משתמש:תומר ט/אבן רוזטה
כתב החרטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סילבסטר דה סאסי נטש לבסוף את עבודתו על האבן, אך לפני כן תרם תרומה נוספת להבנתה. ב-1811, בעקבות דיון עם סטודנט סיני על מערכת הכתב הסינית, החליט דה סאסי לבחון סברה של גאורג זוגה (Georg Zoëga) מ-1797, לפיה השמות הזרים נכתבו בכתב החרטומים בצורה פונטית; כמו כן, זכר את הסברה שהציע ז'אן-ז'ק ברתלמי כבר ב-1761, לפיה הטקסט המוקף בתיבות קרטוש בכתב החרטומים מייצג שמות פרטיים. כך, כאשר כתב אליו בשנת 1814 תומאס יאנג, מזכיר החוץ של החברה המלכותית של לונדון, בעניין האבן, הציע לו דה סאסי בתשובה כי בנסותו לקרוא את כתב החרטומים, כדאי שיחפש אחר תיבות קרטוש, שאמורות להכיל שמות יווניים, וינסה לזהות ביניהן תווים פונטיים.
יאנג פעל כעצתו, והשיג שתי תוצאות חשובות שיחד סללו את הדרך לפענוח הסופי. הוא גילה בטקסט את התווים הפונטיים "p t o l m e s" (בתעתיק להיום "p t w l m y s"), שבאמצעותן נכתבה המילה היוונית "Ptolemaios" (תלמיוס). הוא אף גילה כי התווים הללו דמו למקביליהם הדמוטיים, ובעקבות זאת המשיך וגילה עוד 80 נקודות דמיון בין כתב החרטומים לטקסט הדמוטי באבן; הייתה זו תגלית חשובה, מאחר שקודם לכן נחשבו שתי מערכות הכתב שונות לחלוטין האחת מהשנייה. גילויים אלו הובילו אותו למסקנה הנכונה שמערכת הכתב הדמוטית היא פונטית רק בחלקה, וכוללת גם תווים אידאוגרפיים שמקורם בכתב החרטומים. גילוייו החדשים של יאנג הובלטו בערך הארוך שכתב על מצרים באנציקלופדיה בריטניקה ב-1819. עם זאת, לא הצליח להשיג תוצאות נוספות מעבר לכך.
ב-1814 התכתב יאנג לראשונה על אודות האבן עם ז'אן-פרנסואה שמפוליון, מורה בעיר הצרפתית גרנובל שחיבר מחקר על מצרים העתיקה. ב-1822 נתקל שמפוליון בהעתק של הטקסטים הקצרים, ביוונית ובכתב חרטומים, המופיעים על אובליסק פילה (Philae), בהם סימן ויליאם ג'ון בנקס את השמות "תלמיוס" ו"קליאופטרה" בשתי השפות. בעזרת המסמך זיהה שמפוליון את התווים הפונטיים "k l e o p a t r a" (בתעתיק להיום q l i҆ w p ꜣ d r ꜣ.t ). בעזרת מידע זה ובעזרת השמות הזרים שנמצאו באבן רוזטה, חיבר שמפוליון טבלה של התווים הפונטיים בכתב החרטומים, שהופיעה בכתב-ידו במכתב ששלח בשלהי 1822 לבון-ז'וזף דשייה (Bon-Joseph Dacier), מזכיר האקדמיה לכתובות ולספרות יפה (Académie des Inscriptions et Belles-Lettres) של פריז, שבאקדמיה הצרפתית. מכתב זה, שנודע בשם "Lettre à M. Dacier" ("מכתב לאדון דשייה"), פורסם מיד עם קבלתו על ידי האקדמיה, והוא מסמן את פריצת הדרך ביכולת לקרוא את כתבי החרטומים המצריים; זאת לא רק בזכות טבלת האלפבית ושאר תוכנו של המכתב, אלא גם בזכות הערת השוליים שבה העיר שמפוליון, כי נראה שתווים פונטיים דומים קיימים לא רק בשמות יווניים, אלא גם בשמות מצריים. בשנת 1823 אימת סברה זו, כשזיהה את שמותיהם של רעמסס ותחותמס, כתובים בין תיבות קרטוש, בכתבי חרטומים עתיקים בהרבה שהועתקו על ידי בנקס באבו סימבל ונשלחו לשמפוליון על ידי ז'אן-ניקולא וִיוֹ (Jean-Nicolas Huyot). החל מנקודה זו והלאה מתפצלים סיפוריהם של אבן רוזטה ושל פענוח כתב החרטומים המצרי, מאחר ששמפוליון הסתמך על טקסטים רבים אחרים כדי לגבש מודל ראשוני לדקדוק המצרי העתיק וכן מילון לכתב החרטומים - שני אלו פורסמו לאחר מותו.