הגייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגייה של שפה היא האופן שבו השפה באה לידי ביטוי בפי דובריה. הגייתה של שפה, גם בפי הדוברים אותה כשפת אם, משתנה במהלך הדורות, וכן ניכרים הבדלי הגייה בין קבוצות אתניות שונות ובין אזורי מגורים שונים (במדינות שונות, ואף באזורים נפרדים של אותה מדינה).

טקסטים כתובים באלפבית של השפות השונות אינם מספקים מידע מלא על אופן הגייתו של הטקסט, ולהגייה הנכונה נדרשים גם ניסיון וידע של הקורא. לכתיבה המספקת מידע מלא על אופן הגיית הטקסט משמש אלפבית פונטי בינלאומי.

ענף הבלשנות העוסק בחקר ההגייה קרוי פונטיקה.

יחידה תאורטית בסיסית של הגייה, שעשויה להבדיל בין מילים, היא פונמה. פונמות מייצגות, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

ההגייה משמשת לעתים כמאפיין חברתי של הדובר. המחשה בולטת לכך ניתנה במחזהו של ג'ורג' ברנרד שו, "פיגמליון", שבו מתערב פרופ' הנרי היגינס, חוקר פונטיקה באוניברסיטה, עם חברו, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ממעמד נמוך ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" - אשה בעלת הגייה נכונה וגינונים חברתיים מושלמים.

משפט שובר שיניים הוא משפט שעשוע שנוצר לשם האתגר שבהגייתו. לרוב, הקושי במשפטים מסוג זה נוצר מחזרה עיקשת על כמה עיצורים בודדים או ההחלפה של מספר עיצורים דומים לסירוגין (כמו למשל ס' ו-ש'). דוגמאות: שׂרה שׁרה שיר שמח; גנן גידל דגן בגן.

הגיית העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגיית העברית

הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה.

בתקופת הביניים של העברית התקיימו דרכי הגייה אחדות שלה:

הגיות אלה לא שימשו לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים ובמהלך לימוד תורה.

כשהחלה החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, הוחלט לאחר דיונים בוועד הלשון לאמץ את ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. מה שאירע למעשה הוא יצירתה של הגייה עברית חדשה המשלבת בין ההגייה האשכנזית והספרדית.

ההגייה האשכנזית לגוניה השונים מתקיימת עד היום בקהילות החרדיות בישראל ובתפוצות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]