אהרן ברק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אהרן ברק
אהרן ברק.
אהרן ברק.
לידה 16 בספטמבר 1936 (בן 85)
ליטאליטא קובנה, ליטא
מדינה ישראלישראל  ישראל
תאריך עלייה 1947
השכלה
בת זוג אלישבע ברק-אוסוסקין
נשיא בית המשפט העליון ה־8
13 באוגוסט 199516 בספטמבר 2006
(11 שנים)
היועץ המשפטי לממשלה ה־6
19751978
(כ־3 שנים)
תחת ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ומנחם בגין
המשנה לנשיא בית המשפט העליון ה־12
1 בנובמבר 199312 באוגוסט 1995
(שנה ו־40 שבועות)
תחת נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר
שופט בית המשפט העליון
22 בספטמבר 197816 בספטמבר 2006
(28 שנים)
תחת נשיא בית המשפט העליון זוסמן, לנדוי, כהן, שמגר
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אַהֲרֹן בָּרָק (נולד ב-16 בספטמבר 1936) הוא משפטן ישראלי. כיהן כשופט בית המשפט העליון (19782006), כנשיא בית המשפט העליון (1995–2006), היועץ המשפטי לממשלה (1975–1978) וכדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור למשפטים, חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975. כיום מרצה באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת ייל בארצות הברית.

ברק, יליד קובנה אשר בליטא, הוא ניצול שואה. לאחר המלחמה עבר עם הוריו בין מחנות העקורים עד שהוברחו לאיטליה ומשם עלו ארצה ב-1947. הוא למד משפטים, כלכלה ויחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית ובהמשך שהה כחוקר בתר-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד. ברק החל לעבוד בפרקליטות המדינה ובהמשך התמנה ב-1975 ליועץ המשפטי לממשלה. ברק צוות למשלחת הישראלית בקמפ דייוויד שהובילו להסכם השלום בין ישראל למצרים. ב-1978 מונה ברק לשופט בית המשפט העליון. ברק היה חבר בוועדת כהן לחקר טבח סברה ושתילה. עם פרישתו של מאיר שמגר ב-1995, התמנה ברק לנשיא העליון. לאורך כהונתו של ברק, פועלו הוביל לשינוי לא רק במערכת המשפטית, אלא בעצם התנהלות החברה.

לאורך כהונתו בבית המשפט העליון, ברק פיתח את המשפט הישראלי בכמה היבטים מרכזיים: הרחבת זכות העמידה בבג"ץ, אשר פתחה את בג"ץ לעותרים בעתירות ציבוריות. הרחבת עילת הסבירות - שהרחיבה את טווח הביקורת של הרשות השופטת על פעילותה של הרשות המבצעת. הרחבת עילת השפיטות - שצמצמה את הסוגיות שבהן בית המשפט לא יתערב, ו"המהפכה החוקתית", שלפיה לבית המשפט יש סמכות לקבוע שחוק שפוגע בחוקי היסוד אינו חוקתי, כפי שנקבע בפסק דין בנק המזרחי. ברק עסק רבות בדין העסקי והכלכלי, למשל, פסק דין אפרופים, שעסק בפרשנות חוזים, ופסק דין קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות שקבע שבדיני מיסים יש חשיבות רבה יותר ל'תכלית' החקיקה מאשר היצמדות ללשון החקיקה. לאורך שנות כהונתו נמנע ברק מלהתערב בפסקי דין הנוגעים לשואה, אך היה חבר בהרכב בערעור של ג'ון איוון דמיאניוק, שזיכה אותו.

אהרן ברק.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות בליטא והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד כאַריק בֵּרִיק בקובנה שבליטא, בנם היחיד של הירש (צבי), עורך דין, וליבה (לאה), מורה. אביו במקור עבר בסוף העשור השני של המאה ה-20 מעיירה בגבול ליטא-פרוסיה המזרחית (רפובליקת ויימאר) לקובנה בשביל ללמוד משפטים. צבי בריק היה לפעיל ציוני וחניך השומר הצעיר, ובהמשך היה לאיש ההסתדרות הציונית בקובנה, איפה שהנפיק רישיונות עלייה ליהודי ליטא אל המנדט הבריטי. לאה מאירוביץ' מקורה בשטעטל רוקישקי. היא הייתה בתו של רב חב"ד אך הוריה קידמו אותה להתחנך בהשכלה כללית[1]. בשביל להתקדם בלימודי הוראה עברה לאה לקובנה, איפה שהתקבלה לגימנסיה העברית הריאלית ופגשה בצבי. השניים נישאו והשתכנו ברחוב גורודינו מס' 18 בקובנה. צבי עבד במשרד ההסתדרות הציונית בקובנה אשר ישב ברחוב קסטוציו. המחויבות של צבי להסתדרות מנעה ממנו מלעלות ארצה במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. בנם הבכור והיחיד של הזוג, אריק בריק, נולד ב-16 בספטמבר 1936[2].

ב-15 ביוני 1940 פלש הצבא האדום לליטא וסיפח אותה לתוך ברית המועצות. משטר הרודנות הסובייטי רדף אחר פעילים ציוניים, סגר את העיתונים היהודיים והמיר אחד מהם לעיתון תעמולה סובייטי. על פעילותו הציונית נרדף צבי בידי הסובייטים. המשפחה עברה להתגורר ברחוב ויטאוטו בעיר, אשר בשונה מגורודינו לא היה בעל אופי יהודי מובהק. ב-22 ביוני 1941, יום אחד לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, הלופטוואפה החל בהפצצה אסטרטגית מעל שמי קובנה. עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות היו מבין הליטאים שראו בגרמנים משחררים מפני הכיבוש הסובייטי וקיבלו אותם בברכה. רבים מהתושבים הליטאים ביצעו פוגרומים ביהודי קובנה עוד לפני הגעתם של החיילים הגרמנים לעיר[3]. הפרעות רוכזו בשכונות היהודיות של העיר העתיקה, כך שמעברה של משפחת בריק לויטאוטו למעשה הצילה אותם. כאשר הגיעו הפורעים לויטאוטו שאלו את שוער הבית של משפחת בריק האם ישנם יהודים במחיצתו. השוער, שהיה מיודד עם משפחת בריק, שאל בחזרה "מה קרה, חסרים לכם יהודים בעיר העתיקה[4]?" מתוך 40,000 יהודי קובנה, 6,000 נרצחו בעשרת ימי הכיבוש הגרמני הראשונים. ביולי ניתנה ההוראה להעביר את כל יהודי העיר אל גטו קובנה[5].

צבי התמנה למנהל מפעל לייצור מדים עבור הוורמאכט בגטו ולאה טיפלה בבנם. עם תחילת הסלקציה החלו גם רציחות הילדים בגטו, ואריק הוסתר בידי הוריו. אמו חינכה אותו וניתנו לו נעלי פלטפורמה כך שייראה מבוגר מבן 5. אחת, כאשר היה עליו להצטרף לכוח העבודה הוא העביר שליחויות מהמפעל של אביו. כאשר חייל גרמני עצר אותו ושאל לגילו ענה כי הוא בן 9 וכתב את שמו כפי שלימדה אותו אמו לדרישת החייל[6]. ב-1943, לנוכח האקציה, הוחבא אריק בידי הוריו במסתורים ליד הגטו[7]. ב-1944, עם נסיגת הגרמנים בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, פשטו הגרמנים והפורעים הליטאים על הגטו בכדי להרוג את הילדים הנותרים. היה זה במרץ כאשר החליטה לאה שעליה להבריח את בנה מהגטו.

צבי התקשר עם איכר מקומי, לימים חסיד אומות העולם, אשר התגורר בכפר לא מרוחק מהעיר והבריח יהודים מהגטו[8]. בכדי להעביר את אריק בשערי הגטו הוא הוחבא בתוך שק קש על עגלת קש[9]. אמו שיחדה את השומרים להעלים עין ביציאתה מהגטו אחר העגלה. משפחת האיכר כללה את אשתו ואת ארבעת ילדיהם. ביתם היה דל והיה על אריק ולאה אמו להתגורר בתוך הבית. האיכר החביא יהודים רבים ביער על יד ביתו, אך שיירת חיפוש גרמנית תפסה אותם והוציאה אותם להורג. בתוך בית האיכר בנה האחרון דלת כפולה על גבי קיר, איפה שאריק ואמו הסתתרו כל פעם שנשמע קולם של זרים המתקרבים אל הבית. בהיותם שם לימדה לאה את בנה מתמטיקה בסיסית, גאוגרפיה וליטאית רהוטה[10]. כאשר שמע האיכר את לאה מחנכת את בנה, ביקש שהיא תחנך גם את ילדיו והיא השיבה בשמחה. בנאום שנשא במאי 2002[11] תיאר ברק תקופה זו בחייו:

ביולי 1941, הייתי בן 5, כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה בליטא, שם גרתי. הגיהנום בא עלינו.

הליטאים עשו בנו פוגרומים. היינו 25 אלף יהודים בקובנה, ולקחו אותנו לאחד הפרברים, שם עשו לנו "על השחיטה". הוכנסנו לכיכר בעיר שנקראה בשם המעניין "כיכר החוקה". רבים מתו בחנק, ברעב, ביריות ברחובות. שלטון החוק הפורמלי התקיים שם כי הכול עבד לפי פקודות.

בשנת 1943 הייתה האקציה של הילדים. חיסלו את כל הילדים. במעשה נסים נותרתי אני בחיים ובהצטברות של נסים מצאתי את עצמי יחד עם אמי אצל איכר ליטאי - חסיד אומות העולם - שהציל את חיינו, עד שבא הצבא האדום ושחרר אותנו מהגרמנים.

העלייה ארצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1944 יצאו אריק ולאה מהמחסה שלהם בביתו של האיכר עם נסיגתם של הגרמנים מן החזית. עם שחרור גטו קובנה בידי הצבא האדום, חשש צבי בריק לגורל אשתו ובנו ויצא לחפש אחריהם[12]. בדרכם אל הגטו ההרוס פגשו אריק ולאה באחיה של לאה, ובהמשך התאחדו עם האב צבי[13]. בשובה של המשפחה למרכז העיר קובנה, שבו הרדיפות של הרשויות הסובייטיות אחר האב צבי, על מעורבותו בפעילות ציונית. בריק ולאה הגיעו למסקנה שעליהם לברוח עם אריק מליטא. בפגישה חשאיים עם גורמים מטעם ההסתדרות הציונית, ניתנו לצבי שלוש תעודות מזויפות לו ולבני משפחתו לפיהן הם אזרחים יוונים מסלוניקי אשר נקלעו לקובנה ונתקעו בעיר לאורכה של המלחמה. משפחת בריק עזרה בשם הבדוי גרין. תחילה נעו מקובנה לווילנה ומשם לביאליסטוק ולוורשה אשר בפולין. משם עברו את הגבול אל ממלכת רומניה והסתתרו במחנה פליטים בבוקרשט[14].

ממחנה הפליטים עברו להתגורר אצל קונסול דיפלומטי יהודי אמריקאי בבוקרשט. כאשר הגיע הידיעה על כך שמישהו הלשין לרשויות על כך שיהודים מהמדינות הבלטיות מסתתרים בבוקרשט, החליטה משפחת בריק לנוס פעם נוספת, הפעם לבודפשט, הונגריה. מהונגריה נעו ברגל, בעיקר בלילות, עד שחצו את אזור הכיבוש הסובייטי באוסטריה והגיעו לאזור הכיבוש הבריטי. במעבר גבול אזורי הכיבוש פגשו בני המשפחה באנשי הבריגדה היהודית[15]. כאשר נודע לרשויות הבריטים על מעבר הגבול בידי בני המשפחה, הם הוכנסו למאסר בבסיס צבאי מחשד להיותם מרגלים בשירות ברית המועצות. אנשי הבריגדה היהודית נחלצו לעזרתם של היהודים בבסיסים ובאישון לילה העבירו אותם דרך יער את הגבול לאיטליה, עד אשר הגיעו למילאנו[16].

מילאנו הייתה לנקודת התארגנות עבור פליטים רבים, וממנה עברה המשפחה לרומא, איפה שהתגוררה בווילה שהייתה שייכת לדוכס לבית סבויה. ברומא פגש אריק בשולמית תורי, גם היא צעירה ניצולת גטו קובנה. במקור התיידדו השניים לראשונה במחנה הפליטים בבוקרשט. ברומא למד אריק לראשונה בבית ספר, לא היה זה בית ספר מקובל, וכלל לימוד ילדים בני 8 עד 16 ביידיש באותה הכיתה. אריק דיבר איטלקית קלוקלת אל המקומיים. כל אותה העת ארגן האב צבי את העלייה של המשפחה, אך עקב תקנות הספר הלבן השלישי היה צורך ב-1,000 ליש"ט לסרטיפיקט. ההסתדרות הציונית סידרה עבור המשפחה דרך מעבר לקפריסין וממנה לארץ ישראל. המשפחה עלתה על אוניית הנוסעים "טרנסילבניה" אשר עשתה דרכה בים התיכון, עצרה בלימסול והמשיכה עד אשר עגנה בחיפה[17]. צבי ביקש מרשויות הבריטים לרדת מהאונייה לארבעה ימי טיול בעיר, הודות לויזה האמריקאית שהייתה בידו דרך עבודתה של לאה בג'וינט[18], לא חשדו הבריטים כי המשפחה תתיישב בארץ ולכן התירו להם להמשיך בדרכם. דרך התקשרותה של המשפחה עם אנשי ההגנה, אורגנו עבורם תעודות זהות מזויפות. כך עלה ב-1947 אריק עם הוריו לארץ ישראל.

לימודים ושירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה עברה משפחת בריק, ששמה עוברת לברק, מחיפה לתל אביב. לחץ כלכלי הוביל את האב צבי לחפש עבודה בהסתדרות הציונית, הוא התמנה למזכיר מוסד ביאליק. עד למציאת התעסוקה בידי האב, אריק, שלא דבר עברית, הועבר להתגורר אצל קרובי משפחה במושב ירקונה והשקיע את חופשת הקיץ הראשונה שלו על השלמת חומר. עם הסדר פרנסת המשפחה עברה המשפחה לירושלים, שם החל אריק ללמוד בכיתה ו'[19]. ברק הסתגל היטב בכיתה בין חבריו והצטיין במתמטיקה ובפיזיקה בעוד התקשה בתנ"ך ולשון[20]. ברק עבר בילדותו את המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת העתודה האקדמית, ובשנת 1958 הוענק לו תואר שני במשפטים.

בנקודה מסוימת התמלא ברק חששות וספקות, וניסה להמיר את מקצועו העתודאי בהנדסת חשמל. המערכת הבירוקרטית של צה"ל סירבה להמרת המקצוע והתאפשר לברק ללמוד הנדסת חשמל בטכניון רק לאחר השלמת שירות חובה. בנסיבות אלו ויתר ברק על הנדסת החשמל והמשיך במסלול המשפטים המקורי. במקביל למד שם גם כלכלה ויחסים בינלאומיים. בשנים 1958–1960 שירת בצה"ל, בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל. בתום קורס מ"כים קיבל ברק דרגת ממלא מקום קצין, אך לבקשתו נשלח בהמשך לקורס קצינים קרבי בן שלושה חודשים. ברק התבלט בלימודים העיוניים בקורס ועבר את קורס הקצינים לצידו של ראובן ריבלין[21]. עם שחרורו מהצבא חזר ללמוד באוניברסיטה העברית[22]. עם הזמן טיפח לעצמו ברק תדמית חיצונית של פרופסור מפוזר לצד העובדה שהיה זהיר במיוחד בבחינתו כל משפט, דבר ועניין.

במקביל, החל לעבוד כמתמחה של היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, ואולם משזה החל לעסוק במשפט אייכמן, העדיף, בשל היותו ניצול שואה, שלא לעסוק בכך, ועבר לבקשתו לפרקליטות המדינה. הוא הגיש להאוזנר חוות דעת אחת בלבד בעניין אייכמן קודם עבד לפרקליטות[23]. בפרקליטות תחילה עבד במחלקה האזרחית, איפה שהסתכסך עם ראש המחלקה, ד"ר מרטין אלטס, ובהמשך עבר למחלקת בית המשפט העליון ("הבגצ"ים"). בהמשך עבד תחת עורך הדין זאב שר במחלקת החקיקה ובה התמצא לראשונה במערכת הפוליטית[24]. לאחר סיום התמחותו הוסמך כעורך דין. ברק מצא עניין מיוחד במשפט אזרחי, אותו החשיב לענף הגדול ביותר בכלל עסקי המשפטים. בשנת 1963[25] סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטורט, שנושאה "אחריות שילוחית וטובת המעביד", בהדרכת פרופסור גד טדסקי. ברק החל לעבוד על הדוקטורט שלו עוד במהלך שירותו בצה"ל. לדבריו עשה זאת בתנאים קשים, אחת אף במחנה מטכ"ל שבו לא היה חשמל. עד אותה העת לא ענד ברק משקפיים, ולדבריו היו אלו תנאי המחקר שהובילו לכך שראייתו נפגעה.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1966 נתמנה ברק למרצה בכיר באוניברסיטה העברית[26]. במקביל לכך שהחל ללמד, החל ברק גם לעסוק בדיני נזיקין. ברק טען בזכות עמדת הפרשנות התכליתית, אשר הייתה בה בעת בעלת השפעה מזערית לעומת פרשנות שמבוססת על היצמדות ללשון הכתובה של הדין[27]. ההתנגדות לגישות המשפטיות שבהן אחזו ותיקי האוניברסיטה הוביל להתפתחות גרעין מרצים צעירים של האוניברסיטה מסביב לברק. גרעין זה כלל את יצחק אנגלרד, מישאל חשין, יצחק זמיר, יהושע ויסמן, יהודה בלום, יורם דינשטיין ואבנר חי שאקי. גרעין ההתנגדות לשיטה המשפטית שקידמה הפקולטה נודע בכינוי "הטורקים הצעירים"[28].

את מחקר הפוסט-דוקטורט השלים בשנים 19661967 בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד[29]. משפחות ברק וזמיר נסעו יחדיו לארצות הברית ללימודים. ברק התוודע לשיטת המשפטים ושיטת לימוד המשפטים האמריקנית. הוא הביע אהדה כלפי שיטת הלימוד הסוקרטית שהייתה נהוגה בהרווארד, אשר העדיפה פיתוח של שיח ודיון בין המרצה לסטודנטים על פני הרצאות של המרצים. במחקרו שם התמקד ברק בחקר דיני תאגידים ודיני שטרות, שני תחומים אשר היה עליו להתחיל ללמד בהרצאותיו באוניברסיטה העברית עם שובו המיועד. בסיום לימודיו בהרווארד פרסם ברק את הספר "מהותו של השטר[30]". בהרווארד התוודע ברק לגישת "ההליך השיפוטי" (Legal Process), הנוגע לתפקידן וסמכויותיהן של הרשויות[31]. חקר ההליך השיפוטי לימים השפיע על טיפוח האקטיביזם השיפוטי של ברק.

בשובם של ברק וזמיר לאוניברסיטה העברית, החלו במעין "מהפכה" בפקולטה למשפטים, כאשר זמיר נבחר לראש מכון החקיקה והחל לטפח את המכון ולקדם את יוקרתו. בשנת 1968 נתמנה ברק לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית[32], ושם ייסד את כתב העת משפטים[33]. בשנת 1973 זכה בפרס קפלון, וב-1974 מונה לדיקן הפקולטה למשפטים. מינויו של ברק לדיקן, בעודו בן שלושים ושש, סימל את חילופי הדורות בפקולטה. בכהונתו כדיקן ניכר אצל ברק שתיעב ויכוחים, קידם פשרות והגעה לקונצנזוס וניחן בשקט ובשלווה במילוי תפקידו. כל אותה העת נרתע ברק מלתייג עצמו פוליטית ושמר על נייטרליות מוחלטת בבחינה פוליטית[34]. הוא זכה בפרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975 (בגיל 38, מהצעירים בזוכי הפרס). הדבר העניק לו פרסום ציבורי רב. באותה שנה נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (ראו פירוט הפרסים וההוקרה למטה).

היועץ המשפטי לממשלה (1975 - 1978)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק, בעת שיחות השלום בקמפ דייוויד.

מינויו ותחילת כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1975–1978 כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, מינויו של ברק למשרה נעשה ביוזמתו של שר המשפטים, חיים צדוק. במאי 1975 התקשר צדוק לברק והזמין אותו לפגישה בביתו. בפגישתם הציע צדוק לברק את משרת היועץ המשפטי לממשלה עם פינוי המושב בידי מאיר שמגר, שהתמנה לשופט בג"ץ. ברק ביקש מצדוק זמן לחשוב על קבלת המינוי. מינויו של ברק נתמך בין לבין בידי יואל זוסמן, נשיא בית המשפט העליון. למינוי זה היו מספר חסרונות: לברק לא הייתה מיומנות במשפט פלילי ומעולם לא העיד מול בית משפט. צדוק תמך במינוי של ברק וזה מצידו הסכים למינוי לאחר שהתייעץ עם חברו יצחק זמיר ונשיא העליון זוסמן[35]. בכדי להסתגל לתפקיד החדש וללמוד את כל נושאיו התייעץ ברק בחשין וגבריאל בך. במקור חשין ציפה לקבל את משרת היועץ המשפטי לממשלה, אך עם מינויו של ברק הוא תמך בו והיה ליד ימינו. באותה העת היה יצחק רבין ראש ממשלת ישראל, והיה נתון למאבקים פנימיים מתוך המערך מול שר הביטחון שמעון פרס. מאבק זה בין רבין לפרס הגיע לשיאו בפרשות ממושכות של הדלפות תוכן מסווג לידי התקשורת[36].

בתחילת דרכו בתפקיד היה מעורב במשא ומתן סביב הסכם הביניים בין ישראל למצרים. זמן קצר לאחר כניסתו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה פורסמה בעיתון "הארץ" הדלפה שכונתה "מסמך רוזן" - חוות דעת שנועדה לראש הממשלה מפי היועץ המשפטי של משרד החוץ לפיה הסכם קידוח הנפט של ממשלת מצרים עם חברת אמוקו נוגדת את הסכם הביניים. רבין זעם על ההדלפה, וברק נענה לה בקביעת תקדים לפיו שרים אינם חסינים מפני דין פלילי במקרה של הדלפת סודות מדינה[37]. במהלך הבחירות לרשויות המקומיות בגדה המערבית (1976), שני מועמדים שהיו מקורבים לאש"ף גורשו לפי הוראת הממשלה. עם מעצרם עורכי הדין שלהם הגישו עתירה לבג"ץ. הממשלה התעקשה על כך שאין לעכב את הגירוש והוא בוצע לבסוף רבע שעה בלבד לפני קיומו של הדיון. ברק, כנציג המשפטי של הממשלה, ננזף בידי השופט משה עציוני. לראשונה, נמתחה ביקורת ציבורית חריפה על ברק עצמו. אלמלא שר המשפטים צדוק, שהגן על ברק, ייתכן והקריירה הציבורית של האחרון הייתה מגיעה לסופה עם משבר הגירוש[38]. על אף שבמינויו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי נסמך רבין על צדוק וכלל לא הכיר את ברק, עם הזמן הפך ברק ליועץ מקורב של רבין וראש הממשלה מצידו מצא בברק אדם ענייני יותר מרבים מהשרים בממשלתו[39].

פרשת ידלין ואברהם עופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת ידלין

את ניסיונו המשפטי-הפלילי הראשון השיג ברק כאשר הכריע בגזר דין של עונש מאסר בפועל עבור יהושע פרץ, יו"ר הוועד של עובדי התפעול בנמל אשדוד, אשר קידם התפרעויות בנמל[40]. ברק היה אחראי על ההחלטה לפתוח בחקירה משטרתית של אשר ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית ומועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל[41]. שלושה ימים לאחר אישור מינויו של ידלין, בעת ארוחת צהריים בהשתתפות ברק ומפכ"ל המשטרה, שאול רוזוליו, שיתף המפכ"ל את ברק בעניין חשדות למעורבות ידלין בפלילים שנשמרו בסוד. ברק הנחה את רוזוליו לקיים חקירה ראשונית סמויה[42], אך תוך שבועיים מתחילתה דלפה הפרשה לידיעת הציבור. בעת חגיגות בר המצווה לבנו הבכור של ברק, אבנר, התקשר ידלין לברק, וטען בפניו כי "מעלילים עלי עלילת דם." ברק הציע לידלין להיבדק בפוליגרף וטען בפניו כי אם יקבע כי הוא דובר אמת יסגרו כל החקירות ואם יקבע כי אינו דובר אמת החקירה תמשך כרגיל והבדיקה לא תיוודע לציבור. ידלין הסכים לאחר לחץ רב ובבדיקה התברר כי אינו דובר אמת, כך שהחקירה המשיכה[43].

בסופה של החקירה השיגו החוקרים עד שהחזיק בכספים אשר נגנזו בידי ידלין ללא ידיעתו כי כספים אלו בכלל נגנזו. בסופו של דבר ידלין הורשע בקבלת שוחד ונדון לחמש שנות מאסר, ומעמדו הציבורי של ברק כאדם בעל יושרה מברזל חוזק. בפרשה זו טבע ברק את המונח "מבחן בוזגלו", באומרו: "דין ידלין – כדין בוזגלו". המונח עורר תרעומת אזרחית עקב משמעות הלוואי בין השם בוזגלו לבין בני עדות המזרח, הרווח בקרבם. מכאן עלתה הטענה כי המונח טומן בחובו הערה נגד בני עדות המזרח מצידו של ברק[44]. שנים לאחר מכן, בראיון שנערך עמו לספר "ללא גלימה", אמר בעניין: "כשאמרתי בוזגלו לא התכוונתי להבדיל בין ספרדי לאשכנזי, אלא להבחין בין איש שלטון לאיש מהעם"[45].

לאורכה של החקירה בפרשת ידלין היה זה אברהם עופר, שר השיכון, שהיה מבין התומכים העיקריים של ידלין, בטענה כי הוא חף מפשע וכי "שותים את דמו". לאורך הפרשה עלו חשדות למעורבותו של עופר בחלק מהעבירות של ידלין ובסופו של דבר החלה פרשת עופר על בסיס קובלנות פליליות פרטיות. החשדות רוכזו על פעילותו של עופר בתקופה שפעל בחברת שיכון עובדים. מהלך החקירה, ובעיקר אורכה, הובילו לקרע בין ברק לראש הממשלה רבין. עיקר התנגדותו של רבין למהלך החקירה נגע למשך הזמן שלקחה, שכן טען כי בלתי אפשרי שעופר, שר בממשלתו, יוכל לתפקד כראוי בתפקידו לנוכח החקירה הממושכת[46]. ברק היה אחראי על ההחלטה להמשיך בחקירת משטרה בעניין שר השיכון, אברהם עופר, חרף בקשת השר להפסיק חקירה זו[47]. רוב החשדות בחקירה התבררו כחסרות שחר מלבד הממצאים האחרונים בה, שעיכבו אותה. ממצאים אלו כללו עדות של עורך הדין גושן, שהי עד מפתח בפרשת ידלין. עקב התעכבות הפרשה זימן רבין את ברק ושר המשפטים צדוק לביתו, מהלך שהוביל לסיקור תקשורתי רב בעניין.

לאורכה של החקירה נדמה היה כי עוול גדול נעשה לעופר, והוא התקשה לתפקד בתפקידו כשר. רבין התקשה לראותו במצב זה שכן היה חבר קרוב שלו וברק גם כן חיבב אותו על סגולותיו כשר צעיר ונמרץ. על אף הלחץ הכבד שאפף את ברק, הוא המשיך בחקירה. עופר התאבד ב-3 בינואר 1977, קודם שהסתיימה חקירתו. הוא הותיר אחריו מכתב אחרון. עם התאבדותו של עופר נגנזה החקירה וב-9 בינואר שלח ברק לרבין תקציר של מהלך החקירות[48]. בניו של עופר לא ראו בברק האשם במות אביהם[49], וכאשר ביקשו ממנו את תקציר החקירה הוא שלח את עורך הדין אמנון גולדנברג לתמלל עבורם את החקירה[50].

פרשת חשבון הדולרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת חשבון הדולרים

במרץ 1977 נחשפה פרשת חשבון הדולרים כאשר פורסם בעיתון "הארץ" כי רעיית ראש הממשלה לאה רבין החזיקה חשבון בנק פעיל בארצות הברית, דבר שנגד את חוקי המטבע בארץ באותה העת. ברק כינס את צוותו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה כדי לבחון אפשרות לסגור את הפרשה בתשלום כופר. ברק ביקר את רבין בביתו, תשאל את ראש הממשלה ובהמשך גם את רעייתו, וביוצאו מביתם הבטיח להם "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר".[51] לאחר התשאול הגיעו לידיו של ברק מסמכי הבנק, והוא שינה את עמדתו וחזר בו מההצעה לסגירת הפרשה בכופר. מאוחר יותר הסביר ברק שאם היה סוגר את הפרשה בכופר היה פועל נגד החוק ועל כן היה חייב להתפטר מתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה[52].

כאשר נודע לברק על המאבקים סביב הפרשה שצצו בתוך משרד האוצר, הורה להעביר את ניהול הפרשה לידי משרד היועץ המשפטי. לאחר לחצים רבים מצידם של אישים כדוגמת שר האוצר יהושע רבינוביץ לסגור את הפרשה, ברק החליט להעמיד לדין את לאה רבין בשל פרשת חשבון הדולרים, החלטה שהביאה ליציאתו של ראש הממשלה יצחק רבין לחופשה ולפרישתו מהנהגת המערך לפני הבחירות לכנסת ב-1977. במקור התכוון ברק להעמיד גם את ראש הממשלה לדין. לדבריו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עמוס ערן: "כשרבין קיבל את הידיעה שברק מתכוון להעמידו לדין, חל אצלו שינוי מיידי בגישה וכבר באותו יום אמר לנו, אני הולך להתפטר." רבין עמד תחילה להתפטר מראשות הממשלה אך גם מהכנסת, ולבסוף, לאחר ניסויים רבים של מקורביו לשכנע אותו שלא לעשות זאת, הוא החליט שישאר בכנסת. עוד באותו היום נאמר על כוונתו של רבין לברק מפיו של שר המשפטים צדוק. ברק בתגובה ויתר על העמדתו לדין של רבין[53]. את החלטתו להימנע מהעמדת יצחק רבין לדין נימק כך: "יצאתי מתוך הנחה שרבין נענש עונש כבד על כך שנאלץ לפרוש מתפקידו. לא היה מקום להענישו פעם נוספת[54]."

באותה השנה נחשפה פרשת חשבון דולרים נוספת, זאת של שר החוץ לשעבר בממשלתה של גולדה מאיר, אבא אבן[55]. בפרשה זאת דובר על סכום כספים גדול מהרבה מהפרשה של הזוג רבין, ואבא אבן מצידו העסיק את אמנון גולדנברג להיות לו לפרקליט[56]. לבסוף החליט ברק שלא להעמיד לדין את אבן, משום שנמצא כי אבן ביקש היתר בעניין, ואף טען כי קיבלו, על אף שלא נמצאו סימוכין לקבלת ההיתר[57]. נוסף על עניין ההיתר, היה קושי ראיות וברק העריך שלא יוכל להופיע עם מחסור ראיות שכזה בפני בית המשפט.

קמפ דייוויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכמי קמפ דייוויד
המשלחת הישראלית בקמפ דייוויד, היועץ המשפטי לממשלה ברק (שמאלי), שר הביטחון משה דיין (שני משמאל) וראש הממשלה מנחם בגין (שלישי משמאל).

עם מינויו של מנחם בגין לראש הממשלה בעקבות הבחירות לכנסת התשיעית, הפך ברק עם הזמן לידיד קרוב של בגין והוזמן על ידיו להיות נוכח בישיבות הממשלה. בגין בתחילת כהונת ממשלתו הראשונה כיהן במקביל להיותו ראש הממשלה גם בתור שר המשפטים. כאשר בגין העביר המלצת חנינה לנשיא אפרים קציר בשביל שזה יחון את יהושע בן-ציון - בעקבות קשריו עם הליכוד - שנאשם בעוון עבירות פליליות ונכנס במאסר, ברק הזדעזע ואף שקל להתפטר. ברק נמנע מלהתפטר בעקבות לחצו של נשיא בג"ץ יואל זוסמן שיישאר בתפקידו לנוכח המצב הפוליטי החדש שנוצר בעקבות "המהפך"[51]. עוד קודם לביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל ותחילת תהליך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים, בגין ביקש מברק שיכין עבורו טיוטה של הסכם שלום אשר תכלול את שלל הפרטים העיקריים שעל הסכם שכזה לכלול.

עם תחילת תהליך השלום עם מצרים, הפך המאמץ להגעה להסכם שלום למרכז מעייניו של ברק. במסגרת מאמצים אלו נקשר ברק עם שר הביטחון, עזר ויצמן, ושר החוץ, משה דיין. במקביל החל ברק גם להיות בקשר עם נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר. כאשר בגין כתב את הטיוטה המקדימה עבור "הסכם אוטונומיה", ברק היה מהראשונים לקרוא אותו ולהעיר עליו בעניין קשיים שעלו מתוכו ברמה המשפטית. בעקבות התנפצות השיח בין ראשי המדינות באחת הישיבות בטירת לידס אשר בממלכה המאוחדת, נשלחו ויצמן וברק להרגיע את הרוחות בצידו של נשיא מצרים אנואר סאדאת. לויצמן היו קשרים חמים עם סאדאת, וגם ברק התחבב עליו. לדברי מנכ"ל משרד החוץ, יוסף צ'חנובר: "סאדאת פשוט ראה והבין שברק מחפש כל הזמן דרכים וניסוחים שיתקבלו על שני הצדדים, גם עליו."

ב-1 באוגוסט 1978 פרש מכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, לאחר שהודיע שהחליט להסתפק בשלוש שנות כהונה[58][59]. במקום ברק מונה יצחק זמיר, והוא עצמו מונה לשופט בבית המשפט העליון. קודם הושבע לתפקידו כשופט, בספטמבר 1978, צורף ברק על ידי ראש הממשלה בגין, כיועץ משפטי לצוות המשא ומתן הישראלי, ובתפקידו זה סייע לגיבושם של הסכמי קמפ דייוויד[60][61]. במהלך השיחות בקמפ דייוויד מצא הנשיא קרטר את יעוצו של ברק מועדף על יעוצו של מאיר רוזן עקב מתינותו, האמון שנתן לו בגין, כושר האלתור שלו ויכולתו למציאת פשרות. עם קידום השיחות לכדי שלב הניסוח, בחר הנשיא קרטר בשני יועצים, אוסאמה אל-באז מן הצד המצרי, וברק מן הצד הישראלי. ברק נע בין בגין לקרטר לקידום הניסוח של הסכם השלום ומאוחר יותר אמר ג'ימי קרטר שברק "עשה" את הסכם קמפ דייוויד[55][62][53].

במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד היו שני משברים קיצוניים, האחד נגע למעמדה של ירושלים והשני נגע ליישובים בקרבת רפיח בחצי-האי סיני. לבסוף ברק וקרטר שכנעו את בגין להעביר את עניין היישובים לכדי הצבעה בכנסת במקום החלטה שלו בלבד. לאחר עשרים ושלוש טיוטאות נכתב הנוסח הסופי של הסכם השלום. בעניין שאלת הגדה המערבית ורצועת עזה, ברק היה זה שקידם את תוכנית האוטונומיה דרך הניסוח "זכויות לגיטימיות לעם הפלסטיני." ברק ניסח משפט זה באופן עמום במכוון, כך שהשפעתו לא תהיה מחייבת. ברק העריך כי בניסוח זה, הצליח לשמר את "ארץ ישראל השלמה" לצד ההסכם[52].

שופט בבית המשפט העליון (1978 - 2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופטי בית המשפט העליון על גג המבנה הישן במגרש הרוסים, 1992. השופט אהרן ברק יושב בשורה התחתונה שני מימין לצד הנשיא מאיר שמגר. משמאל לשמגר המשנה לנשיא ובר פלוגתו העיקרי של ברק, השופט מנחם אלון.
דיוקן אהרן ברק בבית המשפט העליון.

מינוי וועדת כהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1978 החל לכהן כשופט בבית המשפט העליון[63], והיה הצעיר מבין השופטים[64]. באוקטובר, עם קידום שיחות השלום בוושינגטון די. סי., התבקש ברק להצטרף לשיחות על אף השבעתו לשופט בבית המשפט העליון. לנוכח הביקורת הציבורית מבית על כך ששופט בבג"ץ מעורב בשיחות השלום עם מצרים, ברק שב לירושלים כחודש לאחר שיצא להשתתף בשיחות[65]. ברק התאקלם במהרה לתפקידו החדש בבית המשפט העליון. בכהונתו כשופט שפט תחת ארבעה נשיאים: יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר. באותה השנה שהחל ברק לכהן בבית המשפט העליון קיבלה רעייתו אלישבע את רישיון עריכת הדין והחלה לעבוד אף היא בבית המשפט העליון בלשכת הנשיא זוסמן[66].

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת כהן

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בתגובה להתנקשות בחיי בשיר ג'ומאייל, אנשי הפלנגות הנוצריות ביצעו את טבח סברה ושתילה במחנות פליטים בביירות. בשנים 19821983 היה ברק חבר בוועדת כהן, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות טבח סברה ושתילה והיה עליה לחקור את האחריות של הגורמים הישראליים במהלך אירועי הטבח[67]. לדברי הממשלה, הוטל על הוועדה המנדט: "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים במעי הזוועה שבוצעו על-ידי יחידה מן הכוחות הלבנוניים נגד האוכלוסייה האזרחית במחנות סברה ושתילה[68]." בנוסף לברק צוותו נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן, שהיה ליושב ראש הוועדה, והאלוף במילואים, יונה אפרת[69]. במהלך הוועדה העניק רב-סרן עמוס גלעד, שהיה אז קצין מודיעין בביירות, עדות על פעילותו. לפי עדותו של גלעד, הוא התריע כי הכנסת אנשי הפלנגות הנוצריות לתוך ביירות יוביל לטבח במחנות הפליטים ויגרום לכך שישראל "תשקע בבוץ" בלבנון[70]. בתוך פחות משעה מאוחר יותר אירע הטבח וגלעד מיהר להכתיב דיווח לראש אמ"ן.

במהלך החקירה נחקרו הרמטכ"ל - רפאל איתן, בכירי המוסד, בכירי אמ"ן, שר הביטחון - אריאל שרון ואף ראש הממשלה בגין. דוד ברטוב היה מזכיר הוועדה בעוד איסוף החומר הוטל על דורית ביניש, עדנה ארבל ואלכס איש-שלום. לברק הייתה עמדה דומיננטית במהלך הוועדה, והוא התמקד בעיקר בתפקודו של המודיעין בפרשת הטבח. בדו"ח הוועדה הואשמו ברשלנות הרמטכ"ל רפאל איתן, ראש אמ"ן יהושע שגיא, שר החוץ יצחק שמיר ואחרים. הביקורת החריפה ביותר של דו"ח המסקנות של הוועדה הופנה כלפי שר הביטחון שרון. כחלק ממסקנות הוועדה הועבר שר הביטחון, אריאל שרון, מתפקידו, תוך המלצה שלא למנותו עוד לתפקיד זה. בגין לקח על עצמו את תפקיד שר הביטחון[71].

ראש הממשלה בגין יוצג בעדותו על ידי מזכיר הממשלה, דן מרידור. נגד בגין נטען כי הועבר לו דיווח לפיו עלול להתרחש טבח בדומה לדיר יאסין ממלחמת העצמאות. הטענה הופנתה מצידו של העד מרדכי גור, שכיהן בה בעת כחבר כנסת באופוזיציה מטעם המערך. מרידור הוכיח כי הדיווח, שעבר דרך המוסד, שוכתב מחדש כך שהאזהרות רוככו בהגיען לידיעת ראש הממשלה[72]. בעקבות שמועות על היות ברק המחמיר מבין חברי הוועדה ביחסו לנחקרים, החלו איומים על חייו[73]. חודשים ספורים לאחר פרסום דו"ח ועדת כהן, בגין קטע את חייו הציבוריים והתפטר מכל משרותיו. ברק מצידו ראה את צעדו הזה של בגין כצעד של לקיחת אחריות מצידו של מנהיג על ההתרחשויות בסברה ושתילה.

זכות העמידה ועילת הסבירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – זכות עמידה, עילת הסבירות, הלכת דרעי-פנחסי

במהלך שנות השמונים, קידם ברק את שינוי הגישה של בג"ץ בתחום זכות העמידה - תנאי הסף הנדרש עבור כך שיתאפשר ביצוע של עתירה לבג"ץ[74]. קודם לכן, נדרש עותר בבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה כנגדה הוא עותר. בפסק דין זאב סגל נ' שר הפנים בתחילת שנות השמונים, כאשר העותר טען לנזק אישי אך עקיף שנעשה לו בעקבות פעילות שר הפנים, רבים מהשופטים פנו נגד העמדה המקורית של בג"ץ. השופט חיים כהן ייצג את עמדת בג"ץ כ"שומר שלטון החוק" והשופט שלמה לוין טען בנוסף לכך כי ניתן לראות בעתירה כי היא נוגעת באופן ישיר לתובע. ברק טען כי מעצם היות העותר "עותר ציבורי", צריכה להיות לו את זכות העמידה[75]:

אני מציע כי במקרים מסוימים נרחיב המסגרת ונאפשר לבית המשפט, לפי שיקול דעתו, להעניק סעד לעותר שכל האינטרס שלו הוא בעמידה על עקרון שלטון החוק. ננהג כך כאשר העתירה נוגעת לענין שעל פי מהותו וטבעו אין למצוא בו כלל עותר בעל אינטרס על פי המבחנים המקובלים. אם לא נתיר הרצועה במקרה זה, לעולם לא יושיט בית המשפט סעד, ונמצא עקרון שלטון החוק נפגם... בעיקר ננהג כך כאשר הבעיה המתעוררת היא בעלת אופי קונסטיטוציוני כגון היחס בין חוק רגיל לחוק-יסוד. במקרים אלה מן הראוי לפתוח את שעריו של בית המשפט, בלי לבדוק יתר על המידה בדבר האינטרס, ובלבד ששלטון החוק מחייב זאת.

בג"ץ 80/217 (זאב) סגל נ' שר הפנים, פ"ד לד (4), 1980 - פס' 16 לפסק דינו של השופט ברק.

ברק טען כי זכות העמידה עומד בחשיבותו מעל לבג"ץ, ונוגע לזכות האזרח לפנות לאכיפת הרשויות. ב-1986 אימץ שמגר, בהיותו נשיא בית המשפט העליון, את הגישה החדשה לזכות העמידה במהלך פרשת ויליאם נקש דרך פסק דין אלוני נ' שר המשפטים, ובכך קבע תקדים משפטי להרחבת זכות העמידה[76][77].

בהמשך החל ברק מתרכז בקידום עילת הסבירות למעורבות בג"ץ בפסילת החלטות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת דרך ביקורת שיפוטית. שאלת עילת הסבירות עלתה לדיון בבג"ץ עם עתירת חברת דפי זהב נגד הסכם של רשות השידור שנגע לשירותי הפרסום בעת שידור. היה זה ב-1980, בהרכב מצומצם שכלל את הנשיא לנדוי ואת השופטת מרים בן-פורת[78]. ברק כתב בפסק דינו נימוקים למדוע ניתן להיעזר בביקורת שיפוטית בפסק הדין בעניין סבירות קביעת רשות השידור[79]. לצד זאת, בסופו של פסק הדין, רשם גם עמדה מדוע ניתן לדחות את העתירה. לנדוי התנגד לפסק דינו של ברק לשימוש בביקורת שיפוטית, אך בן-פורת תמכה בו, ובכך נקבע תקדים ראשוני עבור "מהפכת הסבירות"[80]. על אודות עילת הסבירות כתב אחת ברק כי:

חובתו הבסיסית של השופט, להפעיל את שיקול דעתו במקרים הקשים בסבירות. אופציה בלתי סבירה היא אופציה בלתי חוקית. לעתים קיימת אופציה סבירה אחת ואז אין שיקול דעת שיפוטי, אך לעתים קיימת יותר מאופציה סבירה אחת והשופט ניצב בפני מספר אופציות סבירות ונוצר מתחם הסבירות. בתוך המתחם כל אופציה סבירה.

אהרן ברק, שיקול דעת שיפוטי, 1987

ב-1988 נידון בג"ץ רס"ן יהודה רסלר נ' שר הביטחון, אשר היה לחלק מתוך סוגיית גיוס בני ישיבות[81]. בית המשפט קבע כי הסוגיה שפיטה והכיר במעמדם של העותרים אך דחה את העתירה על כל מקרה[82]. בהמשך לתיק התפתחה מחלוקת בין ברק לשמגר בשאלת תחומי השפיטות של בית המשפט. ברק הביע עמדת "מלוא הארץ שיפוט" כי כל סכסוך, ולו הפוליטי ביותר במהותו, הוא שפיט[83]. בעקבות התקדים שנוצר בעילת הסבירות, התפתחו במהלך שנות התשעים מספר תיקים שערערו את המערכת הפוליטית. אלו נגעו ליוסי גנוסר בעקבות פרשת קו 300, רפי פלד בעקבות טובת הנאה, רפאל פנחסי בעקבות העברת כספים שלא כדין ואריה דרעי בעקבות לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים. ברק, בהרכב ביחד עם השופטים אליהו מצא ואליעזר גולדברג, קבע כי יש להעמיד את רפי פלד לדין משמעתי ולא פלילי[84].

ברק ושמגר חילקו ביניהם את העבודה על התיקים, כאשר ברק התרכז במשפט פנחסי ושמגר בחקירת דרעי. במסגרת החקירות קבע בג"ץ את הלכת דרעי-פנחסי, לפיה, הגשת כתב אישום נגד שר או סגן שר עשויה לחייב, בחלק מהמקרים, את פיטוריהם על ידי ראש הממשלה[85]. על אף העובדה ששמגר היה שכתב את הכרעת הדין שפסלה את ישיבת דרעי בממשלה, רוב האשמה מצד גורמים פוליטיים הופנתה כלפי ברק. בנוגע לפרשת המינוי של יוסי גנוסר למנכ"ל משרד השיכון, ברק פסל את המינוי לאחר שכבר נקבע, והוביל את השר בנימין בן אליעזר וראש הממשלה רבין לקבל את קביעתו המשפטית. בפסק הדין שפסל את המינוי כתב ברק: "מתן עדות שקר, הוא עבירה פלילית חמורה ומעשה בלתי חוקי, שעליו מתנוסס אותו דגל שחור האומר אסור[86]."

גירוש פעילי החמאס ללבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חטיפת נסים טולדנו ורציחתו, גירוש פעילי החמאס ללבנון

בדצמבר 1992, בעקבות חטיפת נסים טולדנו ורציחתו בידי אנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם, החליטה ממשלת רבין השנייה לבצע גירוש של פעילי החמאס מהשטחים ללבנון. עבור המהלך קיבל רבין את תמיכתם של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש ושר המשפטים דוד ליבאי[87]. המבצע נעשה בחשאיות בכדי למנוע עתירות לבג"ץ וכאשר לבסוף הגיע דבר הגירוש לידיעת פרקליטות המדינה, דורית ביניש ונילי ארד נחרדו[88]. הפרקליטות פנתה לסגן הרשם של בג"ץ, וכאשר נודע לו מהפרקליטות הצבאית כי לא ניתן לדחות את צו הגירוש, הוא פנה לברק, השופט התורן, שהורה לו להביא את המסמכים על המתרחש לביתו.

כאשר הגיעו שתי עתירות לידי ברק, הוא הוציא צו ביניים שקבע דיון משפטי למחרת. הממשלה ניסתה לזרז את הדיון במספר שעות ושמגר קרא להרכב שיכלול אותו, את ברק ואת מנחם אלון[89]. הרכב השופטים תשאל את היועץ המשפטי לממשלה, וברק לחץ על שאלותיו בעניין חוסר זכות הטיעון של המגורשים ודלות הראיות של הממשלה נגדם. שמגר נקט עמדה ביטחונית בעוד ברק סירב להסכים לגירוש בלי הענקת חופש הטיעון לכל אחד מהמגורשים. בעוד אלון היה לקול הקובע, החליט שמגר להרחיב את ההרכב לכדי 7 שופטים שכלל את זימונם של שושנה נתניהו, אליעזר גולדברג, תיאודור אור ואליהו מצא.

בעקבות הצעת הממשלה, זימן שמגר את הרמטכ"ל אהוד ברק להעיד בפני בג"ץ[90]. במהלך נאומו של הרמטכ"ל בפני השופטים לא הותר לעורכת הדין לאה צמל לתשאל את הרמטכ"ל[91]. בסיכום דבריו טען אהוד ברק כי השבת האוטובוסים עם המגורשים מהגבול יהיה להפסד של מדינת ישראל לחמאס. בתוך חבר השופטים נוצר קרע חריף בין ברק, שהתנגד נחרצות לגירוש ההמוני, לבין הנשיא שמגר, שהעמיד את הביטחון הלאומי מעל לשיקולים נוספים. תיאודור אור ניצב לצד ברק ובהמשך התווסף למחנה שלהם גם השופט אליהו מצא.

מחנה שמגר, שכלל רוב של 4 מתוך 7 שופטים בהרכב, ביטל את צו הביניים שעצר בדרכו לשליחת המגורשים אל מעבר לגבול קודם פרסם נימוקים להחלטה[92]. עם כתיבת דעת המיעוט ודעת הרוב, אך לפני פרסומן, שופט חיצוני החל לפעול לגשר בין ברק לשמגר והפגיש את השניים בכדי למנוע קרע בתוך בג"ץ על גבי פסק הדין המהותי שעמד מולו. שמגר שכנע את ברק לגנוז את דעת המיעוט ובפשרה ביניהם הוסכם כי שמגר יוותר על כתיבתו כי הגירוש חוקי וברק יוותר על השפיטה הערכית של הליך הגירוש[93].

מעמדם של חוקי יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק
מתוך פסק דין של ברק על אודות החשיבות החוקתית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

"הפכנו להיות חלק ממהפכת זכויות האדם המאפיינת את המחצית השנייה של המאה העשרים. אכן, לקחי מלחמת העולם השנייה ובמרכזם השואה של העם היהודי, וכן דיכוי זכויות האדם במדינות טוטליטריות, העלו את זכויות האדם לראש סדר העדיפויות העולמי. מסמכים בינלאומיים בדבר זכויות האדם נכרתו. ישראל הצטרפה אליהם. בתי דין בינלאומיים בדבר זכויות האדם הוקמו. ישראל הצטרפה אליהם... הביקורת השיפוטית על חוקיות חוקים הפוגעים בזכויות האדם הפכה לנחלת רוב רובן של המדינות. מהפכה זו לא פסחה גם עלינו."

נעמי לויצקי, כבודו - אהרן ברק, ביוגרפיה, פרק 23: המהפכה הגדולה מכולן, עמ' 349

ב-1992, כונן בכנסת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שניתן לו, לראשונה, מעמד מעל לחוקים אחרים, והוטלה בידי בית המשפט העליון הסמכות לפסול חוקים העומדים בסתירה לו[94]. החוק למעשה התבסס על חוק יסוד דומה שניסה שר המשפטים דן מרידור להעביר 3 שנים קודם לכן[95]. מהלך זה של הכנסת, אשר היה לקידום רחב היקף של האקטיביזם השיפוטי, נחשב לתחילתה של המהפכה החוקתית ולאבן יסוד בהליך החיזוק של סמכויות בית המשפט העליון שקידם ברק[96]. ברק פעל לקדם דרך בג"ץ את הסדרה של חוקה בעבור מדינת ישראל[97]. בשנת 1993, עם פרישת המשנה לנשיא מנחם אלון, מונה ברק כמשנה לנשיא במקומו. עם מינויו לתפקיד זה, נשא ברק דברים על אודות חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו ועל הסמכות שניתנה לבית המשפט העליון לשמור על החוק[98].

בהמשך לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קודם ב-1994 חוק יסוד: חופש העיסוק שגרר משבר בין בג"ץ והכנסת. המשבר פרע כאשר בג"ץ קבע כי האיסור לייבא בשר שאינו כשר סותר את חופש העיסוק ועל כן פסל את החוק, מהלך שהוביל להתקוממות מצד ש"ס, חברת הממשלה[99]. כאשר השר אמנון רובינשטיין פעל להגיע לפשרה שתרצה את ש"ס, השופט אור, שצידד בעמדותיו של ברק, מנע ממנו מלנסות ולבטל את תהליך ההפרטה של ייבוא הבשר. אור נימק כי מניעת הליך ההפרטה גם הוא סותר את חופש העיסוק. תרעומת פוליטית חריפה עלתה נגד ברק מצד ש"ס, שדרשה מהממשלה לקדם חוק עוקף בג"ץ[100]. בהרכב של חמישה שופטים כל השופטים הסכימו בעמדתו העקרונית של ברק כי ההסכם הקואליציוני להגבלת סמכויות בג"ץ אינו חוקי, אך שמגר, גולדברג וחשין טענו כי אין בסמכותו של בית המשפט העליון לבטלו[101].

נשיא בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרישתו לגמלאות של הנשיא מאיר שמגר, ב-13 באוגוסט 1995, מונה ברק לנשיא בית המשפט העליון. במהלך כהונתו הרחיב ברק את קשת הנושאים שבהם עסק בית המשפט העליון. הוא הרחיב את מבחן זכות העמידה שבו הרבה בג"ץ להשתמש עד אז כדי לבלום עתירות, והרחיב את מתחם השפיטות, ובכך פתח דלת לשורה של עתירות ציבוריות במגוון נושאים. פרופ' דפנה ברק-ארז ציינה:

אחת ההשפעות המשמעותיות ביותר של השופט ברק על המשפט הישראלי התבטאה בתמורה שהוביל בכל הנוגע לתחומי השפיטות. השופט ברק היה המחולל והמנהיג של התפיסה שלפיה דוקטרינת השפיטות המסורתית מגבילה באופן לא ראוי ולא נחוץ את התחומים שבהם בית המשפט עוסק. בהנהגתו של השופט ברק, בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו[102].

במקביל קידם שורה של סטנדרטים משפטיים – הן למינהל הציבורי (בעיקר סטנדרט סבירות ההחלטה המנהלית) והן במגזר הפרטי (סטנדרט תום הלב), תוך שהוא מטשטש את הגבולות בין השניים. מבקריו של ברק טוענים כי בכך פגע בית המשפט העליון שבהנהגתו ביציבות המשפטית, בעיקר במגזר הפרטי והעסקי (טענה שברק נוהג להשיב עליה במימרתו של קודמו בתפקיד משה זמורה "אמת ויציב – אמת עדיף").

החל משנת 1992 התמקד בקידום ובעיצוב המהפכה החוקתית (מונח שהוא טבע במאמר אקדמי שפרסם), שיצרו לדעתו חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם. לפי שיטתו של ברק, שאותה אימץ בית המשפט העליון בפסיקותיו, המהפכה החוקתית הביאה זכויות כדוגמת הזכות לשוויון, חופש העיסוק וחופש הביטוי למעמד של עליונות נורמטיבית על פני חקיקה "רגילה". בית המשפט העליון פסק שהמהפכה החוקתית העניקה לבתי המשפט סמכות לפסול חוקים שפוגעים באופן לא מידתי בזכויות המוגנות בחוקי היסוד. בכך, קבע ברק, הפכה מדינת ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה פרלמנטרית חוקתית[103].

נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, וראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך טקס בבית המשפט העליון לציון 50 שנה לבתי המשפט בישראל.
טקס הענקת פרס ישראל למרים פרץ ביום העצמאות ה-58 לקום המדינה. מימין לשמאל: שמעון פרס, הנשיא משה קצב, ראש הממשלה אהוד אולמרט (לוחץ את ידה של פרץ), נשיא בג"ץ אהרן ברק ומאיר שטרית.

בעת כהונתו כנשיא בית המשפט, יישם ברק את תפיסת האקטיביזם השיפוטי, לפיה בית המשפט אינו חייב להסתפק בפרשנות החוק, אלא עליו גם להשלים את החסר ב'חקיקה שיפוטית', כנהוג במשפט המקובל, דבר שהקים לו מתנגדים רבים, בהם משפטנים ופוליטיקאים. הפרשן המשפטי פרופ' זאב סגל כתב ב-2004: "ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים."

בעקבות פסיקות רבות שלו ובעקבות עמדותיו המשפטיות של ברק, התפתחה סלידה ואף התנגדות לו מקרב חוגים חרדים קיצוניים. ההתנגדות מקרב חוגים אלו לברק הגיעה לשיאה בפרשת סגירת כביש רחוב בר-אילן בירושלים לתחבורה בשבתות. כאשר הוגשה על כך עתירה לבג"ץ ב-1997 ובנוסף לכך גם בקשה לצו מנע לסגירת הכביש, החלו מחאות רחבות היקף נגד ברק אל מול לבית המשפט העליון[104]. בפסק הדין כתב ברק כי הוא פועל בידיעה כי קביעתו השיפוטית בעד יושביה החילוניים של הרחוב תפורש באופן פוליטי בידי הציבור הרחב, אך טען כי מתוקף מחויבותו של בית המשפט העליון עליו "לפסוק את הדין על פי מיטב הבנתנו אותו[105]." בתוך הרבנות הראשית היה ניסיון להביא למניעת ההפגנות קודם החלו ובעת ההפגנות התקיימו בתוך בג"ץ מספר דיונים של חבר שופטי העליון המורחב בניסיון להגיע להחלטה כיצד להגיב למאורע[106].

בהמשך לניסיונותיו הרבים של ברק לקדם את הפרשנות המשפטית בעבור חקיקה, קודמה בכנסת החמש עשרה הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית להקמת בית משפט לחוקה שיפצל את סמכויותיו של בית המשפט העליון[107]. הצעת החוק קודמה ביד חבר הכנסת אליעזר כהן ממפלגת ישראל ביתנו. ברק פנה בתקיפות נגד הצעת החוק, שהותאמה בעיקר בארצות שעברו משטרים רודניים בהם הוחלט עם הסדר הדמוקרטיה לגנוז מידי בית המשפט העליון את סמכות פרשנות החוקה ולהטיל סמכות זאת בידי ממסד משפטי מיוחד[108].

פרישה מבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בספטמבר 2006, במלאת לו 70, פרש מבית המשפט העליון[109]. שלושה חודשים לאחר מכן פרסם את פסקי דינו האחרונים, בהם מספר תקדימים בנוגע לפיצויי נזיקין לתושבי השטחים, סיכולים ממוקדים[110], העדפת יוצאי צבא ובעלות בני זוג על דירתם. במקביל לכהונתו בבית המשפט העליון היה ברק יושב ראש הוועדה שניסחה, במשך כעשרים שנה, את תזכיר חוק דיני ממונות (חוק הקודיפיקציה), שבא לאחד את עשרים וארבעה החוקים העיקריים במשפט האזרחי בישראל תחת חוק אחד, שאמור להיות הקודקס של המשפט האזרחי הישראלי.

עם סיום כהונתו של ברק בבית המשפט העליון נפרדה ממנו נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, דורית ביניש, במילים אלו:

... במרכז פיתוחה של החקיקה הישראלית המקורית עומד אהרן ברק. הוא פתח אופקים חדשים. המשפט בתום כהונתו שונה בתכליתו מהעידן הקודם לו. מאז שנתו הראשונה בבית המשפט העליון הייתה פסיקתו להלכה פורצת דרך, מאז 78' ועד היום קבע את הנורמות המשפטיות המרכזיות שבית משפט זה העניק לחברה בישראל[111].

המשך קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, הצטרף ברק לסגל האקדמי של המרכז הבינתחומי הרצליה, והוא מלמד בתוכנית לתואר שני במסלול למשפט מסחרי. בנוסף, לימד באוניברסיטת ייל האמריקנית.

בסוף 2007 הביע ברק התנגדות לשינויים שביקש שר המשפטים, דניאל פרידמן לחולל במערכת המשפט[112].

בעקבות קידומה של הצעת חוק יסוד: החקיקה בידי שרת המשפטים איילת שקד, שנועדה להסדיר בחוק את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת ולהגביל את היכולת הזו במספר תנאים, אמר ברק בינואר 2018 כי גם אם הכנסת תקבע בחוק יסוד שאין בית המשפט העליון רשאי לבטל חוקים, יוכל בית המשפט העליון לבטל את חוקי הכנסת מכוח מגילת העצמאות.

על יחסו לציונות אמר:

על עצמי אני יכול להעיד שאני ציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי ולא ציוני בנוסח אחד העם. ציוני הרצלייני. ציוני המאמין במדינת לאום יהודית שנועדה לפתור את הבעיה היהודית. ציוני החושב שמדינה דו-לאומית היא אסון. ציוני החושב שחוק השבות הוא לא חוק מפלה אלא חוק צודק הנותן מענה לזעקה של ההיסטוריה של העם היהודי. גם באופן אישי אני ציוני. האמן לי, היו לי הרבה הזדמנויות לא לשבת בארץ הזאת. האוניברסיטאות הטובות ביותר, שכר של מיליונים, אפילו שיפוט. אני דחיתי את כל ההצעות האלה ואפילו לא הירהרתי בהן מפני שאני ציוני. יש לי ארבעה ילדים. אחד האסונות הכי גדולים שעלולים לקרות לי הוא שילד שלי יירד מן הארץ והם כולם כאן.

ריאיון לארי שביטאהרן ברק, אזרח מודאג, באתר הארץ, 11.4.08

בדצמבר 2010 נחנך בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית "מרכז אהרן ברק למשפט בינתחומי"[113].

בדצמבר 2018 הביע דעתו בעניין חוק הלאום: "אני חושב שזה חוק חשוב אבל היה כדאי שיבוא בסוף תהליך כינון החוקה ולא באמצעו. ... נקודת המוצא שלי היא שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של עם היהודי. הסעיף הראשון בחוק הלאום מקובל עליי וגם בכמה פסקי דין כתבתי שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, תוך ציטוט של מגילת העצמאות. אבל עדיין קיימים היבטים של השוויון, שלא מטופלים מספיק בחוק." והוסיף: "אני מקבל שאין מקום להכניס התייחסות לשוויון בתוך חוק הלאום, משום שהשוויון נוגע לזכות האישית ומקומן של הזכויות האישיות הוא בחוקים אחרים. הבה נבטיח שזה יהיה חלק מהזכויות האישיות[114][115]."

פסקי דין בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221: פסק הדין שבו תיאר ברק (יחד עם שופטים נוספים) את המהפכה החוקתית בראייתו, שהחלה עם חקיקתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. בפסק דין זה נקבע כי לבית-המשפט העליון יש סמכות לפסול חקיקה של הכנסת שאינה מתיישבת עם חוקי היסוד האלו.
  • בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואחרים: בפסק דין הרוב קבע ברק כי מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד מהווה אפליה אסורה הפוגעת בעקרון השוויון. הנשיא ברק קבע שעקרון השוויון מבוסס על היות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית (ואין סתירה בין השניים). לכן, המדינה אינה רשאית להקצות משאבים באופן המבוסס על יחס מפלה בין יהודים לבין לא-יהודים[116].
  • ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113: בפסק דין תקדימי זה ניסח ברק מחדש חלקים מהותיים מדיני הנזיקין בישראל.
  • בג"ץ 1000/92 חוה בבלי נ' בית הדין הגדול. בפס"ד זה קובע ברק לראשונה, בשבתו כמשנה לנשיא שמגר – כי הלכות שיתוף הנכסים אשר פותחו על ידי בית המשפט העליון אינן נגרמות מאקט הנישואין ואין הן בגדר ענייני נישואין. הן נגזרות מהסכם בין הצדדים והן חלק מחופש ההתקשרות המוכר בדין הכללי.
  • בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול - ירושלים, פ"ד מח(2) 221 - קבע כי על בתי הדין הרבניים להחיל את הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג;
  • ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265: בפסק דין זה הציע ברק מהפכה בתורת פרשנות החוזה, כשקבע משקל רב בהרבה לנסיבות שהובילו לכריתת החוזה. חלקים מדעתו של ברק בנושא זה עודם שנויים במחלוקת, אך רוח פסק דינו הפכה לרוח המקובלת בנוגע לפרשנות חוזה. פסק הדין הרחיב את השפעת ההתייחסות למצב הנוכחי הקיים בין שני הצדדים במשפט ועשה זאת על חשבון חשיבות לשון החוזים. ביקורת נשמעה על פסק הדין מצד הטוענים כי פגע בוודאות מסחרית ומשפטית בפרשנות חוזים[117].
  • ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70: פסק דין זה הוא נקודת מפנה בפרשנותם של דיני המיסים בישראל, בהעבירו את מרכז הכובד בפרשנות דיני המיסים מהיצמדות ללשון החוק ("פירוש דווקני") להגשמה של 'תכלית' החקיקה[118].
  • ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701: בפסק דין זה שטח ברק, בדעת מיעוט, את תורת פרשנות החקיקה שלו. היום הפכה תורתו זו לתורת פרשנות חקיקה מקובלת במשפט.
  • ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר, פ"ד לח(3) 257: ברק מחיל חובת הגינות על בעל שליטה בחברה, בקובעו שבעל שליטה אינו יכול למכור את מניותיו בחברה אם הוא יודע שכתוצאה מהמכירה החברה, ולכן שאר בעלי המניות שלה, ינזקו.
  • ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל: ב-29 ביולי 1993 פסק הרכב בן חמישה שופטים של בית המשפט העליון בראשותו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, המשנה לנשיא מנחם אלון והשופטים אהרון ברק, יעקב מלץ ואליעזר גולדברג שזיהויו של ג'ון איוון דמיאניוק כ"איוואן האיום" מוטל בספק, ועל כן הוא זכאי מחמת הספק[119]. היה זה פסק הדין היחיד שנגע למורשת השואה שבו היה ברק שותף.
  • בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון - דיון בנושא השפיטות שתחת הביקורת השיפוטית.
  • בג"ץ 1715/97 - לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר - המקרה הראשון שבו פסל בג"ץ חוק. במסגרת פסק הדין ביטל בג"ץ את "חוק יועצי ההשקעות", עקב פגיעתו בחופש העיסוק, על פי סעיף 10 לחוק יסוד: חופש העיסוק, וביקש מהכנסת לתקן אותו[120]. בשנת 1995 עבר החוק שעוסק בהסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, ונכנס לתוקף בשנת 1997[121].

הערכה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק זוכה להערכה בקרב הקהילה המשפטית בישראל[122] ושניים מספריו בדבר הפרשנות המשפטית תורגמו לאנגלית וזכו לשבחי הביקורת. עם תומכיו ומבקריו יש שתיארוהו במילים "עילוי" ו"מבריק"[123].

פעולתו של ברק כנשיא בית המשפט העליון נגעה בכל תחומי החיים בישראל, וזכתה להערכה רבה כמו גם לביקורת לא מבוטלת. יש הסכמה רחבה שלברק הייתה השפעה רבה ביותר (שהיו שכינו אותה "מהפכה") על הכיוון של בית המשפט העליון, אך מתקיימת מחלוקת בשאלה האם מעשיו היו רצויים. בנושא זכות העמידה ומבחן הסבירות (ביטול מעשה שלטוני אם השופט משוכנע שהוא אינו "עומד במתחם הסבירות") כתב פרופ' אמנון רובינשטיין:

... כך נוצר מצב שבית המשפט העליון יכול לדון ולהכריע בכל נושא אפשרי. בנוסף לכך חוסר הסבירות של המעשה המנהל יהיה עילה להתערבות משפטית. זו הייתה מהפכה טוטאלית בחשיבה השיפוטית שאפיינה את בית המשפט העליון של הדורות הקודמים והיא שהוציאה לו שם של בית המשפט האקטיביסטי ביותר בעולם ועוררה גם הערצה וגם ביקורת. למעשה, בהרבה מובנים הפך בית המשפט העליון בהנהגת ברק לממשלה אלטרנטיבית[124].

פרופסור אריאל בנדור ציין את החשיבות באקטיביזם של ברק, ביקר נקודות שבהן הגזים לדעתו, וציין נקודות שבהן היה מרוסן מדי[125].

השופטים אהרן ברק ומנחם אלון.

בין המבקרים את האקטיביזם השיפוטי של ברק נמנו נשיאי בית המשפט העליון משה לנדוי[126] ומאיר שמגר[127], המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון ופרופסור רות גביזון, אשר טענו שברק נטל לעצמו סמכויות שלטוניות שאיש לא העניק לו. לעומת זאת ברק טען שהנשיא שמגר שיתף איתו פעולה במהפכה החוקתית[128]. חלק מהמבקרים השתמשו במילים חריפות, למשל שהוא הנהיג "דיקטטורה שיפוטית". בלט בביקורתו על הגישה השיפוטית של ברק שר המשפטים לשעבר, פרופ דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פרידמן ביקר בעיקר את תפיסת העולם השיפוטית של ברק, שלפיה "הכל שפיט".

השופט ריצ'רד פוזנר[123], שופט בית משפט פדרלי לערעורים בארצות הברית, כתב בביקורת על ספרו של ברק, כי לוּ היה פרס נובל למשפטים, ברק היה עשוי להימנות עם ראשוני מקבליו[129]. עם זאת כתב שכאשר העיר רוברט בורק "שברק 'קובע שיא עולמי בהיבריס שיפוטי', הוא התקרב מאוד לאמת [...] מה שברק יצר ובדה מליבו הוא מידה של כוח שיפוטי עליו לא חלמו אפילו שופטי ביהמ"ש העליון השתלטניים ביותר שלנו [...] הוא מניח כמובן מאליו שלשופטים ישנה סמכות טבועה לעקוף הוראות חוק. יש לתאר שיטה זו כתפיסת שלטון בכוח [...] הוא היה שודד-ים משפטי, ואולי ישראל הייתה זקוקה לזאת. אולם, אין בספר ולו בדל של הכרה בכך. ברק כותב לא רק ללא ספק-עצמי, אך גם ללא מודעות לכך שגישתו המשפטית עלולה לשקף תנאים מקומיים ואישיים"[130].

המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט פרופסור מנחם אלון אמר:

הוויכוח בינינו נובע מתוך השקפותיו של ברק על המערכת המשפטית ועל תפקידו כשופט. אני מתנגד להשקפות האלה שלו. לדעתי, לא הכול שפיט, לא הכול משפט וגם כאשר הנושא הוא שפיט, על בית המשפט לנהוג באיפוק שיפוטי. שפטת מרובה, לא שפטת. ברק גורס שמלוא כל הארץ משפט. אין אצלו חלל משפטי ולדעתו כל פעולה שאנו עושים יש לה אופי משפטי. תפיסה זו מתאימה להגות דתית ולא לתפיסה משפטית. הביטוי של ברק 'מלוא כל הארץ משפט' לקוח מהביטוי שבתפילה היהודית 'מלוא כל הארץ כבודו', שכוונתו לקדוש ברוך הוא. לדעת ברק, המערכת המשפטית יש בה משום אופי דתי, שכוללת את כל ההוויה של האדם. לכן ברק מדבר על 'היקום המשפטי'[131].

ברק התנגד נחרצות למינוי של פרופסור רות גביזון לבית המשפט העליון בנימוק "האג'נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון"[132].

פסיקותיו של ברק בענייני ביטחון ספגו ביקורת רבה מימין[133] ומשמאל[134][135] המפה הפוליטית גם יחד.

פסיקותיו בנושא יחסי דת ומדינה הובילו לביקורת מצד הציבור הדתי. דתיים מכל המגזרים קיימו הפגנה המונית בכניסה לירושלים כנגד בית המשפט העליון בראשותו של ברק, לאחר פסיקת בג"ץ בתיק בבלי שקבעה כי בתביעת גירושין, על בתי הדין הרבניים לדון בענייני חלוקת רכוש על פי חוקי הכנסת ולא על פי ההלכה. על תפיסת עולמו בסוגיה זו אמר ברק:

הקושי בדת היהודית הוא שבניגוד לנצרות אין בה הכרה בכך שמה שלקיסר לקיסר ומה שלאפיפיור לאפיפיור. הדת שלנו לא עושה את ההבחנה הזאת. לכן האדם הדתי נפגע לא רק כאשר מכריחים אותו לנסוע בשבת אלא כאשר אני נוסע בשבת. לכן אין אפשרות להנהיג בישראל יחסי דת ומדינה כמקובל במערב. בגלל הייחודיות שלנו אנו צריכים לפתח מודל משלנו של יחסי דת-מדינה. אני תומך בתמיכת המדינה בדת, למשל, כל עוד היא על בסיס של שוויון. לא מפריע לי שלמרחב הציבורי יהיה צביון דתי מסוים. אבל אני עומד על כך שבתמורה תהיה הכרה של הדתיים בציפורי הנפש שלי: שוויון, חירות הפרט. החתירה אל האיזון הזה היא שאיפיינה את הפסיקות שלי בכל שנותי בבית המשפט העליון[136].

על פסיקתו של ברק בעניין איחוד משפחות עם פלסטיניים אמר השופט מישאל חשין: "הוא [ברק] מוכן שיתפוצצו שלושים, חמישים אנשים אבל יהיה זכויות אדם. אני לא מוכן. הוא חושב כך, אני חושב אחרת. לשמחתי הרבה אני ברוב"[137].

פרסים ותוארי כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק זכה בפרסים ותוארי כבוד רבים בישראל ובעולם. הוא קיבל דוקטור לשם כבוד בישראל ממכון ויצמן למדע, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בר-אילן. הוא זכה בפרס ישראל ב-1975 ובפרס א.מ.ת. ב-2007. הוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

הוא קיבל דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מישיגן, אוניברסיטת ייל, אוניברסיטת אוקספורד, אוניברסיטת בולוניה. אוניברסיטת יורק בקנדה, אוניברסיטת טורונטו, אוניברסיטת רומא טור ורגאטה, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת הארטפורד, אוניברסיטת המדינה של ניו יורק באלבני והיברו יוניון קולג'. הוא חבר זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאקדמיה האיטלקית למדעים. זכה בפרס גרובר לצדק לשנת 2006.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהרן ברק נשוי לאלישבע ברק-אוסוסקין, אותה הכיר בעת לימודיהם בבית הספר התיכון. במהלך כהונתו בבית המשפט העליון התקדמה במשך 13 שנים מתפקיד של רשמת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לתפקיד סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה (נציגי בית המשפט העליון בוועדה לבחירת שופטים לא השתתפו בדיון על מינויה). לזוג ברק ארבעה ילדים, כולם למדו משפטים ושניים מהם התמחו אצל שופטים בבית המשפט העליון, בתו היא אסתר ברק-לנדס[138].

ספריו ומאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שכתב:

  • אחריות שילוחית בדיני נזיקין (1964).
  • מהותו של שטר (1974).
  • שיקול דעת שיפוטי (1987).
  • פרשנות במשפט (חמישה כרכים: 1992-2001).
  • חוק השליחות (מהדורה שנייה 1996).
  • פרשנות תכליתית במשפט (2003). תורגם לאנגלית: Purposive Interpretation in Law
  • שופט בחברה דמוקרטית (2004)[139]. תורגם לאנגלית: The Judge in a Democracy[140].
  • מידתיות במשפט – הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה (2010).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספריו

ממאמריו:

  • המהפכה החוקתית – בת מצווה, משפט ועסקים א', תשס"ד, עמ' 3–58
  • שותפות ודיאלוג בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת, מאזני משפט ד', תשס"ה, עמ' 51–68
  • מנאומיו:

    ראיונות

    מאמרים אקדמיים על אהרן ברק

    כתבות על אהרן ברק

    מאמרים על אודותיו

    הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ הסבא החב"דניק של אהרן ברק • שניאור זלמן ברגר, COL
    2. ^ נעמי לויצקי, כבודו: אהרן ברק - ביוגרפיה, ירושלים, ישראלכתר הוצאה לאור, 2001, עמ' 73
    3. ^ ישראל רוזנסון, מקרה ליטוקיס קיץ 41 - השתקפותו של 'פוגרום' בזיכרון היהודי (עמ' 93)
    4. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 56
    5. ^ המכון הבין-לאומי לחקר השואה; האנציקלופדיה של הגטאות: קובנה (Kaunas), יד ושם
    6. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 59
    7. ^ יובל יועזנשיא העליון בכלל רצה ללמוד הנדסת חשמל, באתר הארץ
    8. ^ הצלתו של אהרון ברק בשואה, באתר יד ושם
    9. ^ איתמר אייכנר, "ואז ראינו את הסמל היהודי": אהרן ברק נזכר בדמעות כיצד שרד את הגטו, באתר ynet, 4 באפריל 2021
    10. ^ אהרון ולאה ברק – איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
    11. ^ הלקחים שלמדתי מהשואה
    12. ^ דנה ויילר-פולק, "להתראות בארץ", כתב ניצול גטו קובנה בן ה-9 אהרן ברק לחבריו של אביו בישראל, באתר הארץ
    13. ^ בחרנו בחיים: ניצולי השואה ומדינת ישראל: אהרן ברק, יד ושם
    14. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 75
    15. ^ 'חטיבה יהודית לוחמת', מרכז המידע אודות השואה: יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
    16. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 77
    17. ^ "טרנסילבניה" תגיע היום, המשקיף, 27 במאי 1947
    18. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 78
    19. ^ במקור, עם כניסתו ללימודים בבית הספר היסודי בירושלים, טעתה המחנכת של ברק בהנחה כי שמו העברי הוא אריה, עד אשר נודע הדבר לאמו, לאה, שתיקנה את המחנכת ששמו המעוברת של בנה הוא אהרן.
    20. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 93
    21. ^ ראובן ריבלין: לא כל ביקורת על מערכת המשפט היא הסתה, באתר ערוץ 7, 528 באוקטובר 2020
    22. ^ על אהרון ברק, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, ‏אוקטובר 2021 (עדכון אחרון)
    23. ^ אלה לוי-וינריב, ‏"לא היה מתאים מלנדוי לשבת על כס השיפוט במשפט אייכמן", באתר גלובס, 2 במאי 2011
    24. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 103
    25. ^ 174 תוארי דוקטור ו-329 תוארי מוסמך, מעריב, 27 ביוני 1963
    26. ^ העלאות ומינויים באוניברסיטה, מעריב, 5 במאי 1966
    27. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 108
    28. ^ מאת משה גורלי, בסוף דנו כולם ב"איך ברק הכניס לפרופסורים", באתר הארץ, 11 באפריל 2002
    29. ^ אהרן ברק - קורות חיים, האוניברסיטה העברית בירושלים
    30. ^ אהרן ברק, דיני קניין; ספרים, מהותו של שטר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, ‏12 לינואר 2018
    31. ^ The Legal Process in the United States: A Civil Case, Animal Legal Defense Fund (בAmerican English)
    32. ^ הועלו בדרגה באוניברסיטה, מעריב, 13 באוגוסט 1968
    33. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 122
    34. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 123 - 125
    35. ^ מכס ההוראה למבחן המעשה, דבר, 26 במאי 1975
    36. ^ מתיחות מחריפה סביב חקירת הדלפת מסמך רוזן, דבר, 8 באוקטובר 1976
    37. ^ חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א–1951: 9. חופש התנועה בתחום המדינה, סעיף א' - שום הוראה האוסרת או המגבילה את הגישה לכל מקום במדינה, שאינו רשות היחיד, לא תחול על חבר הכנסת, אלא אם היה האיסור או ההגבלה מטעמים של ביטחון המדינה או של סוד צבאי.
    38. ^ משה נגבי, חיים י' צדוק ז"ל: אזרח למופת - צוק איתן (עמ' 15), הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
    39. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 141
    40. ^ דני צדקוני, גזר-דין וסערת-יוצרים המונית באשדוד, דבר, 8 באוקטובר 1975
    41. ^ אשר ידלין, "האיש שהפיל את מפא"י", הלך לעולמו והוא בן 93, באתר וואלה!‏, 5 ביוני 2016
    42. ^ מדינת ישראל - משרד המשפטים: היועץ המשפטי לממשלה אל שר המשפטים, הנדון: החקירה בעניינו של מר אשר ידלין (ירושלים, 14 באוקטובר 1976).
    43. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 143
    44. ^ טובה צימוקי, אהרן ברק: "כשאמרתי בוזגלו לא התכוונתי לספרדי", באתר ynet, 23 במרץ 2017
    45. ^ אביחי יהוסף ואחרים, ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון, ידיעות ספרים, 2017, עמ' 43
    46. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 148
    47. ^ פרשת השר עופר | שרים וסגני שרים במשרד ראש הממשלה, מדינת ישראל, משרדי הממשלה: ארכיון המדינה, אוצר שכולו ידע
    48. ^ פרופ' אהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, המשך ידיעה מס' 8 - ישיבת הממשלה, ‏9 בינואר 1977
    49. ^ אברהם עופר - בעיני הבן
    50. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 151 - 153
    51. ^ 1 2 נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 157
    52. ^ 1 2 נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 158
    53. ^ 1 2 עו"ד שרון רוברטס מלצר, המחלקה למשפט ציבורי-מינהלי בייעוץ וחקיקה, כתבות ומאמרים; 1977 - "תשמע, יש פה בעיה" - פרשת חשבון הדולרים, משרד המשפטים, ‏1 באפריל 2019
    54. ^ יוסי דר, אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק, עמ' 130
    55. ^ 1 2 מאחורי הקלעים של פרשת חשבון הדולרים, שקוף, ‏2019-08-07
    56. ^ צבי לביא, חשבון נפש פוליטי: פעם הספיק חופן דולרים, באתר ynet, 1 באוקטובר 2008
    57. ^ 1977 - "תשמע, יש פה בעיה" - פרשת חשבון הדולרים, GOV.IL
    58. ^ אהרן ברק, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, כתבות ומאמרים: 1978 - פרישתי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים, ‏15.04.2019
    59. ^ ברק יפרוש ב-1 באוגוסט, דבר, 6 ביולי 1978
      אהרן ברק, 1978 - פרישתי מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 15 באפריל 2019
    60. ^ רועי מנדל, אהרן ברק: היו רגעי תסכול ואימה בקמפ דיוויד, באתר ynet, 26 במרץ 2014
    61. ^ ברק העיד שצירופו לצוות היה תנאי של משה דיין. ברק בחן את ההסכם, והתנגד לסעיף הבוררות שנכלל בו, מפני שהסעיף קבע שמחלוקות יתבררו בבית הדין הבינלאומי לצדק. בעקבות דרישתו, הסעיף נמחק. כשהכנסת כוננה את חוקי היסוד ב-1992, היה לי ברור שיש פה מהפכה, www.israelbar.org.il
    62. ^ בשם החוק: היועץ המשפטי והפרשות שטילטלו את המדינה, דביר, 2012
    63. ^ הודעה על מינוי שופט, ילקוט הפרסומים 2472, התשל"ט, 22 בספטמבר 1978, עמ' 26
    64. ^ פרופ' ברק יהיה צעיר שופטי בית-המשפט העליון, מעריב, 10 ביולי 1978
    65. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 215
    66. ^ אימפריה פרטית, www.court.org.il
    67. ^ דיוני הממשלה בהקמת ועדת כַּהַן ובקבלת מסקנותיה, רצח אמיל גרינצווייג, 10 בפברואר 1983, ארכיון המדינה, ‏21/02/2013
    68. ^ גדי בלום, ניר חפץ, הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון, תל אביב-יפו, ישראלידיעות אחרונות, 2005, פרק 37: סברה ושתילה, עמ' 370
    69. ^ סרן תם נכטיגל, קצינת ייעוץ, מחלקת הדין הבין-לאומי, 1983 - דו"ח ועדת כהן - ועדת החקירה לחקירת הארועים במחנות הפליטים בביירות, התשמ"ג
    70. ^ רגע לפני, הוא זעק: "תהיה שם שחיטה". אף אחד לא התייחס ברצינות | מוטי גלוסקה, מוטי גלוסקה - מחקרי ביטחון ואסטרטגיה, ‏2020-09-23
    71. ^ הישיבה המאה-שבעים-וארבע של הכנסת העשירית - יום שני, א' באדר התשמ"ג (14 בפברואר 1983) - ירושלים, הכנסת, שעה 04:16 - ד. הודעת הממשלה בדבר העברת תפקיד שר הביטחון לידי ראש הממשלה, הכנסת
    72. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 219 - 220
    73. ^ נח זבולוני, האיומים על ברק על רקע שמועות שהיה המחמיר בוועדה, דבר, 11 בפברואר 1983
    74. ^ אהרן גרבר, כך הפך בג"ץ את זכות העמידה לקלף מנצח במאבק הרשויות, מידה, ‏2019-12-05
    75. ^ אהרן גרבר, זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל, פורום קהלת; ריבונות לאומית. חירות הפרט., ‏אלול תשע"ט - ספטמבר 2019, מסמך מדיניות מס' 51
    76. ^ אבישי גרינצייג, ‏פרשת נעמה יששכר: האם הסמכות להסגרת ההאקר הרוסי נתונה בידי שר המשפטים?, באתר גלובס, 15 באוקטובר 2019
    77. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 230
    78. ^ מיכל שקד, הערות על ביקורת הסבירות במשפט המיגהלי, כתב העת משפטים, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 106
    79. ^ דפי זהב בע"מ - רשות השידור, ממשלת ישראל ואח', datacheck.co.il
    80. ^ דוידוב-בנימיני ושות': פרשת דפי-זהב, davidovbenyamini2 (באנגלית)
    81. ^ עו"ד מירי פרנקל-שור, היועצת המשפטית לוועדת החוץ והביטחון, הכנסת - הצוות המשפטי לוועדת החוץ והביטחון; ציר זמן: גיוס תלמידי ישיבות
    82. ^ בג"ץ 86/910 - רס"ן יהודה רסלר נ' שר הביטחון; 1 .רס"ן (מיל.) יהודה רסלר, עו"ד, 2 .סרן (מיל.) זאב קוסין, 3 .סמ"ר (מיל.) רמי דקל - נגד - שר הביטחון; בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (13.1.88, 12.6.88) - לפני הנשיא מ' שמגר, המשנה לנשיא לשעבר מ' בן-פורת והשופט א' ברק
    83. ^ זאב סגל, בג"ץ במרקם החברה הישראלית - לאחר חמישים שנה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, עמ' 253
    84. ^ שרה ליבוביץ דר, על ראש המנכ"ל בוער הכובע, באתר הארץ, 27 במרץ 2001
    85. ^ בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל ואחרים, ‏פ"ד מז(5) 404, ניתן ב-8 בספטמבר 1993
    86. ^ בג"ץ 6177/92 אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פ"ד מז(2), 229.
    87. ^ מאוחר יותר, לאחר שהתייעץ עם ביניש, שינה ליבאי את עמדתו והפך למתנגד נחרץ לגירוש. לבסוף נמנע בהצבעה, לדבריו בשל תמיכת היועץ המשפטי לממשלה חריש.
    88. ^ דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון (בדימ'), 1992 - ההליכים המשפטיים הקשורים לגירוש פעילי החמאס ללבנון, משרד המשפטים, ‏25 במרץ 2019
    89. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 177
    90. ^ חדשות, הגירוש - אישור להצעה שהעלה ברק כמה פעמים בעבר, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏18 בדצמבר 1992
    91. ^ יניב אופק; הראל לוי, גירוש 415 אנשי חמאס ללבנון – 1992, הספרייה הווירטואלית של מטח
    92. ^ חדשות, בתום 14 שעות דיון החליט בג"ץ לאפשר גירוש 418 פעילי חמאס, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏18 בדצמבר 1992
    93. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 187
    94. ^ חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - הכנסת: השתים-עשרה, סוג הצ"ח: פרטית, מספר הצ"ח: פ/1013/12, סטטוס: התקבלה בקריאה שלישית, הכנסת
    95. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 340
    96. ^ תורת המהפכה של אהרן ברק / הלל נייער, daat.ac.il
    97. ^ מאת: אהרן ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית (עמ' 271 - 290)
    98. ^ השופט פרופ ' אהרון ברק, בית-המשפט העליון וחוק-יסוד : כבוד-האדם וחירותו, ‏25 בנובמבר 1993
    99. ^ הצעת חוק־יסוד: חופש העיסוק (תיקון), ה"ח 2227 מ-13 בדצמבר 1993 - הצעת החוק לתיקון חוק יסוד: חופש העיסוק;
      אהרן ברק, על התיקונים בחוק־יסוד: חופש העיסוק, משפט וממשל ב', 11 בינואר 1994 - הערותיו של השופט אהרן ברק להצעת החוק;
      הצעת חוק־יסוד: חופש העיסוק (תיקון)(נוסח חלופי), ה"ח 2250 מ-14 בפברואר 1994 - נוסח מתוקן של הצעת החוק, לאחר הערותיו של אהרן ברק;
      חוק יסוד: חופש העיסוק, ס"ח 1454 מ-10 במרץ 1994 - החוק כפי שאושר בכנסת
    100. ^ עופר אדרת, מה קרה כשהשמאל ניסה לעקוף את בג"ץ?, הארץ, ‏23 באפריל 2018
    101. ^ תקציר בג"צ 7198/93 מיטראל בע"מ (21/04/1994): בית משפט עליון דחה עתירה נגד סירוב לייבא בשר לא כשר בכל כמות ללא צורך ברישיונות יבוא – יוחסין
    102. ^ דפנה ברק-ארז, "מהפכת השפיטות: הערכת מצב", הפרקליט נ(1)
    103. ^ פרוטוקול מס' 208 של ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 29.4.2004
    104. ^ סגל, זאב (12 ביוני 2002). "מדיניות של ריסון בענייני דת ומדינה". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-20 בנובמבר 2021. 
    105. ^ ליאור חורב ואח' נגד שר התחבורה ואח', פסק דין, ירושלים, ניסן התשנ"ז - אפריל 1997 (עמ' הנשיא א' ברק - עמ' 7)
    106. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 41
    107. ^ הצעת חוק-יסוד: בית המשפט לחוקה - הכנסת: החמש-עשרה, סוג הצ"ח: פרטית, מספר הצ"ח: פ/1875/15, סטטוס: לדיון במליאה לקראת הקריאה הראשונה, הכנסת
    108. ^ נעמי לויצקי, כבודו, 2001, עמ' 380
    109. ^ הודעה על גמר כהונתו של שופט, ילקוט הפרסומים 5590, התשס"ז, 27 בספטמבר 2006, עמ' 287
    110. ^ בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ' ממשלת ישראל
    111. ^ דורית ביניש, טקס הפרידה מאהרן ברק
    112. ^ יובל יועזברק: לא להגביל השפיטות בחקיקה, באתר הארץ, 17.11.07
    113. ^ מרכז אהרן ברק למשפט בינתחומי נחנך בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, דוברות האוניברסיטה העברית, 22 בדצמבר 2010
    114. ^ בת אל בנימין, אהרון ברק: "חוק הלאום הוא חוק חשוב שנחקק באופן גרוע", באתר ערוץ 20, 18 בדצמבר 2018
    115. ^ קובץ וידאו פרופ' אהרן ברק מתבטא לראשונה בנושא חוק הלאום | הבינתחומי הרצליה, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 38:50)
    116. ^ בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואחרים, ‏א' באדר ב' התש"ס (8 למרץ 2000)
    117. ^ ברניר, מתן (19 באפריל 2020). "העליון: "הלכת אפרופים" המנחה כיצד לפרש חוזים לא השתנתה". Globes. בדיקה אחרונה ב-1 בדצמבר 2021. 
    118. ^ חן אבידוב, 1985 - פרשנות חקיקת המס – בעקבות פסק-הדין בעניין קיבוץ חצור, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 10 במרץ 2019
    119. ^ ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל, ניתן ב-29 ביולי 1993, באתר "נבו"
    120. ^ בגצ לשכת מנהלי ההשקעות נ שר האוצר, www.news1.co.il
    121. ^ מאת שמואל דקלו מניעת פיתוי למנהלים, ‏לראשונה בתולדות המדינה: בג"ץ ביטל חוק בשל סתירה לחוקי יסוד בג"ץ דחה את העתירה לביטול חוק יועצי ההשקעות - אך ביטל את הבחינות למנהלי השקעות ותיקים, באתר גלובס, 25 בספטמבר 1997
    122. ^ שלומי וינברג ועמית יריב, מאחורי הקלעים עם פרופ' רות בן-ישראל
    123. ^ 1 2 יובל יועזשופט אמריקאי בכיר: אהרן ברק - מעין שודד-ים משפטי, באתר הארץ
    124. ^ "מהפכן, נעים לשון אבל מהפכן", בגיליון המיוחד של ביטאון לשכת עורכי-הדין לכבוד פרישת ברק.
    125. ^ Haifa Faculty of Law Blog: הנשיא ברק - האומנם אקטיביסט?, haifalawfaculty.blogspot.com
    126. ^ ארי שביטמדינה על הטיטאניק: ריאיון עם משה לנדוי, באתר הארץ, 23 במאי 2019
    127. ^ שמגר: הכל שפיט? פגיעה בהפרדת הרשויות, באתר ערוץ 7, 12 בינואר 2012
    128. ^ קובץ וידאו האם בית המשפט צריך להתערב? המחלוקת שמלווה אותנו עד היום, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 13:24)
    129. ^ ב-1999 ניתן לברק פרס ארגון השופטים הבינלאומי (International Association of Judges), שהוא בפועל המקבילה המשפטית לפרס נובל.
    130. ^ המקור: Richard A. Posner, Enlightened Despot, The New Republic, April 23, 2007. הנוסח בתרגום ג'וני גרין, "רודן נאור": ריסוק גישתו השיפוטית של אהרן ברק, באתר 'זווית אחרת'
    131. ^ מתוך ריאיון לנעמי לויצקי, מובא בספר 'כבודו, אהרון ברק', הוצאת כתר, 2001
    132. ^ יובל יועזברק מתנגד למינוי גביזון: האג'נדה שלה אינה ראויה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2005
    133. ^ רותי אברהם, שנלר: בג"ץ פוגע בליבת הדמוקרטיה, באתר ערוץ 7, 12 בדצמבר 2006
    134. ^ ורד לוי-ברזילי, אצלי זה פוליטי, נקודה, באתר הארץ, 5.11.2005
    135. ^ גדעון ספירו, עמוד הקלון, ינואר 2007, מתוך אתר יש גבול
    136. ^ ריאיון לארי שביטאהרן ברק, אזרח מודאג, באתר הארץ, 11.4.08
    137. ^ ynet, חשין על המתקפה נגד אהרון ברק: נפלט לי, באתר ynet, 24 במאי 2006
    138. ^ שמוליק קליין, כשאתה מקורב לשופט, באתר ynet, 25 בפברואר 2010
    139. ^ ביקורת: אלון הראל, הרהורים ספקניים על אופטימיזם של שופט: על ספרו של אהרון ברק, קתרסיס 4, סתיו תשס"ו 2005
    140. ^ ביקורת: * Robert H. Bork, "Barak's Rule", review of "The Judge in a Democracy", Azure, Winter 2007
    141. ^ ביקורות על הספר: תום שגבלפני שער החוק | דין ודברים עם אהרן ברק, באתר הארץ, 8 ביולי 2009, מיכאל איתןדין ודברים עם אהרן ברק | חסידים בחצר האדמו"ר, באתר הארץ, 8 ביולי 2009
    אהרן ברק - תבניות ניווט