המחזה

האולם בו המחזה מוצג מוחשך לחלוטין, למעט זרקור אור קטן המאיר פה של שחקנית הניצב כשני מטרים מעל לבמה. למעט זאת, כל הבמה מוחשכת, ובהופעות ראשוניות ניתן לראות את הצללית של איש הסאונד מאחור עושה הבעות חמלה במהלך ההפסקות הקטנות במונולוג ה"פה", בזמן שנדמה ש"פה" מאזין לקול פנימי כלשהו.

הפה ממלמל משפטים בקצב ובתדירות לא סדירה, המספרים באופן לא רציף את סיפורה של אישה בת בערך שבעים, שננטשה על ידי הוריה לאחר שנולדה כפגה וחיה חיים מכניים וחסרי אהבה, ושככל הנראה סבלה סוג של טראומה במהלך שנות הילדות. הטקסט מרמז על כך שהאישה נאנסה, ושורות אחרות אף מרמזות על מותה בטרם עת.

דמויות

ה"פה"

כוונתו הראשונית של בקט הייתה שהשחקנית בילי ווית'לו, שעבדה איתו על המחזה "פליי", תשחק את הדמות "פה" בהופעת הבכורה של המחזה. במהלך העבודה בקט שקל לתפקיד גם את השחקנית אלן שניידר, ואף את השחקנית ג'סיקה טנדי, אך הופעתה של ווית'לו, שהייתה המחליפה, היא ההופעה הנזכרת ביותר.

בקט מספר שדמותה של "פה" קיבלה השראה מנשים שונות שראה באירלנד ושמע את סיפוריהן. אולם, בין הדרישות לתפקיד לא היה מבטא אירי, והוא אימן את השחקניות שלו לדבר במבטא זה.

'איש הסאונד':

בתסריט המפורסם של המחזה מופיעה דמות 'איש הסאונד', דמות חסרת מגדר, אך בדרך כלל משוחקת על ידי זכר, הלובש חלוק שחור, וצלליתו נראית לעיתים בצידה השמאלי של הבמה. הוראות הבימוי שלו משתנות מפני שבקט התקשה להחליט היכן להציבו.

נדמה שדמותו של 'איש הסאונד' הינו מאזין, ואינו בא לתרום לעלילה, אך זוהי השערה שלא קיבלה אישור, או הכחשה מבקט.