משתמש:מעט מן האור/ארגז חול 1
פרופסור שמואל מרגושס עורך דער מארגען זשורנאל.
פרופסור אדם ציון מרגושס (29 באפריל 1916, ניו יורק - 2 בפברואר 1966, פנסילבניה) https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/99995-files/99995081/99995081-256/99995081-256-149-151.pdfפרופסור אדם־ציון מארגושס ז״ל בגיל 49 נפטר בנו היחיד של העתונאי ד״ר שמואל מארגרשם. אדם־ציון היה פרופ׳־חבר לפסוכולוגיה באוניברסיטת־המדינה בפיטסבורג ופירסם כמה מחקרים בפסיכולוגיה, פילוסופיה וסופרי המופת של ספרות העולם.
נקבר בבית הקברות מונטיפיורי
https://www.findagrave.com/memorial/148681657/adam-zion-margoshes#source
==[עריכת קוד מקור | עריכה]
מעלה מגמת משחק - שולי רנד חגי לובר, גלעד אלפסי, מנחם לוי, דרור אידר, נועם בלויגרונד, אייל ניידורף, ישי מאיר, דביר שרייבר, עופר גורן, אליעז כהן, אסף ליפמן, אהד טהרלב
תסריטאות: אליעז כהן, יגאל גרוס ועידו לוינגר
בואי כלה מחזאי - רועי רשקס, במאי - מוני יוסף. שחקנים: יובל מחפוד, אוריאל רוזנבאום, ועוד.
עלה בפסטיבל עכו 99/2000 ובפסטיבל ברלין.
קובי פינקלר, "אזקרה" מופע של נשים לנשים בלבד, באתר ערוץ 7, 13 בפברואר 2014
לימודים נוספים ב'מעלה'
תסריטאות
בנוסף למגמת הבימוי וההפקה החלו לפעול בשנת תשנ"ג (1992) לימודי התמחות חלקיים בכתיבה תסריטאית, שנועדו להעשרת תלמידי המגמה לבימוי ולהפקה. בשנת תש"ס (2000) הורחב היקפם של לימודים אלה ביוזמתו של הרב מרדכי ורדי, דמות חדשה ב'מעלה', והם הפכו למגמה, שלמדו בה תלמידים שלא למדו במגמה המרכזית לבימוי ולהפקה. המגמה, בהיקף של יום לימודים במשך שנתיים, שאוכלסה בשתי שנותיה הראשונות על ידי גברים בלבד (בדרך כלל מבוגרים ובשלים יותר מתלמידי מגמת ההפקה והבימוי), פועלת עד היום. הלימודים בה נחלקו לשניים: שיעורים עיוניים בקולנוע כשפה, והתנסות בכתיבת תסריטים. אחדים מן התסריטים שכותבים תלמידי המגמה לתסריטאות משמשים לתלמידי המגמה לבימוי ולהפקה ביצירת סרטי הגמר שלהם.
הרב מרדכי ורדי הציע למשוך בחורי ישיבה תורניים ל'מעלה' דרך מסלול התסריטאות, ופעל אישית לגיוסם. בין תלמידי המגמה היו המשורר אליעז כהן, האמן יגאל גרוס והשחקן עידו לוינגר. אחד המורים הראשונים במגמה היה שרון עמרני, אז בוגר טרי של בית הספר 'סם שפיגל' (שביים לאחר מכן את הפרקים הראשונים של סדרת הטלוויזיה מעורב ירושלמי ונהרג בטביעה בים).
תיאטרון
במהלך שנת תשנ"ז פנתה קבוצה של בוגרי ישיבות הסדר (ובמיוחד ישיבת "הר עציון" באלון שבות) לאודי ליאון (מנהל 'מעלה' תשנ"ז-תשנ"ח, 1996-1997) וביקשה לפתוח מגמת תיאטרון. 'מעלה' הסכים, בנה תוכנית לימודים ונערך לשנת הלימודים. כשבוע לפני תחילתה ביקש ראש המגמה המיועד לשחרר אותו מתפקידו (מסיבות אישיות). ליאון חיפש בקדחתנות מחליף, ובשיחה אקראית אמר לו פרופ' יעקב רנד מהחוג לחינוך באוניברסיטת בר אילן שבנו, שולי, "נחת בדיוק עכשיו בארץ ואין לו מה לאכול... זה ממש משמים". ליאון ביקש מרנד הבן ללמד תיאטרון ב'מעלה'. בהתחלה דחה רנד את ההצעה מכל וכל, אבל בהדרגה הסכים לקבל אותה, בתנאי שהמגמה החדשה תעלה רק סיפורי חסידים. ליאון הסכים, מחוסר ברירה. שבועיים לאחר פתיחת המגמה, מספר ליאון, נכנס רנד בפנים רציניות למשרדי: "אי אפשר להמשיך כך, צריך לחזור לשורשים", אמר. ליאון נבהל, אבל רנד הסביר לו: "צריך לעשות את המלט". מאז נראה רנד בשיעורי המגמה בתפקיד המלט, התפקיד בו הצטיין בימיו כשחקן ב'קאמרי', אולם כעת גילם את הדמות בלבוש חסידי למהדרין.
ליאון מספר על שיחה שנרקמה בינו לבין רנד אודות מקצוע המשחק. רנד סבר ששחקן, מעצם הגדרתו, בנוי על יצר הרע. "לעמוד על הבמה ולרצות שכולם יסתכלו עליך, זו מציאות של יצר הרע ואי אפשר להימלט מזה". ליאון השיב לו, שהוא עובר בימים נוראים לפני התיבה, ויש לי אותה בעיה. "כשאני מתפלל אני שואל את עצמי אם אני מנגן בסדר, איך הקהל יגיב. מה ההבדל בין זה לבין שחקן?" ענה רנד: "זה לשם שמיים". השיב ליאון: "זה בדיוק הדיון. גם לשחק צריך להיות לשם שמיים".[1]
הקבוצה, שמספר משתתפיה פחת משנה לשנה, למדה ב'מעלה' שלוש שנים, ובסיום לימודיה העלתה הצגה המבוססת על סיפור של ר' נחמן מברסלב בעיבודו של שולי רנד. חבריה הופיעו גם בהצגות בבימויו של אבי אסרף, "מאמרות" ו"הבדלה", והמשיכו לכתוב, לביים ולשחק בכוחות עצמם. חמישה מחבריה הקימו את "תיאטרון תאיר" ליד בית המדרש "תאיר" בתל אביב.[2] המגמה נסגרה ב-2001, בעיצומו של המשבר הכלכלי שעבר בית הספר, בהוראת משרד החינוך והתרבות, כתנאי לבניית תוכנית ההבראה של המוסד.[3]
יוצאי קבוצה זו הם אחת מתוך שתי קבוצות שצמחו מתוך ישיבות הסדר והמשיכו בפעילות תיאטרלית מסודרת לאחר לימודיהם. הקבוצה השנייה צמחה מתוך ישיבת ההסדר במעלות, עבדה במרכז לתיאטרון אחר בעכו, והעלתה לאחר מכן את ההצגה "בואי כלה" בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בשנת 2000, בבימויו של מוני יוסף. חלק משחקני הקבוצה השנייה פנה בהמשך ללימודי תיאטרון במכללת הקיבוצים, אך הקבוצה ככזו התפרקה. אחדים מבוגריה חברו לחגי לובר, בוגר לימודי מגמת התיאטרון ב'מעלה', שהקים תיאטרון ובית ספר למשחק בשם "אספקלריא". שני תיאטרונים אלה, ועוד קבוצות שחקנים נוספים, שצמחו משני הבסיסים של 'מעלה' ושל מעלות-עכו, מופיעים בכל רחבי הארץ לפני קהלים שונים (דתיים וחילוניים נשים וגברים, בנים ובנות).[4]
[1] רוטנברג, 2007.
[2] ריינר-רוטלינגר, 2004, עמ' 55.
[3] נ' אריאל, ראיון בכתב, 2008.
[4] שם.
מאז 'מרקם' של נשות השומרון (1986) קמו עשרות קבוצות תיאטרון של יוצרים ויוצרות דתיים.[1] לאחר התארגנות הנשים להופיע כקבוצת תיאטרון, החלו גם גברים להתארגן בקבוצות כאלה. שתי הקבוצות הראשונות, של בוגרי 'מעלה' ושל ישיבת ההסדר במעלות, החלו להופיע ב-1998, בה עלה מחדש על הבימה שולי רנד, בן למשפחה ציונית דתית שחזר בשאלה ואחר כך חזר בתשובה כבן חסידות ברסלב, ושעיבד וביים את "בן מלך ובן שפחה שנתחלפו"; קבוצת 'מעלות' נסעה להופיע עם 'בואי כלה' (הצגה שהעלתה את התמודדות היחיד בחברה דתית הלוחצת להליכה בתלם) בגרמניה; בוגרי מגמת התיאטרון של 'מעלה' שהוסיפו לרפרטואר שלהם את 'תָלוש'; ב-2002 הופיעה בפסטיבל עכו קבוצת תיאטרון של צעירות דתיות בהצגה "ארבעה שנכנסו לפרדס", שזכתה להצלחה ושולבה ברפרטואר של תיאטרון "תמונע" ו"אמנות לעם"; בוגר קבוצת מעלות, אוריאל רוזנבאום, העלה בהצגת היחיד שלו "אותו אלול" לבטים אישיים בדבר התפילה הממוסדת. מסריה הדידקטיים והאמוניים של ההצגה עשאוה מקובלת באולפנות ובישיבות התיכוניות; שחקני תיאטרון 'תאיר', שנוסד בידי בוגרי 'מעלה' כחלק מבית המדרש 'תאיר' בתל-אביב, בעידודו של הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר-עציון, החלו להעלות הצגות ברחבי הארץ למבוגרים, נוער וילדים. בתחילה עסקו ההצגות באמונה ובקיום מצוות. הראשונה שבהן הייתה "בדרך למעלה", הצגה בעלת אופי מוסרני.[2] בהדרגה החל 'תאיר' להעלות סאטירות שנשואן היה הציבור הדתי. בהמשך העזה יותר: ההצגה "יודפת" (2004) עסקה בדמותו של יוספוס פלביוס וכמו-שאלה האם מי שנאבק על ארץ ישראל הוא קיצוני ומטורף, ו"שרשרת הזהב" (2007), ולפניה "מגדל בבל" (2005), "הן הצגות שלא היו נוחות לכל האנשים הדתיים", כדברי מנהל התיאטרון דאז.[3] אמירתה של "שרשרת הזהב" נוקבת: פיתחו את השערים. בסוף ההצגה מתפרקת לחלוטין החצר החסידית שהוצגה בה. שעריה נפתחים והכל יכולים להיכנס. "מגדל בבל" שאלה שאלות על דרך החינוך, בציבור הדתי ובזה החילוני, וטענה שאין בה מספיק בחירה.
במקביל לקבוצות התיאטרון הנפרדות קמה ב-2006 קבוצת תיאטרון מעורבת של גברים ונשים צעירים/ות בשם "כהרף עין": "התיאטרון, כך חשבנו, הוא כלי המציב מראה, ובתור כזה אל לו להיות שונה ממרקם החיים שלנו".[4]
שולי רנד המשיך והעלה הצגות יחיד, "יארצייט" (2000) ו"מים אחרונים" (2004). נטייתו לתיאטרון מגויס[5] עוררה הסתייגות בקרב כמה מתלמידיו. אחד מהם, הרב אוהד טהר לב, ראש מדרשה לבנות ובוגר מגמת התיאטרון ב'מעלה', הפיק פרויקטים אמנותיים אחדים ושיחק בחלק מהם. באחד מהם, הצגת תיאטרון-מחול "מאמרות" של הזירה הבינתחומית בירושלים, המורכבת מקטעים אישיים של השחקנים בנושא התפילה, הביע ספק בתפילה השגורה, הלא-אישית. באחד מקטעי ההצגה הוא מתפרץ בסערת רגשות לבמה ובפיו תחילת קטע התפילה "אמת ויציב", הנאמר לאחר קריאת שמע של שחרית. להפתעת הקהל מציב טהר-לב לאחר כל אמירה, המשבחת והמפארת לכאורה את הקב"ה, סימן שאלה, כגון "אמת ויציב?" או "נכון וקיים?" מנקודת מבט דתית אלו הם סימני שאלה מהדהדים ומתריסים שלא כל חברי הקבוצה הזדהו איתם.
קבוצת תיאטרון נוספת, שהתפתחה בתחילת העשור הנוכחי ופתחה בית ספר למשחק, נפרד לגברים ולנשים (ובהמשך גם החלה להעלות הצגות על בסיס שבועי במקום קבוע בירושלים), היא "אספקלריה". מייסדה ומנהלה הוא חגי לובר, שלמד אחת עשרה שנה בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, היה מורה ועבד במחלקת ההדרכה של תנועת בני עקיבא. כדי לשפר את כישורי ההדרכה שלו החל ללמוד משחק ב'מעלה', בו לימד אותו שולי רנד משחק. לדבריו "לא הכרתי מחזות ומחזאים, לא צפיתי בהצגות, זה היה לי תחום חדש לחלוטין, ותוך כדי לימוד גיליתי שתחום זה מאוד מתאים לציבור הדתי, במיוחד מצא חן בעיני הכבוד שהתיאטרון נותן לטקסט ולסב-טקסט". בהמשך דרכו הסיק כי "תיאטרון זו שפה, וככל שפה צריך להכיר אותה. תיאטרון הוא כמו מכונית, נוסע לאן שאתה מכוון אותו. אם טעית, יצרת תיאטרון גרוע, אבל אם צדקת, יצרת תיאטרון חשוב ומשפיע". לכן החליט להקים את תיאטרון "אספקלריה". התיאטרון העלה את "תלוש", שכתב וביים שולי רנד, "יוצא מהכלל", "סוף הדרך", "מסירות נפש", "פצוע בשטח", "קולות", ועוד.
חלק מקבוצות התיאטרון, אלה שהזכרתי ואלה שאת שמותיהן לא פירטתי, המבקשות לעמוד בקריטריונים הדתיים והאמנותיים, זוכות להכרה ככאלה ומופיעות בפני הציבור הרחב: במוסדות החינוך של הציונות הדתית, בבימות לתיאטרון "אחר" ואף בבימות הממוסדות. כך או כך, הנשים הדתיות שפנו לתיאטרון הפכו מ'חוצות גבול' וחתרניות לחלוצות, היוזמות שינויים 'מבפנים' בדפוסי תרבות של הקהילה הדתית-לאומית כולה, והמשפיעות גם על החברה החרדית והחברה החילונית שעמן הן באות במגע.
הקבוצות השונות התפתחו בעקבות גידול הביקוש בציבור הדתי לתיאטרון, [6]אך יחסי התיאטרון היהודי ואנשי התיאטרון בישראל המשיכו להיות יחסים של רתיעה. יהודה ושרה מורלי מתארים זאת כך: מהצד הדתי נרתעים מהמדיום התיאטרוני, ובתיאטראות – מכל היבט תרבותי יהודי. "באקלים כזה – התיאטרון החי, המקורי, המחובר למקורות היהדות, חייב להיות מחתרתי, מנותק מכל סבסוד", אלא שעל אף שהוא מתפתח ושהקהל, לפחות הדתי, רוצה בו, הוא אינו מגיע לקהליו, במיוחד בגלל שהתקשורת מתעלמת ממנו.[7] חסימת הדרך בתיאטרונים הממוסדים בפני שחקנים דתיים היא שהניעה אותם להקים קבוצות משלהם.[8]
רבקה מנוביץ, אז ראש היחידה לתיאטרון בחינוך הממלכתי-דתי וראש המגמה לתיאטרון במכללת אמונה בירושלים, הגדירה בתחילת שנות התשעים תיאטרון יהודי כ"תיאטרון יהודי-דתי [...] שהמדיום והמסר שלו כאחד הם יהודיים (כלומר: מתנהלים על פי המסורת היהודית). [...] המסרים שלו ודרכי הביצוע שלו כאחד עומדים בקריטריונים של יהדות ההלכה, [...] שבו צופה יהודי שומר מצוות לא יצטרך להשפיל עיניים ולהוקיר רגליו ממנו, ויוצר דתי יוכל ליצור בעבורו".[9] מנוביץ קראה לנטרל מה"תיאטרון היהודי" את היסודות האסורים – הפקרות, מינות וקלות ראש, ולהופכו כלי להכרת הא-ל וליראת שמיים. על האמן היוצר לעבור ממצב נפשי של ריבון עליון למצב של שליחות, של הפצת יראת שמיים באמצעים אמנותיים. מגבלות היצירה בתיאטרון אינן שונות מהותית בעיניה ממגבלות אמנותיות אחרות הנובעות מן הצורך להתמודד עם חרוז ומשקל, תנאי החלל, ז'אנר וכו'.[10] עם זאת, אף היא עצמה, כבמאית וכמפיקה, מעידה כי נקרעה במשך שנים בין העולמות, וכי עודנה מתלבטת בין הכרעות אמנותיות להלכתיות.[11] גם גלעד אלפסי, כמחזאי, בימאי ומנהל קבוצת תיאטרון בוגר ישיבת הר עציון, טוען שעל אף הכוונות הטובות, "יש זליגה". כל מי שמפסיק ללמוד בישיבה חש "זליגה" לכיוון החילוני ולטשטוש הגבולות, ואצל מי שעוסק בתרבות ובאמנות "היא הרבה יותר קשה".[12]
קריאתה של מנוביץ לתיאטרון "מגויס" לא התקבלה על כלל היוצרים הדתיים, ובעיקר על הרדיקלים שביניהם. אלה ביקשו לראות בתיאטרון אמנות העומדת בפני עצמה, הסתייגו מעירובם בה של מסרים חינוכיים ואף ציפו להיתר הלכתי לעירוב גברים ונשים על הבמה.[13]
כך נעות קבוצות התיאטרון של הציבור הדתי בין דרישה זו לבין קריאתם של יהודה ושרה מורלי, זוג אנשי תיאטרון דתיים, הוא בימאי וחוקר המשמש ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית והיא מורה ומחזאית, ששימשה מדריכה ארצית לתיאטרון בחמ"ד: "תיאטרון יהודי אמוני בעל סגנון מקורי דורש תהליך חיפוש ממושך ורציני. ישנם קבוצות ויוצרים שמנסים לפעול לקראת יצירה של שפת תיאטרון חדשה, הנאמנה ליהדות לא רק מבחינה הלכתית אלא גם מבחינות עמוקות יותר [...] לצערנו, מנהיגות החברה הדתית ממשיכה לראות בתרבות הפנאי תופעה זרה וטמאה, או במקרה הטוב בידור לשעות הפנאי (וחשש ביטול תורה). היא אינה מבינה שהתרבות היום היא שדה הקרב העיקרי על עתידה של האומה. רק תרבות חלופית שורשית תוכל ליצור חיבור מחודש לשורשים. עלינו לנוע מתרבות של בדיעבד לתרבות של לכתחילה [...] בגמרא מצוטט רבי אבהו, שאמר בתקופה הרומאית: "עתידין התיאטראות והקרקסאות להפוך לבתי מדרשות". נדמה שהגיע הזמן לכך".[14]
על אף הלבטים ההלכתיים והמוסריים שומרות רוב קבוצות התיאטרון הדתי על גדרי הצניעות, אך קוראות תיגר על המסורת היהודית בדרכים אחרות. רינה ריינר-רוטלינגר, שחקרה את תיאטרון הנשים הדתיות בישראל (2004) מתוך גישה פמיניסטית, רואה בו עשייה אוונגרדית וחתרנית, שנועדה בין השאר לנכס לנשים תחומי עיסוק כמו פרשנות הטקסט והשתתפות בטקסים הקשורים לתפילה. היא מזכירה כי עיסוקן של נשים דתיות[15] בתיאטרון לא היה מקובל עד אז בחוגים מסורתיים. על-ידי שימוש בדפוס תרבות חדש, 'זר', בעל פוטנציאל מאתגר,[16] הן מעמידות את הנטייה המסורתית הפטריארכאלית בשאלה, ומעלות אפשרויות רבות לשינוי בנורמות המסורתיות. מי שבודק את היוצרות ואת עשייתן יראה ביצירות אמנותיות-קהילתיות אלה ביטויים לתהליכים שמתרחשים בחברה הדתית, ויבין כי התיאטרון שנוצר על-ידי נשים דתיות הוא אתר התנגדות מודע או לא מודע לתבניות חברתיות שמרניות קיימות.
המופע התיאטרלי, מסבירה ריינר-רוטלינגר, מבטא את הקיום התרבותי של החברה ואת עושרה התרבותי. הוא מורכב מ'פיסות התנהגות' ש'מוסגרו', נערכו מחדש, שוחזרו ונעשו עליהן חזרות כדי לעצבן מחדש עיצוב אסתטי ובכך לתת להן משמעות חדשה, מעצימה. ריינר-רוטלינגר מביאה דגם שבעזרתו אפשר לעקוב אחר מבעים דרמטורגיים ולבדוק את משמעותם לחברה: בכל ארגון חברתי יש שלבים קבועים, ובהם העלאת קונפליקט ומציאת פתרונו. שלב הפתרון הוא שלב ה'תיקון', ומאפיינת אותו יצירתיות. המופע נוצר בשלב זה, והוא נחשב דרך אקספרסיבית שבה אנשים בחברה מעלים קונפליקט על פני השטח לדיון ציבורי. טרנר, שעליו היא מסתמכת, רואה במופע אמצעי להחזרת החברה ליציבות ולרגיעה ולהסרת האיום שהקונפליקט מעורר. פתרון הקונפליקט נעשה בהחזרת הסדר על כנו כבראשונה, או בהכרה בשינוי שצריך לחולל בשל התנאים החדשים שנוצרו.[17] ריינר-רוטלינגר שואלת פרדיגמה זו להצגותיהן של נשים דתיות. הבימה היא חלל שבו מביעות היוצרות את המרחב הסוציו-תרבותי שלהן ושעליו הן בוחרות לעסוק ב'מטא-פרשנות חברתית'. העלאת קונפליקטים חברתיים במרחב הפומבי מלמדת על נכונות החברה לעסוק בבעיותיה, אף אם הן נוגעות במקומות אינטימיים וכואבים כמו אלימות בתוך המשפחה, קשיים בחיי הנישואין, פחדים בגלל המצב הביטחוני המעורער, התלבטויות אמוניות או רצון למרוד במוסכמות. היוצרות קיבלו עליהן לדון בבעיות אלה בכנות ובפתיחות, וכך לעסוק באופן יצירתי בחוויה מתקנת. באמצעות יצירת דרמות חברתיות שנוגעות בחולשות הקהילה הן מעלות עימותים, בוחנות ערכים ודורשות ממנהיגי הקהילה להתייחס אליהן. בדרך רפלקסיבית הן בוחנות את המרחב החברתי שבו פועל היחיד, ומאפשרות בכך הבראת 'חוליי' החברה. גם בהצגות שהן, מבחינת תוכנן, שפתן ולעתים אף צורתן, בעלות אופי חתרני, אנטי-ממסדי, מקפידות נשים אלה לשמר סימנים ייצוגיים שמדגישים את השתייכותן ואת 'נאמנותן' לחיי הדת ולחברת המוצא שלהן. הנשים, כחלק מן הקהילה, יוצרות מתוכה בתנאי מקום ותקציב לא קלים. עובדה זו מוסיפה לקבוצות הנשים הדתיות אופי פמיניסטי-קהילתי אנטי-ממסדי של תיאטרון שוליים.
ריינר-רוטלינגר רואה בעשייתן התיאטרונית של נשים דתיות סוג של פעילות בין-תרבותית; לתוך תבנית תרבותית זרה (הלקוחה מן העולם החילוני ומנוגדת לרוח היהדות) יוצקות הנשים תוכן יהודי. הטמעת תבנית זו היא חריטה (inscription) של קוד 'זר' עם האידיאולוגיה שלו, המערבית-חילונית, בתוך המבנה ה'ילידי' native structure)) של לימוד ופרשנות של טקסטים יהודיים מקודשים. באמצעות התיאטרון, כצורה מחולנת ו'זרה', עוסקות נשים דתיות בטקסטים יהודיים ובהווי החיים הדתי ביתר חופשיות. כך הן נטולות תחושה של 'חרדת קודש', כזו המנחה את יחסן לטקסטים במרחב הפעילות הדתי היומיומי. השימוש בכלי ביטוי מערבי כדי להעביר דפוס תרבות יהודי מאפשר ליוצרות עיסוק בתחומים 'גבריים' של לימוד ופרשנות בצורה שונה מן המקובל בחברתן והפיכת טקסטים ודמויות מן העבר למודלים להווה. זה סוג של 'דרשנות'. התחום הרחב של לימוד טקסטים שהוגדר עד עתה עיסוק ב'קודש' הופך לעיסוק בחומרים מחייהן האישיים. כך הופך המופע שעוסק בקודש לחלק מן החיים הרגילים במקום להישאר נבדל בשל קדושתו. אימוץ שיח וצורה תיאטרוניים כדי ליצור 'מוצר' תרבותי חדש משקף את האידיאולוגיה ואת דרך החיים של יוצרות החיות בקו-התפר שבין החברה הדתית לזו החילונית והמנסות לאמץ יסודות משניהם.
ריינר-רוטלינגר רואה בתופעת תיאטרון הנשים הדתיות את אחד מסממני אי-השקט המאפיין את החיים בחברה הדתית. התופעה משפיעה על היחס לייצוג הגוף הנשי, על השמעת קול נשי במרחב הפומבי, על המחויבות לחופש הביטוי ועל הנכונות לעסוק בביקורת חברתית פנימית. לכן, על אף רצונם של הרבנים והממסד לראות בתיאטרון הנשים 'שסתום ביטחון', אין הוא אמצעי להכפפת הפעילות למטרות של מידור והגבלה. להפך, זהו תמריץ נוסף לתהליך שינוי פני החברה הדתית-לאומית, וחלק ממהפכה המתחוללת בשנים האחרונות בקהילה הדתית, אותה ניתן לייחס למגמות של פמיניזם אורתודוקסי הרווח בין שורותיה והמאתגר את השקפת העולם היהודית המסורתית. גישה זו אינה מסתכמת בדרישה לשוויון הזדמנויות וזכויות אלא מייצגת גם מהפכה רוחנית המציעה קריאה חלופית של העולם, של ה' ושל ההיסטוריה.
עם זה, אפילו באווירה זו של שינוי חברתי, יצירת תיאטרון בידי נשים דתיות היא יוצאת דופן. זוהי חציית גבולות שקבעו התנגשות מהותית בין התיאטרון לבין עקרונות היהדות. בתיאטרון פועלות נשים דתיות בגלוי בניגוד לערכים מקודשים בחברה הדתית, כגון צניעות, זו שבלבוש ואלה שבהתנהגות, במחשבה ובשפה. ערכים כקדושת הטקסט וכקדושת הטקס הופכים על הבימה לחומר גלם, בסיס לדרמה. לא רק השחקניות חוצות גבולות, שכן בקניית כרטיס להצגה נעשות הצופות שותפות למעשים חתרניים אלו ולשבירת הטאבו נגד התיאטרון ומגבות אותם.
הקרבה בין הנשים היוצרות לבין הנשים הצופות בהן יוצרת מנגנון הממתן את אופייה החתרני של הפעילות התיאטרונית, את חריפות מסריה ואת האתגר שהיא מציבה להגמוניה הגברית. בחיי היום-יום הצופות מתנגדות למסרים אנטי-ממסדיים – הרצון להתמרד, הקשיים והפקפוק באמונה ובקיום אורח חיים דתי. הן גם מבקרות את השימוש ה'מוחצן' והלא צנוע בגוף. אך במסגרת התיאטרון, מסרים וטכניקות מאתגרים כאלה מתקבלים כחלק מן הקונבנציות האמנותיות. הצגות התיאטרון שיצרו נשים דתיות, טוענת ריינר-רוטלינגר, ערערו את ההתנגדות לעצם העיסוק באמנות זו ככלי ביטוי אישי וקולקטיבי. כך נעשה תיאטרון הנשים הדתיות לסוג של 'אקטיביזם תרבותי', שינוי של פרקטיקות תרבותיות הפותח חלופות נוספות לעבודת השם מלבד תפילה, לימוד, קיום מצוות ועשיית מעשים טובים.
אף שיוצרות דתיות רבות מתכחשות לכך שפעילותן בתיאטרון חתרנית ופמיניסטית, הן מאמצות באופן לא מודע פרקטיקות ייחודיות לתיאטרון זה: עבודה משותפת בלא היררכיות בשלב ה'קדם-מופע' (כתיבה, חקר, בימוי), חיפוש תכנים חדשים שעניינם נשים, שימוש ב'סיפורי חיים' כחומר תיאטרוני, ופרקטיקת 'פוסט-מופע' של דיון פתוח עם הקהל על ההצגה ועל מסריה. עם זאת, לא כל ההצגות הן בעלות מסרים וסגנון שאפשר להגדירם 'פמיניסטיים', ויש יוצרות שמבטאות גישה פטריארכאלית מערבית מקובלת, של עדיפות הגבר על האשה.[18]
האם יש קשר בין ניתוח זה של תיאטרון הנשים הדתיות לבין המעשה הקולנועי הדתי, המקביל מבחינת זמנו ומקומו? מה הקשר? דומה כי נוכל לשאול לענייננו הן את קבלת האמנות כדבר שאינו מאיים, הן את "חוזה השותפות" באמנות בין היוצר לצרכן, הן את האופי החתרני של העשייה בקולנוע והן את התהליך הצומח מלמטה שהרבנים אינם יכולים לו. נשאיר שאלות אלה פתוחות בשלב זה.
במקביל ובהמשך לפריצות הדרך בעיתונות, ברדיו, בתיאטרון ובתקשורת החלו ניסיונות חינוכיים ברוח של התחדשות רוחנית ויצירה יהודית. אחד מהם היה מכון מיל"ה בירושלים, בראשות הרב דב ברקוביץ, שפעל בין 1994 ל-2000 והתחלף במוסד 'בית אב'. התקיימו במסגרתו שיעורים, סדנאות וימי עיון במגוון תחומים, החל ביחסי גוף-נפש-נשמה, דרך יהדות ואמנות ועד בית מדרש לתנועה ומחול. האחרון, שהדמות הבולטת בו היא דבורה נוב, המשיך לפעול בירושלים בשם 'סיהרא'. הצלחתו הביאה תוך שנים אחדות להקמת מספר סניפים של בית המדרש ברחבי הארץ. כן נוסדה מדרשת 'מעון' לתורה וליצירה בדרום הר חברון והתגבשו התארגנויות עצמאיות, חלופיות, של יחידים וקבוצות וולונטריות ליצירת אמנות בקרב אנשי תיאטרון או משוררים.
[1] מורלי ומורלי, תשס"ז, עמ' 26.
[2] אלפסי, ראיון, 2008.
[3] שם.
[4] פבר, 2007, עמ' 11.
[5] כך, למשל, כתב בקשר לסרטו האושפיזין, והדברים יפים לתפקיד שהוא רואה בכלל יצירתו: "אחי החילונים, עשיתי את הסרט הזה כי רציתי להוריד את המפלס הבלתי נסבל של שנאה וכעס שיש בינינו. רציתי לתאר את המתיקות שיש בחוויית האמונה. רציתי שתראו שאנשים מאמינים הם בדיוק כמוכם: אוהבים, שונאים, צוחקים, בוכים, נכשלים... רציתי שתראו שאפשר לדבר עם בורא עולם כמו חבר טוב, שלחזור בתשובה זה לא פיקניק וים צחוקים [...] ושיקפצו המפיקים" (2004).
[6] מקור ראשון (ויסברט, 2005, עמ' 7) זיהה "צימאון אדיר של הקהל הדתי לתיאטרון". גם מנוביץ אישרה זאת (לגל-עד, 2004, עמ' 35).
[7] 2005, עמ' 5-4.
[8] גולדשטיין, 2006.
[9] מנוביץ, תשנ"ג, עמ' 19.
[10] פרידמן, 2004, עמ' 192.
[11] גל-עד, 2004, עמ' 35.
[12] ראיון, 2008.
[13] פרידמן, 2004, עמ' 192. ראו, למשל, אצל שלג, 1999.
[14] מורלי ומורלי, תשס"ז, עמ' 27. לא מצאתי את המקור למימרה זו כפי שהיא מופיעה כאן.
[15] בעוד רוב היוצרים והיוצרות בשירה, בספרות, במוסיקה ואף בתיאטרון הגברים הדתי היו בשנות העשרים והשלושים לחייהם בתקופה הנדונה, אפיינה תופעת תיאטרון הנשים הדתי נשים בגילים שונים.
[16] ריינר-רוטלינגר, 2004, עמ' 17.
[17] Turner, 1982, 71, אצל ריינר-רוטלינגר, 2004, עמ' 18.
[18] ריינר-רוטלינגר, 2004, עמ' 35.
אבי בר-איתן- מוסיקאי :
נולד בירושלים בשנת 1968, מלחין, מעבד ומנצח.
בוגר האקדמיה למוסיקה ולמחול והאוניברסיטה העברית בירושלים לתארים M.A. Mus ותואר אמן.
תלמיד מחקר לדוקטורט בהדרכתו של פרופ' יהואש הירשברג ופרופ' נפתלי ווגנר באוניברסיטה העברית.
למד פסנתר אצל הגב' ברכה אורנן, קומפוזיציה אצל פרופ' מרק קופיטמן וניצוח אצל מר אהרון חרל"פ.
מלחין מוסיקה להצגות, סרטים, מוסיקה קאמרית ותזמורתית; משתתף בהרכבים מוסיקליים שונים ומשתף פעולה עם אומנים רבים,
מרצה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים משנת 1996 ופעיל ביצירה הישראלית העכשווית.
יצירותיו בוצעו ע"י הרכבים קאמריים ותזמורתיים ביניהם: חמישיית 'מגוון', אנסמבל 'קפריזמה', 'הסימפונייטה באר-שבע', ואחרים.
הלחין למעלה מעשר הצגות, סרטים דוקומנטריים, תסכיתים, מוסיקה למחול, ומוסיקה אלקטרונית.
הפיק ועיבד מוסיקלית למעלה מעשרה תקליטורים, וכתב עשרות שירים ועיבודים לזמרים שונים ולתוכנית הלימודים 'תלעם'
הפועלת בלמעלה מ-350 בתי ספר בארה"ב ובקנדה, ניצח והנחה תוכניות לנוער עם 'הסימפונייטה רעננה'
וניצח על מקהלות שונות והרכבים קאמריים. משתתף כזמר בהרכבים שונים, ומנגן בפסנתר, קלידים ואקורדיון כאומן מופיע וכמלווה.
משתף פעולה עם אומנים רבים:
קורין אלאל, איל שילוח, עופר כלף, שירה קרנר, חיה סמיר, בריז'יט חביב, יעקב מירון, אורית אורבך, מוסא ברלין, ברני מרנבך, רמי שולר,
נועה שמר, שירה קרנר, יעל איידן, חזי חאיט, מירית נתן, גלי קליין, דוד צור, עדית שמר, עקיבא בן-חורין, אורי ברנר, צבי זלבסקי, יהושוע אנגלמן .