משתמש:עופרי וגיל/טיוטה

פרדוקס אי-הקיום

פרדוקס אי-הקיום עוסק בביטוי השנוי במחלוקת, עליו מבוססת טענת החיים בעוולה - "טוב לי מותי מחיי". לפי פרדוקס זה, ישנו קושי בקביעה שאי-הקיום עדיף על פני הקיום, נוכח העובדה שמושגים של טוב ורע מאבדים ממשמעותם כאשר עוסקים באי-קיום.

פרדוקס זה מצמיח קשיים אשר באים לידי ביטוי בתחומי הפילוסופיה, המוסר והמשפטים. עם קשיים אלו, ניסתה מערכת המשפט בישראל להתמודד לא אחת. פסק הדין הראשון שעסק בעוולה זו הוא פסק דין זייצוב, אשר דן בשאלה - האם לילוד שנולד עם פגם עומדת עילת תביעה בנזיקין בטענה שעדיף היה שלא נולד. בפסק הדין מכירים השופטים בעוולה זו. במרץ 2012, וועדת מומחים בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, אליהו מצא, המליצה לבטל את ההכרה בעילה זו, המלצה אשר התקבלה מאוחר יותר עת ניתן פסק דין המר.

הקושי הפילוסופי

אחת הבעיות שצומחות מהאמירה שעדיף אי קיום על פני קיום, היא השאלה כיצד יכול אדם לומר כי חייו, גרועים ככל שיהיו, עדיפים פחות מאי קיומו. כאשר אדם לא קיים, אין טוב, ואין רע שקורה לו. לפיכך, בהכרח אי הקיימות לא יכולה להיות טובה מחייו של אדם, או למצער לא ניתן למדוד זאת. עמד על כך השופט אהרון ברק בפסק דין זייצוב:

"כיצד נוכל אפוא להעריך את אי החיים? על-פי אילו אמות מידה ראציונאליות יוכל אדם סביר לקבוע, כי אף במקרה הקיצוני ביותר עדיפים אי החיים על פני החיים במום?.. כיצד נעשית בחינה זו?"

— אהרון ברק, פס"ד זייצוב

הקושי המשפטי

הקושי המשפטי צומח מטענת החיים בעוולה. ניתן לחלק קושי זה לשניים: קושי לוגי, אשר נובע מדיני הנזיקין, וקושי מוסרי אשר מתעורר כאשר דנים בזכויות. בישראל שני פסקי דין מנחים לעניין עוולה זו מהם משתקפים הקשיים - פסק דין זייצוב ופסק דין המר.

הקושי הלוגי:

עקרון העל של דיני הנזיקין מבקש להשיב את הניזוק למצב בו היה אילולא הייתה נגרמת העוולה על ידי פיצוי הניזוק. אלא שבמצב של הולדה בעוולה, השבת המצב לקדמותו משמעותה שאין ניזוק לפצות - ישותו של האדם הניזוק מתאיינת. לפיכך, נוצר מצב אבסורדי בו המזיק, כתוצאה מרשלנותו, פטור מלשלם פיצוי. ניתן לנסח זאת באופן הבא:

• הנחה 1: מטרת דיני הנזיקין היא השבת מצבו של הניזוק לקדמותו.
• הנחה 2: במצב של הולדה בעוולה, לולא רשלנותו של המזיק לא היה קיים הניזוק.
• הנחה 3: לא ניתן לפצות ניזוק שאינו קיים.
• מסקנה: השבת המצב לקדמותו במקרה של הולדה בעוולה, מובילה בהכרח להיעדר פיצוי.

עמד על כך המלומד פרופ' גד טדסקי בספרו:

"לולא מעשה ההולדה, הוולד לא היה קיים. ע"י עילת תביעתו, חותך התובע את הענף שהיה צריך להסתמך עליו כדי להוכיח את נזקו"

— גד טדסקי

בית המשפט ניסה להתמודד עם בעיה זו, בפסק דין זייצוב, על ידי הבחנה בין קיום ללא מום לקיום עם מום. בית המשפט נקט בגישה זו, משום שהדעת אינה נוחה ממצב בו אדם חי חיים במום בעקבות רשלנותם של הרופאים, ואולם לא יזכה בשום פיצוי על כך.

הקושי המוסרי

תחום המוסר מעלה גם הוא קושי בהעדפת אי-הקיום. בהתאם לקושי זה, לא ניתן לייחס משמעות לזכות בדבר אי-קיום. על פי הפילוסוף דוד הד, לא ניתן לדבר על זכויות ביחס לישות לא קיימת, שהרי לישות כזאת אין זהות ואין אינטרסים או זכויות. דברים אלו מתכתבים עם דבריו של הפילוסוף ג'ון לוק אשר ייחס זכויות טבעיות לאדם קיים בלבד.

מצידו השני של המטבע, נראה כי ישנו קושי בהטלת אחריות נזיקית על הרופאים. כאשר מדברים על קיומה של חובת זהירות, הכוונה היא לחובה קונקרטית ומושגית, כפי שנקבע בפס"ד ועקנין. נראה כי קשה לחייב רופאים ובעלי מקצוע, לנקוט בחובה זו כלפיי מטופלים אשר אינם קיימים, נוצר מצב אבסורדי בו, עובר ללידה, הרופאים אינם חייבים בחובת זהירות שכן, לא קיים הניזוק, אולם רק לאחר מעשה ההולדה, הם הופכים לחייבים באחריות זו. הדבר עשוי להוביל לאפקט מצנן בקרב אוכלוסיית הרופאים.

לא זו אף זו, השופטת פורת, בפס"ד זייצוב, טוענת כי מקום בו יש לחייב רופאים בגין רשלנות על כך שלא מנעו את הולדת הניזוק, אזי שבהכרח יש מקום להטיל אחריות גם על ההורים על שנשאו גנים קלוקלים והביאו להולדת הניזוק. מצב דברים זה, הוא בגדר מדרון חלקלק, אל עבר איסור הבאת ילדים - ערך המקודש בעולם כולו, ובישראל בפרט.