משתמש:Almaron328/טיוטה

סוניה מדאיסקר (באנגלית: Sonia Madaiskar; ‏5 בספטמבר 1914 - 28 בספטמבר 1944), הייתה ליטאית ממוצא יהודי, בעלת השקפה קומוניסטית. במהלך מלחמת העולם השנייה, הצטרפה לארגון הפרטיזנים המאוחד (FPO), ולקחה חלק במרד גטו וילנה.

ביוגרפיה

מדאיסקר נולדה בוילנה, ליטא. מגיל צעיר הייתה מעורבת במחתרת הקומוניסטית. בשנים 1918- 1939 הייתה בירתה המוכרזת של ליטא, וילנה, תחת שלטון פולני. בעקבות פעילותה הלא חוקית כקומוניסטית בתקופת השלטון הפולני, נכלאה, ישבה בבית סוהר 8 שנים ואף נידונה למוות, אולם הצליחה להימלט ממספר עונשי מוות. בעקבות פלישת גרמניה לליטא הצטרפה למחתרת היהודית.

עם פרוץ מלה"ע הראשונה ברחו הוריה לעיר מולדתם, מאלטא, ושבו לוילנה בתום מלה"ע הראשונה. ביוני 1940, פלשו הסובייטים לליטא והיא הפכה לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית. במהלך תקופת השלטון הסובייטי, מדאיסקר מילאה תפקידים חשובים מטעם המפלגה הקומוניסטית.

פעילותה במלחמת העולם השנייה

עם כיבוש וילנה ע"י גרמניה הנאצית ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה, גורשה יחד עם הוריה ואחותה דינה לגטו וילנה. במהלך חיסול הגטו באוגוסט 1943 נספו הוריה. הנסיבות הביאו אותה להיות פעילה מרכזית במחתרת. גטו וילנה היה היחיד שבו גובשה מחתרת שלא הייתה עשויה קבוצות נפרדות המחוברות בקודקודן אלא היו בה חמישיות מחתרתיות שבכל אחת מהן היו חמישה חברים מתנועות שונות. כך נוצר מצב של מיזוג מלא של חברים מתנועות שונות.

המקשרת בין החמישייה של חיים לזר למטה הייתה מדייסקר, שאפילו פיקדה היא עצמה על חמישייה משלה. בעקבות איבוד הקשר עם קבוצת צנחנים סובייטיים שפעלו באזור ווילנה, מפקדת ה- פ.פ.א החליטה לשלוח את צסיה רוזנברג ואת סוניה מדייסקר למוסקבה. מגמת שליחותן הייתה לדווח על היקף השמדת היהודים וליצור קשר עם המפקדה העליונה של התנועה הפרטיזנית. הן יצאו לדרך מצוידות בתעודות "אריות". לאחר תלאות רבות הגיעו לפולצאק, שם נאסרו. הן נמלטו והצליחו להגיע לוויליקיה לויקי. המשטרה הביילורוסית עצרה אותן כמרגלות, הן הצליחו לברוח ולשוב לפולאצק. מכיוון שהציגו עצמן כגרמניות, החליטה המשטרה הגרמנית להחזירן לווילנה לשם בדיקת מהימנות תעודותיהן. בתחנת הרכבת של וילנה נמלטו מידי השומר ובעזרת יהודים חזרו לגטו וילנה. לאחר כמה חודשים בגטו החל חיסולו, במהלכו נרצחו הוריה של מדאיסקר.

לפי עדותה של רוזקה קורצאק, לאחר שאבא קובנר זייף עבורן שתי תעודות אריות, יצאו לדרך סוניה מדאיסקר וצסיה רוזנברג:

"ערב אחרון, פרידה. מחר ייצאו לדרך שתי נערות בהירות. סוניה שערה צחור עיניה התכולות מבריקות ותנועותיה בוטחות... שלושה שבועות לא היו כל ידיעות עליהן. אחר-כך הביא יהודי אחד שעבד ברכבת, ידיעה, שראה שתי נערות הדומות אמנם לגויות, אך נראה לו שהן יהודיות, המובלות בתחנה הוילנאית בליווי גרמני. לאחר נדודים רבים, בדרך משובשת סכנות ובדיקות לאין ספור, הגיעו סוניה וצסיה לפולצאק. שם נאסרו והובאו למפקדת השדה. סבורות היו שהקיץ הקץ. ואך הכרת חשיבות התפקיד עודדה אותן. שתיהן ידעו גרמנית. הצהירו שהנן פולקסי דויטשה, באו לכאן לחפש את בעליהן שהוצאו על-ידי הרוסים. המפקד הגרמני גזר עליהן: אסור להן לצאת אף קילומטר אחד מחוץ לתחומי פולצאק. ולא - יוצאו להורג..... הן נמלטו על נפשן והגיעו בדרכן לויליקה לוקי. נזהרו ככל האפשר. מן הנמנע היה לשאול על פארטיזאנים. אך משמועות שקלטו נסתבר להן שבסביבה, מרחק 12 ק"מ בלבד, נמצא בסיס פארטיזאני ובסמוך לו - החזית. ירד ערב, אך הן קצרה רוחן מחכות. כל רגע יקר. על אף הסכנה, שרכו את דרכן הלאה, בכיוון הכפר. לא עברו מחצית דרכן ונעצרו על-ידי המשטרה הביילורוסית. נחשדו בריגול. אותו לילה יושבות הן במאסר בחדר נעול ומקשיבות לשיחת השוטרים: יש לירות בהן כבכלבים". - וחברו: תחילה יש להוציא מהן, הארורות, את הידיעות, לשלוח למפקדה"... בו בלילה ברחו ממאסרן. תחילה לא הופרעה הדממה, אך לאחר כמה רגעים החלה הרדיפה. בדרכים שונות, בשבילים ומשעולים, הצליחו לחזור לפולצאק מתחת לאפה של המשטרה. שם נעצרו שוב, לא על-ידי אותם השוטרים. לזרים אסור להסתובב. הוחלט להחזירן לוילנה, הפעם בליווי גרמני. מכבידה ומענה המחשבה על המשימה שלא בוצעה, והפחד שיכירו בהן יהודיות מן הגטו. ושמא יהודיות אתן? - שואל הוא בחשדנות. בתחנת הרכבת בילנה, עולה בידן להימלט. בעזרתם של יהודים שעבדו שם הצליחו הנערות להסתתר ואחר כך לחזור לתוך הגטו. ולא הגיעה למוסקבה, ולעולם החופשי, הידיעה על שתי לוחמות צעירות, יהודיות שמתוך סיכון חייהן הלכו אליה, בשאתן בלבן ברכת אחים חמה וזעקת דמים אחרונה של יהודים כלואים בין חומות גטו וילנה."

מדייסקר הצליחה לברוח ועברה לגור בדירת הקומוניסט יאני קובסקאס ושם ריכזה את פעולות המחתרת העירונית, הדפיסה עלונים בליטאית ובפולנית, ארגנה את השרידים היהודיים במחנה קייליס וסייעה ליהודים ששרדו במחנה לברוח אל הפרטיזנים. כמו כן קישרה בן אגודת יורגיס לבין מרכז מפלגתה בוילנה. את הידיעות היו מעבירות לה הקשריות היהודיות של האגודה הליטאית. מדייסקר אף התכוונה להצטרף לגדוד הנוקם, בפיקוד אבא קובנר, ויום לפני צאתה לגדוד הוקף ביתה גרמנים. סוניה ירתה בעצמה וימים אחדים אחרי מתה מפצעיה.

עם שחר ה 16 ביולי 1943, סאלק דסלר, שהיה ראש גטו וילנה, הציב אולטימטום אחרון מברונו קיטל, שהיה אוסטרי-נאצי ואחראי על פיקוד גטו וילנה, שאם עד שש בערב לא יוסגר יצחק ויטנברג שעמד בראש המחתרת הקומוניסטית והיה בעל חשיבות רבה לנאצים, יופצץ הגטו מן האוויר וטנקים יחריבו את מה שייוותר. הדיונים לשאלה האם להסגיר את ויטנברג נערכו במטה המחתרת וגם בתוך הקבוצה הקומוניסטית שבמחתרת. קבוצת אנשים, ביניהם מדייסקר, הגיעו למסקנה שעל מפקדם, שהיה גם חברם לדעה, להקריב את עצמו למען הגטו ויושביו. על החלטה זו שומע ויטנברג בעודו מתחבא מפי מדייסקר, שבאה אליו ברעד ובאי רצון בשליחות חבריה הקומוניסטים, ובלי שאבא קובנר יודע על כך. "ואז נעלמת לי סוניה באמצע הלילה", אומר קובנר כאשר הוא מתאר את הלילה ההוא לאחר מעשה. אחר כך אמרה מדאיסקר לחיינה בורובסקה חברתה כי אילו היא הייתה במקום המפקד, הייתה הולכת מיד אל יעקב גנס שעמד בראש הגטו. במטה המחתרת הוחלט לצאת למחבואו של ויטנברג באמירה שהם מותירים בידיו את ההכרעה באם להסגיר את עצמו לגרמנים או לצאת למרד, כאשר עמדת מפלגתו הייתה כי עליו להסגיר עצמו. לבסוף החליט ויטנברג להסגיר את עצמו, מסר את אקדחו לקובנר ומינה אותו למפקד תחתיו. ויטנברג פנה תחילה לגנס שככול הנראה נתן לו גלולת ציאניד. יום למחרת נמצא מת בתאו.