משתמש:נחי קרן

שמות בעדות אשכנז

שם האדם הינו אמצעי הזיהוי העיקרי שלו מלבד היכרות אישית ומראה חיצוני. זיהוי בני אדם בשמות הינו עתיק יומין ותולדותיו כימי השפה והכתב עצמן. חשיבותו של שם האדם בתרבות היהודית מודגשת במיוחד. כבר בפרקים הראשונים של התנ"ך, מקבל האדם הראשון את השם "אדם" ואשתו נקראת על ידו "חוה". וכך לשון המקרא: "ויקרא האדם שם אשתו חוה..." (בראשית, ג', פסוק כ'). כבר בפרק הבא מוזכרים בני אדם בשמותיהם: הבל וקין, תוך הסבר למהות השם קין. כמו כן, אנו קוראים על צאצאים נוספים, ביניהם חנוך, ועל קין הבונה עיר הנקראת בשמו של חנוך. במהלך ההסטוריה, תבנינה עוד ערים רבות הקרויות בשמותיהם של בני אדם, ובני אדם שיקראו בשמות ערים.

אמנם, היהדות המסורתית לא הסדירה את ענין קריאת שם הנולד, אולם בכל אופן נתקבל המנהג של קריאת שמו (הפרטי) כשמו של אדם חשוב. בקהילות אשכנז, ייקרא הנולד, בדרך כלל, בשמו של אחד מאבות המשפחה (או האמהות) שנפטרו. יש מקהילות ספרד הנוהגות לקרוא לנולדים בשמות הסבים או הסבתות בעודם בחיים. דוגמאות למנהגים המשתנים מקהילה לקהילה: אין לקרוא לשלושה אחים "אברהם, יצחק ויעקב" או לקרוא בשם "בן ציון" לילד שנולד למשפחה שילדים קודמים שנולדו בה נפטרו. מנהג נוסף המעיד על חשיבות השם, הינו קריאת פסוק המתחיל ומסיים באותה אות המופיעה בתחילת שמו של המתפלל ובסופו - בכל תפילת "עמידה" הנאמרת שלוש פעמים ביום. מנהג זה מסמל את חשיבותו של שם האדם כחלק מן הענין האלוהי, וכסגולה לזכירת השם באחרית הימים, כחלק מתהליך הגאולה ותחיית המתים. השם ה"יהודי" המקובל, הינו שילוב של שם האדם ושם אביו (למשל: יצחק בן אברהם), אך נוסח זיהוי זה אינו אופיני לעם היהודי בלבד.

עבור חוקר הגנאלוגיה, חשיפת שמו של האדם היא היעד הראשוני בחקר מוצאותיו. לעיתים קרובות, אנו יודעים על קיומה של דמות מסוימת בזכות ההקשר המשפחתי, כגון "אב של...", "בת של...", "בעל של...", אך מתקשים לשחזר את שמה. האם צבי הינו שם חופף להירש? ומה לגבי הרמן? או הארי? מדוע חלק מילדי משפחה מסוימת נושאים את שם המשפחה של האם בטרם נישואיה? ולמה לאפרים מוצמד הכינוי פישל?

שמות משפחה

שמות המשפחה, באופן המוכר לנו כיום, הוכנסו לשימוש באופן נרחב רק במהלך המאה ה-18. עד אז נקראו היהודים (וגם הלא יהודים) בשמות אבותיהם, בשמות כינוי או בשמות תואר שנגזרו מעיסוקם או חזותם, תכונותיהם ואופיים כגון גובה, נומך, נכות, קמצנות, טוב לב וכו'. עם התפתחות צורות הממשל המתקדמות יותר והעברת הסמכויות אל מרכזי שליטה מרוחקים, היה צורך בזיהוי מדויק יותר של תושבי הפריפריות כדי לפקח ולתכנן ניהול יעיל יותר של משאבי המדינה. צווים שנשלחו לכל קצוות אירופה על ידי נציגי השלטון, קבעו תקופות זמן בהם על היהודים "להצטייד" בשמות משפחה ולרשום אותם במשרדים שנקבעו לכך. בתקופה זו כבר היתה קיימת מערכת בירוקרטית יעילה למדי אשר עסקה ברישום התושבים בכלל וברישום יהודים בפרט. הסיבות העיקריות לרישומים אלו, היו לצורך גביית מסים שונים ופיקוח דמוגרפי.

אמנם, היו מספר משפחות - בעיקר משפחות מבוססות ועשירות - אשר השתמשו בשמות משפחה (כפי שנהגו גם האצילים הלא-יהודים) גם במאות שקדמו למאה ה-18. ואכן, למשפחות אלה שמות משפחה עתיקי יומין הנמצאים בשימוש מאות רבות של שנים. כדי לחזק עוד יותר את מעמדן החברתי כלכלי, רשמו משפחות אלו עצי משפחה המתארים את ייחוסן, ובמקרים רבים גם את מקור שמן.

שמות המשפחה אשר נבחרו על ידי ראשי המשפחות אשר לא היו להן שמות רשמיים קודמים, השתייכו בדרך כלל לאחת ממספר קבוצות עיקריות:

"קיבוע" שם האב או האם
שם האב, אשר שימש כשם משפחה מהסוג ה"ישן", הפך לשם משפחה העובר מדור לדור. מרבית הסיומות מסוג -וויץ, -ביץ, -סקי, -ויצי, -וב, -וף, -שבילי, -זון וכו', מציינות את המילה "בן". אברמוביץ, אברמוביצי, אברמוב ודומיהם - משמעותם "בן אברהם". במקרים נדירים, הושמטה הסיומת ונשאר רק השם עצמו: אברהם, אברהמס (באידיש: של אברהם). לעיתים קרובות, התקבעו השמות בהיגוי הלועזי או האידי ולאו דווקא העברי שלהם, כגון: מושק (משה, כמו במושקוביץ), לייב (אריה, כמו בלייבוביץ) וכו'. במקרים בודדים, שימש שם האם כשם שממנו נגזר שם המשפחה (מרגליות, על שם מרגלא, רחלין על שם רחל וכו').

גזירת השם מעיסוקם של ראשי המשפחה
יש להניח, כי שם זה שימש קודם כשם כינוי למחזיקו. משה החייט, הפך למשה שניידר, הרב הפך לרבין, השוחט לשכטר (באידיש או גרמנית) ועוד כגון: פישר (דייג), לעהרער (מורה), קרמר (חנווני), ואפילו תהילים-זוגער (אומר תהילים, שמו המקורי של דן בן-אמוץ). לעיתים, עיסוקו של אדם הפך לשם משפחתו, למשל וייץ (חיטה), זילבר (כסף) או אפל (תפוח).

שמות בהשפעת התרבות הגרמנית
בהשפעת התרבות הגרמנית שאומצה בחלקים גדולים של אירופה המזרחית, נתקבלו בקרב יהודים (דוברי האידיש) שמות בעלי אופי גרמני, שנחשבו כשמות "טובים". שמות כמו אדלר (נשר), שטרן (כוכב), רוזנברג (הר-שושנים), גרינפלד (שדה ירוק) ודומיהם, כולם "צלצלו" טוב למחזיקיהם. שמות נוספים בהשפעה זו, הם שמות הצבעים: שוורץ (שחור), וייס (לבן), גרין (ירוק), בלאו (כחול), רוט (אדום) וכו'. במקרים מסוימים, למשל באזורים מסוימים בפולין, היה צורך בתשלום עבור קבלת שם "מכובד" והעניים שלא היה בידם לשלם קיבלו שמות נחותים. המקרה הידוע ביותר הינו של משפחת קצנלנבויגן הידועה שמשמעות שמה הוא "עצם החתול". שם המשפחה קצנלבויגן הוא שם משפחה של שושלת רבנים בגרמניה וצפון איטליה .השם הזה היה קיים לפחות כ 250 שנה לפני שהיהודים היו חיבים לקחת לעצמם שמות משפחה. השם הוא על שם של עירה גרמנית באזור נהר הריין במדינת הססן בשם קצנאלבוגן. אין בכלל הוכחות לכך שיהודים היו חיבים לשלם עבור שמות יפים ויש לראות את הספורים אודות זאת כמעשיות בלבד ותו לא.

בחירת שם כסגולה להצלחה
במסגרת זו, נבחרו שמות כמו רייך (עשיר), קלוג (חכם), גליק (מזל) ואפילו לנגלייבן (חיים ארוכים). שמות נלקחו גם מתאורי טבע באזור, כמו: טייך (נהר), טאו (טל), ברג (הר) או טאל (עמק).

הנצחת שמות המקומות מהן הגיעה המשפחה
בדרך כלל, על שם ערים או עיירות מהן הגיעו ראשי המשפחה. למשל: מנהיימר, פרנקפורטר, דנציג, ברלינר, הורוביץ. לא רק מערים גדולות נלקחו שמות המשפחה, כי אם גם מכפרים קטנטנים: אפשן (אפשא), סיגטי (סיגט), פטרובר (פטרובה), מונקצ'י (מונקץ') - כל אלו עיירות קטנות, יחסית, שזכו להנצחה באמצעות שם משפחה. כמובן, גם המדינות עצמן שמשו השראה לשמות, כמו: אנגלנדר, דויטש, אוסטרייכר.

שינוי שמות משפחה

הנוסח המקובל של האשה המקבלת את שם משפחת בעלה וילדיהם מקבלים את שם משפחת אביהם, הוא אכן הצורה העיקרית של העברת שמות משפחה, אולם בלי ספק לא הצורה היחידה. שמות המשפחה שנתקבלו, עברו במקרים רבים שינויים וגלגולים. נמנה מספר סיבות לכך:

קבלת שם משפחה של האם
ילדים קיבלו את שם המשפחה של האם כאשר בני הזוג נישאו בנישואים דתיים בקהילה ולא נרשמו לנישואים אצל הרשם האזרחי. כאשר נולדו לזוג ילדים והיה צורך ברישום הלידה אצל הרשם האזרחי, הילדים נרשמו כילדי האם בלבד ולמעשה כצאצאים מנישואים בלתי חוקיים. התופעה הנ"ל התרחשה במקרים הבאים:
איסור על חתונות מרובות מדי במשפחה אחת הביא לחתונה יהודית בלבד, כאשר נחצתה המכסה.
איסור על נישואים שניים אף אם בן הזוג נפטר.
נישואים בגיל הנמוך מזה המותר בחוק או היטל גבוה עבור רישום הנישואים.
אב שנעלם, נטש את משפחתו או נפטר בגיל צעיר.
סיבות נוספות:
נישואים אזרחיים במקום א' ולידה של ילדים של מקום ב' שלא הכיר ברישום הנישואים של מקום א' או שחייב רישום מחודש.
רצון להימנע משיוך ברור של הילדים למשפחה מסוימת כדי למנוע את גיוסם לצבא.
שם משפחת האם היה "יוקרתי" (שושלת רבנית) יותר ואז נעשה לעיתים שימוש בשני שמות המשפחה. במקרים אלו, נשכח לפעמים שם המשפחה של האב לאחר מספר דורות.

הגירה או החלפת שלטון
המקרה הנפוץ ביותר של שינויי שמות משפחה, התרחש כאשר משפחות היגרו מארץ אחת לשניה, או כאשר השלטון במדינה התחלף. במקרים אלו, תורגמו לעיתים השמות משפחה לשפה, כמו וייס שהפך ל - White, מאייר הפך למאיר או רוזנברג שהפך לורדי. במקרים אחרים, נבחרו שמות מקומיים שהזכירו בצלילם את השמות הקודמים. כך, למשל, במקרים רבים של עברות השם, כמו: גלבשטיין שהפך לגביש, רוטנברג הפך לרותם, או ברקוביץ הפך לברק. מובן שבמקרים רבים, נוצלה ההזדמנות לרענון שם המשפחה ולבחירת שם חדש.

התבוללות או טשטוש הזהות היהודית
נטיה להתבוללות או צורך חברתי-כלכלי לטשטוש זהות יהודית מובהקת של שם - במיוחד על ידי אנשי אקדמיה, אנשי ממשל ובעלי מקצועות חופשיים שהיו בקשרים יומיומיים עם האוכלוסייה הלא יהודית - צמצמה את היכולת לקשר בין נושא השם היהודי לנושא השם ה"חדש", למעט במקרים של תרגום משפה לשפה.
חוקר הגנאלוגיה, העוקב באמצעות מסמכים שונים אחר ההיסטוריה של אדם מסוים, יגלה כי למרות תפישתנו כי שמו של אדם הניתן לו בלידתו ילווה אותו כמאפיין זהותו עד יום מותו וברשומות לעד, הרי למעשה השם במקרים רבים, בר החלפה ומשתנה פעמים לא מעטות במהלך החיים. הדבר נכון במיוחד לבני העם היהודי שעברו תהפוכות רבות במהלך מאתיים השנים האחרונות - גלי הגירה רבים, שינויים מדיניים מרחקי לכת, רדיפות והשמדה. כל האירועים הללו מוליכים לשינויי שם, המערימים קשיים עד כדי הפיכת משימתו של חוקר, המנסה להתחקות אחר קורותיו של אדם, לבלתי אפשרית.

שמות פרטיים

על פי המסורת המקובלת במרכז אירופה ומזרחה, שם הילד או הילדה משמש כדרך להנצחתו של בן משפחה שנפטר. רק במקרים נדירים, כאשר "נוצלו" כל שמות הנפטרים, נבחרו שמות נוספים. שמות נוספים אלו היו, בדרך כלל, שמותיהם של רבנים או אישי ציבור ידועים. בקהילות "מודרניות" יותר, היתה הקפדה פחותה על שימוש בשמות המסורתיים בלבד, ורשימת השמות היתה יצירתית יותר.

הרכב השם
זיהויו של האדם בקהילה היהודית, היה מורכב בדרך כלל מכמה סוגי שמות נפרדים, ששימשו כל אחד בזמן ולצורך מסוים.

השם היהודי
זהו השם שניתן לאחר הלידה, בדרך כלל היה שמו של אחד מהסבים או קודמיהם. לעיתים, הורכב השם משניים ואף שלושה שמות (עבריים). לעיתים, כאלו שבאופן מסורתי צמודים זה לזה, כגון אריה-יהודה (אריה הוא סימנו של שבט יהודה), או ציפורה-בלומה לבת; ולעיתים, שילוב של שמות של מספר נפטרים. שמות יהודיים מיוחדים ניתנו גם בעקבות לידת הילד בתקופה מסוימת, דוגמת: פסח, ניסן, חנוכה, יום-טוב, או במקרה של בנות: חיה-שרה (לפי פרשת השבוע "חיי שרה"), אסתר (בפורים) וכו'. השמות היהודיים היו בשימוש בעיקר בבתי הכנסת בתפילות השונות ובבתי הקברות, ברישום על המצבות וברישומי חברה קדישא.

השם בשפת היומיום
שם זה היה, לעיתים, השם העברי בתרגום לאידיש או לשם מקובל אחר כשם נוסף לשם המקורי, כגון אפרים-פישל (מזלו של שבט אפרים הינו דגים, ומכאן "פישעל", כלומר "דג קטן" באידיש), שלמה-זלמן (שיבוש של "סלומון", השם שלמה בלועזית), דוב-בער, אריה-לייב וכו'. כך גם לגבי שמות הבנות: ציפורה-פייגה, יונה-טויבה וכו'. סוג אחר של שמות "נרדפים" הינם השמות בצורה המוקטנת, כלומר: חיים הופך לחייק'ל, יעקב הופך לינק'ל, חנה לחנצ'ה ורחל לרוח'ל. לחלק מן השמות הנרדפים אין הסבר מדויק. למשל, מנחם-מנדל, אשר-פייביש, שמות אלו היו בשימוש החברה היהודית במיוחד בעיירות הקטנות יותר ובכפרים, כלומר במקומות בהם החברה היהודית היתה סגורה יותר ולא קיימה מגע הדוק עם הסביבה הלא-יהודית.

כינוי או שם נוסף
אלו הוצמדו לשם המקורי במקרים בהם נמצא האדם או הילד בסכנה. תוספת השם חיים או חיה וכן השמות אלטר, אלטה (זקן או זקנה, לעיתים באידיש: זיידה, בובה) אמורה היתה לבלבל את מלאך המוות שבקש את חייו של ילד קטן ולא את אלו של זקן. היו גם מקרים בהם ניתנו שמות נוספים כסגולה להצלחה. סוגי כינויים נוספים נגזרו מעיסוקו של בעל השם, כגון: דער שמש (השמש), דער שניידר (החייט) וכו'. סוג כינוי נוסף שהיה בשימוש, נבע משם האב או האם ושימש זיהוי של ילדים בעלי שם זהה. דוגמא מצוינת לשימוש בשם נוסף הוא גיבורו של הסופר שלום עליכם, מוטל בן פייסי החזן - מרדכי בן פסח.

השם הלועזי
זה היה בדרך כלל השם הרשמי בו נרשם הילוד בפנקס הלידות ושימש את הרשויות. שם זה היה בדרך כלל בשפת המקום, ולעיתים היה תרגומו של השם העברי (צבי=הירש=הרמן). במקרים מסוימים, השם הלועזי היה בעל צלצול דומה לשם העברי (יצחק=איזידור), אולם אין התאמה מדויקת בין שמות בעלי פונטיקה מסוימת לשמות עבריים ולהיפך (מרדכי או משה יכולים להפוך למוריס או מקס ולהיפך). במקרים רבים, פשוט אין קשר מילוני או פונטי בין השם העברי והשם הלועזי (סבי, מנחם, נקרא גם אמיל). במקרים של שמות הנשים, ניתן לומר בהכללה כי רבים מהשמות מתורגמים, דוגמת: מלכה=רגינה, שושנה=רוזה, יפה=ביאטריס, אולם גם כאן אין כללים ודאיים.

שינוי שם פרטי
השמות הפרטיים התחלפו לעיתים במעבר מארץ לארץ ועם התבגרותו של האדם. במקרים רבים, מסמכי הלידה והפטירה יכילו שמות שונים לחלוטין, למרות שהם מתייחסים לאותו אדם. בעידן של תמורות מדיניות, גלי הגירה תכופים, מלחמות, כיבושים והתייחסות מפלה ליהודים, אחד הדברים הראשונים שהשתנו היה השם. השמות הלועזיים והסתייגות בארץ משימוש בשמות "גלותיים", יצרו לנו מאגר חדש של שמות משפחה ושמות פרטיים.

להלן מספר דוגמאות ל"תהפוכות" השמות הפרטיים. לילד שנקרא בנימין, נוספת לעיתים קרובות השם זאב (כמו בנימין זאב הרצל), זאת משום שסמלו של שבט בנימין היה זאב: "בנימין זאב יטרוף בבוקר...", (בראשית, מ"ט, פסוק כ"ז). השם הלועזי יכול להיות במקרה זה: וולף (תרגום של זאב), או אולי בנג'מין ואפילו כינויים שונים יכולים להתקבל: בני, בנג'י, ווילי. במקרים מסוימים, השם הנבחר יתרחק עוד יותר מהשם העברי המקורי: בן, ווילהלם. צירופי שמות בסגנון דומה הינם: יששכר-בר (הסמל של שבט זה הינו חמור ולכן, כנראה, נבחרה חיה אחרת...), נפתלי-צבי ("נפתלי איילה שלוחה...", אבל איילה הינה לשון נקבה).

גם לגבי שמות נשים המצב דומה: ציפורה-בלומה היא ציפי ביילה, יכולה להיות גם פייגי (ציפור באידיש), פלורה (פרח בלועזית, כמו בלומה באידיש), ולהפוך במשך הזמן לפאני, בילי, ציפרה ועוד צירופים שונים. כמובן, אם מביאים בחשבון גם את השמות שניתנו ברוסית, צ'כית, צרפתית, ספרדית ושאר שפות העולם, קל להבין את הקושי במעקב אחר השמות בעולם.

שמות מפתח במשפחה

במשפחות רבות, קיימת דמות דומיננטית הנתפשת בעיני צאצאיה כדמות הראויה להנצחה. במקרים אלו, ינתן שם (פרטי) זה לצאצאי המשפחה לאורך מספר דורות. לעיתים, יהיה זה שמו של רב מפורסם שצאצאיו (וגם חסידיו) יקראו בשמו את ילדיהם, ולעיתים אדם בעל ממון או בעל זכויות אחרות. במקרים מסוימים, כאשר שם האדם אינו נפוץ במיוחד, או שהוא שילוב של שני שמות נדירים יחסית, (הצירוף של שמות שני בעלי חיים לשמו הפרטי של אדם, כגון וולף בער, זאב-דב), תוכל התופעה, באם תשנה בדורות הבאים, לעזור בזיהוי קרובי משפחה רחוקים. מובן, שכאשר 'שם המפתח' הינו שם נפוץ, תפחת יעילותו ככלי לזיהוי קשרים משפחתיים. כך לגבי שמות פרטיים של זכרים, ובהרבה מקרים גם לגבי שמות פרטיים נקביים. מועד לידתם של צאצאים הקרויים על שמה של דמות 'מפתח', יכול לתת מושג כללי על מועד פטירתו של דמות זו. במרבית המקרים, במהלך שנים אחדות אחרי פטירת האדם ייקראו נכדיו וניניו בשמו. לאחר מכן עשוייה להוצר דמות דומיננטית אחרת במשפחה ושוב לאחר דילוג של דור או שניים ישוב שם דמות ה'מפתח' הראשונה ןינתן לצאצאי הסבים או הסבתות שנקראו על שמה של דמות המפתח הראשונה. לא רק שמו הפורמלי של האדם עובר מדור לדור, אלא לעיתים גם שם החיבה או השם הלועזי.

בדורות האחרונים, עם הכנסת השמות המודרניים, יש נטיה - לפחות במשפחות חילוניות - שלא להשתמש בשמות המסורתיים, או להשתמש בהם כשמות משניים, כלומר כשם המופיע בתעודת הזהות בלבד. במקרים אחרים, מתבצעת וריאציה על השם המקורי. אהרון הופך לרון, שרה לשרית, יפה לנויה; או שנעשה שימוש בשמות המעוררים אסוציאציה מסוימת, למשל: אפרים הופך ליקיר ("הבן יקיר לי אפרים"), אריה הופך לגור ("גור אריה יהודה") וכיו"ב.