אבא קובנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אבא קובנר
Abba Kovner at Eichmann trial1961.jpg
אבא קובנר מעיד במשפט אייכמן, 1961
מדינה ישראל
תאריך לידה 14 במרץ 1918
מקום לידה אשמיאני עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פטירה 25 בספטמבר 1987 (בגיל 69)
מקום פטירה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קיבוץ עין החורש שבעמק חפר
מקום מגורים ישראלישראל קיבוץ עין החורש
ידוע בשל היותו משורר, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, מראשי חבורת "הנקם", מעצב תרבות והוגה דעות, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות
השכלה אוניברסיטת וילנה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע משורר עברי, סופר, אמן
בן/בת זוג ויטקה קובנר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חברי המחתרת מגטו וילנה, ובהם אבא קובנר, עומד במרכז, וויטקה קמפנר (לימים אשתו של קובנר), ראשונה מימין
אבא קובנר (מימין) עם לוחמי הגנה ביד מרדכי, 1948
אבא קובנר - איור מאת חיים טופול
פסל של אבא קובנר בבית וילנה בתל אביב על רקע תמונה מגטו וילנה
מצבת קברו של אבא קובנר

אַבָּא קוֹבְנֶרכתיב יידי: קאָוונער; 14 במרץ 191825 בספטמבר 1987) היה משורר עברי, סופר, אמן, חבר מחתרת, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובנר נולד בשנת 1918 לישראל ורחל (לבית טאובמן) בעיר הנמל סבסטופול שבחצי האי קרים ברוסיה. למד בגימנסיה העברית "תרבות" שבווילנה והיה ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו, בר קובנר (לימים מאיר וילנר), ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה), ואחר כך גם ממנהיגי התנועה בליטא ובפולין. אביו חלה ונפטר עוד בנעוריו. קובנר החל בלימודי אמנות פלסטית ב-1940 באקדמיה לאמנויות שליד אוניברסיטת וילנה ובסמינר למורים. לפרנסתו עבד במשמרות לילה בבית חרושת לצעצועי ילדים.[1] במהלך לימודיו באוניברסיטה החל קובנר בכתיבה ופרסום של שיריו. הוא שאף לעלות לארץ ישראל עם חבריו, אולם בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין וליטא (וילנה נכבשה על ידי הנאצים ב-24 ביוני 1941) נאלץ קובנר להפסיק את לימודיו.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה הסתתר עם 16 חברי השומר הצעיר במנזר האחיות הדומיניקניות שבפרברי העיר. לשבע מהנזירות שהסתירו אותו ואת חבריו, בהן אנה בורקובסקה, הוענקו אותות חסידי אומות העולם.[2] תוך זמן קצר שב לעיר והיה עד לאקציה הראשונה ב-2 בספטמבר ולאיסוף היהודים לעבודות כפייה. בתוך ימים אחדים הוקמו בווילנה שני גטאות, ובהם רוכזו כל יהודי העיר וקובנר ביניהם. אחר כך המשיך בפעילות מחתרתית במסגרת השומר הצעיר.

לאחר שנודע לקובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה בהתכנסות בליל ה-31 בדצמבר 1941 את הכרוז בשם: "אל נלך כצאן לטבח!" "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".

הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה בכתב ההנחה שהאירועים אינם מקריים אלא תולדה של תוכנית כוללת ומרכזית שמקורה בדרגים הגבוהים ביותר של הגרמנים והיא מכוונת כנגד כל יהדות אירופה.[דרוש מקור] בינואר 1942 נמנה קובנר עם מקימי המחתרת הלוחמת שהוקמה בגטו, ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ–פּ–אוֹ; FPO) (כינויו המחתרתי היה "אוּרי").[3][4] לאחר שמפקדו הראשון של הארגון, יצחק ויטנברג, הוסגר לידי הנאצים, התמנה קובנר ביולי 1943 למפקד הארגון. במקביל החל בארגון בריחת צעירים מן הגטו ליערות לצורך חבירה לפרטיזנים. משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא אל היערות שבסביבת וילנה והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודיים.

ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, יצא מהגטו בראש קבוצת צעירים ממחתרת ארגון הפרטיזנים המאוחד דרך תעלות הביוב.[5] חלק מצעירי הגטו הצטרפו לקבוצת המילוט מהגטו על אף שקובנר סירב לכך מחשש שקבוצה גדולה מידי עלולה להיתפס.[6] חברי הקבוצה נמלטו מהגטו ליערות רודניקי (Rudninkai) שבקרבת וילנה והצטרף לתנועת הפרטיזנים היהודיים. אמו של קובנר נרצחה בפונאר, במסגרת חיסול הגטו, ביום שבו יצא מן הגטו ליער ואחיו הצעיר מיכאל נהרג בשורות הפרטיזנים הסובייטים. אבא קובנר פיקד על גדוד 'הנוקם' במחנה היהודי ביער.

תנועת הבריחה וארגון "הנקם" בתום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה, היה בין מארגני תנועת "הבריחה", וגם הקים עם חבריו את הארגון "די"ן - דם ישראל נוטר" הנקם". הגיע לארץ ישראל לראשונה באוגוסט 1945 (באונייה שמפוליון) כדי להשיג אמצעי לחימה קטלניים לארגון הנקם, כשבינתיים משמש סגנו יצחק אבידב (רייכמן) כמפקד "הנקם", אך נתפס ונעצר על ידי הבריטים. קובנר ישב - עם שני חבריו למעצר ולמאסר: ידידיה צפריר וחגי אבריאל כמה חודשים במאסר, קודם בקהיר שבמצרים, ואחר כך הועבר לכלא הקישלה ירושלים ולכלא החדש שבמגרש הרוסים. בתום המאסר, ראשית חודש מרס 1946, הצטרף עם קבוצה מחבריו הנוקמים לקיבוץ עין החורש, בו היה חבר עד יום מותו. קובנר ייצג את הקיבוץ בוועד הפועל של הקיבוץ הארצי.

פרשת הדף הקרבי לאחר נפילת ניצנים במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית מלחמת העצמאות, גייס אותו שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי" לתפקיד קצין התרבות, ה"פוליטרוק", של החטיבה. עשה עם החטיבה את דרך הקרבות הארוכה והקשה שלה עד תום המלחמה. התפרסם בשנות המלחמה בעיקר בשל "הדפים הקרביים" שכתב. אחד הדפים האלה שחוללו סערה שגליה מכים עד היום היה הדף שכתב בעקבות כניעת ונפילת ניצנים. נפילת ניצנים הייתה מכה קשה לחטיבת גבעתי והשפעה קשה על היישובים בדרום. בחטיבה נוצר הרושם המוטעה שניצנים נכנעה בטרם כלו כל הקצין. רושם זה הוליד חשש פן יחדור הלך רוח מסוכן ותבוסתני של הליכה בשבי אל ליבות הלוחמים ותושבי היישובים שבמרחב החטיבה. החטיבה החליטה להילחם נגד הלך רוח זה באמצעות הדף הקרבי הראשון שנכתב בידי קובנר ואושר על ידי מפקד החטיבה שמעון אבידן. הדף נכתב בצורה תוקפנית ולא סלחנית, ברוח דפי הקרב של הצבא האדום. אחת השורות המייצגות בדף הקרבי נוסחה כך: ..."טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש הרצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית- חרפה היא! לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות!".

מבקריו של קובנר, איש השומר הצעיר, ובהם ד"ר שרה אוסצקי לזר ואורי מילשטיין, מאשימים אותו בצביעות[7] ובהתחשבנות אידאולוגית[8] עם בני ניצנים משום שנימנו על תנועת העובד הציוני[9].

חברי קיבוץ ניצנים לא סלחו לקובנר על קטרוגו עד יומו האחרון. ניסיונות לפיוס בין הקיבוץ לקובנר, שנעשו ברבות השנים, לא צלחו.

לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות ה-50 הביא להפסקתה של ההצגה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון בטענה שאינה עושה צדק עם חטיבת גבעתי. בשנת 1959 הביא להפסקתו של קונצרט שנערך בקיבוצו, עין החורש, כמחאה על התחמקות האמן משירות צבאי בעת מלחמת העצמאות. בקונצרט הופיע הפסנתרן יהלי וגמן, בן למשפחת שלונסקי שיצא לארצות הברית בעיצומה של מלחמת העצמאות להשלים את לימודי המוזיקה שלו. וגמן לא השתתף במלחמה וגם לא מיהר לשוב. קובנר לא שכח ולא סלח והחליט למחות באופן בלתי-שגרתי.[10]

במאי 1961 העיד מטעם התביעה במשפט אייכמן, ועדותו הותירה רושם עז והפכה לאירוע מכונן, אף שלא הועילה למשפט. בשנת 1972 החל לעבוד בפרויקט בית התפוצות שנפתח בשנת 1978. הוא היה האדם המרכזי בצוות זה והוא זה שגיבש את הרעיון המרכזי המוביל את התצוגות. קובנר הוא זה שייצר וכתב את התכנים, אצר את התערוכות והיה אחראי על התצוגות.

קובנר נפטר ביום השני של ראש השנה ה'תשמ"ח, 25 בספטמבר 1987. נקבר בקיבוצו עין החורש שבעמק חפר. רעייתו, ויטקה קובנר, שהייתה אף היא חברה בקבוצת הפרטיזנים של גטו וילנה, הלכה לעולמה בפברואר 2012. בתו שלומית, ובנו הוא הצייר מיכאל קובנר שנקרא על שם אחיו של אבא קובנר, שנפל בשורות הפרטיזנים הסובייטים.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובנר הוא מן המשוררים העבריים הגדולים של התקופה. הוא החל בכתיבת שירים ביידיש ושירים קצרים בעברית, שכמה מהם עוד נדפסו לפני ובעת המלחמה, כשהיה בווילנה. בתקופת המאסר שלו במצרים, חל מהפך עמוק בשירתו, והוא החל בכתיבת הפואמות הארוכות שלו, שלימים הפכו לתרומתו העיקרית לשירה העברית של הדור, ולגולת הכותרת של יצירתו.

הפואמה הראשונה שלו, "עד לא אור", 1947, מספרת את סיפורו של הגטו הנצור לפני ההשמדה. הפואמה השנייה שלו, "פרידה מהדרום", 1949, היא סיפורה של חטיבת גבעתי והמלחמה בדרום ישראל במלחמת השחרור. יש החושבים את היצירה הזו לטובה מבין היצירות שכתב.

בראשית שנות החמישים, ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, והוציא לאור שניים מתוך שלושה כרכים מתוכננים של יצירה משולשת גדולה. ספר הפרוזה נקרא "פנים אל פנים", והוא כולל שני כרכים, "שעת האפס" ו"הצומת". הספר הוצא לראשונה בשנת 1953. הספר כבש והסעיר לבבות בו נתגלה קובנר כמעצב רב-יכולת של חוויית מלחמת העצמאות ומתאר מעמיק של נפש הלוחם העברי. הספר שיצא כפרוזה נותן אשליה של ספר היסטורי, אולם הדבר אינו כן והוא פרי יצירתו הדמיונית של קובנר.

קובנר יכול היה לקבל פרטים רבים על אירועים שונים מכך שהיה במטה החטיבה. הספר אכן מתבסס על אירועים אמיתיים, אולם קובנר ניפח מצד אחד תוך הכנסת אירועים שלא היו ומצד שני החסיר אירועים שקרו. כך למשל בפרשה הטרגית של השיירה לגת-גלאון סיפר קובנר שהשיירה נאלצה לעבור שמונה מחסומים בעוד שבפועל עברה רק אחד בדרך לגת, ואילו בדרכה חזרה נתקלה במחסום ענקי ליד הכפר עיראק אל-סוידאן, אירוע שאינו מוזכר כלל. (עמודים 169–193).

בשנת 1961 נדפסה הפואמה שלו "אדמת החול", ובה נתן את רשמי ביקורו בברזיל הפאגאנית.

בשנות השישים והשבעים פרסם גם את שירתו הלירית, שמרביתה כונסה בשני הספרים "מכל האהבות", ו"תצפיות". לאחר מכן מיעט בכתיבת שירה לירית וחזר לכתיבת הפואמות הגדולות. אך בכרך העיזבון, הכרך הששי בכל כרכי שירתו, הובאו שירים ליריים רבים שלא היו מוכרים. כמה מיצירותיו, "חופה במדבר", "אחותי קטנה" תורגמו גם לאנגלית.

שירתו של אבא קובנר לא זכתה להלחנות רבות. המלחינים אריאל הורביץ, מיכאל וולפה, משה וילנסקי ושלמה עומר הלחינו כמה משיריו. יצירות מוזיקליות ארוכות ולא עממיות לשיריו כתבו המלחינים בן ציון אורגד ובנימין ברעם.

קובנר היה חבר במליאת המערכת של ספרית הפועלים, חבר בוועדה לספרות יפה על ידי מוסד ביאליק, וחבר הנהלת מכון מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.[11].

ספריו תורגמו לספרדית, לאנגלית, לצרפתית וליידיש.


בשנת 1968 זכה בפרס ברנר, על הפואמה "אחותי הקטנה".[12] בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לשירה. ב-1986 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש רה"מ לוי אשכול.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובנר היה ממייסדי "מורשת", בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ', היה יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים, ועיצב את תוכנו של בית התפוצות בתל אביב. הוא היה הראשון שהגה את רעיון ההנצחה בחיבור נושא השואה לנושא התקומה. עיצב ויצק את הרעיון הזה בתצוגות במוזיאון "משואה לתקומה" שנחנך במעמד ראש הממשלה, לוי אשכול, בקיבוץ יד מרדכי בשנת 1968.

כל כרכי שירתו של קובנר, ששה במספר, יצאו בהוצאת "מוסד ביאליק", בעריכתו של דן מירון. בשנת 2011 הושלמה הוצאת הכרך האחרון, "מן העזבון". על שמו של קובנר נקראו רחובות בערים תל אביב וכפר סבא.

הקריאה (הכרוז)[עריכת קוד מקור | עריכה]

...והנה, בתוך עולם כזה, מסימטאות דם וחלאה ההם, עלתה הקריאה: הקריאה

נוער עברי, אל תאמינו למוליכי השולל. משמונים אלף היהודים בירושלים-דליטא שרדו רק עשרים אלף. לנגד עינינו גזלו את הורינו אחינו ואחיותינו. איה מאות הגברים שגורשו על ידי "החוטפים"? איהם הילדים, הנשים הערומות, שהוצאו בליל הפרובוקציה? לאן הובלו היהודים ביום כיפור? ואיהם אחינו מהגיטו השני?
מי שהוצא משער הגיטו - לא חזר עוד. כל דרכי הגיסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר זה מוות!
הפרו את האשליה, המיואשים: ילדיכם, בעליכם, נשיכם - אינם עוד! את כולם רצחו שם. היטלר חושב להשמיד את כל יהודי אירופה. יהודי ליטא נעמדו בתור הראשונים.
אל נלך כצאן לטבח!
אמנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות! אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים.
נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה.

1 בינואר 1942. ווילנא, בגיטו.

נוסח ראשון בעברית, שקובנר עצמו תרגם מיידיש, מהכרוז הידוע אל נלך כצאן לטבח. הובא בעיתון "משמר", 16 בדצמבר 1945.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כל שירי אבא קובנר, כרכים א' עד ו', בעריכת דן מירון ורחל פרנקל-מדן, הוצאת מוסד ביאליק. 2011.
  • אדמת החול, פואמה, צייר יוסל ברגנר, מרחביה, 1961.
  • אחותי קטנה, פואמה, מרחביה, תשכ"ז 1967.
  • אל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תש"ם 1980.
  • חופה במדבר, פואמה, מרחביה, 1970 תש"ל.
  • להקת הקצב מופיעה על הר גריזים, פואמה, תל אביב, תשל"ב 1972.
  • מכל האהבות, שירים, מרחביה, תש"ל 1970.
  • סלון קטרינג, פואמה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1987.
  • עד-לא-אור, פואמה פרטיזנית, מרחביה: ספרית פועלים, 1947.
  • פרידה מהדרום, פואמה המוקדשת ל"חטיבה היה שמה גבעתי", ספרית פועלים, 1949.
  • שירת רוזה, ספרית פועלים, תל אביב, 1987.
  • תצפיות, שירים, ספרית פועלים, תל אביב, 1977.

ספרי פרוזה ועיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פנים אל פנים, שני כרכים הצומת, ושעת האפס, תל אביב, ספרית פועלים, 1953 עד 1955.
  • מגילות העדות, עורך ומביא לאור שלום לוריא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993.
  • לעכב את הקריעה, מבחר מסות ומאמרים, ערך מוקי צור, תל אביב, עם עובד, תשנ"ח 1998.
  • על הגשר הצר, מבחר מנאומיו ודבריו שבעל פה, תל אביב, ספרית פועלים, 1981. בספר הזה נכלל גם נאומו הראשון שנשא בארץ: "הנס בחידלון", נאום שנשא בחסותו של יצחק שדה בפני מפקדי פלמ"ח, במודיעין קברות המכבים, דצמבר 1945. בנאום הזה הטיח קובנר דברים קשים ביהודים המובלים אל מותם. לאחר מכן חזר בו שינה את דעתו צינזר בעצמו את הנאום, ולא שב לגנות את היהודים בשואה עד מותו. הנאום נדפס בעיתון "משמר", דצמבר 1945.

תרגומיו משירת יידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבא קובנר תרגם את שירו הידוע של אברהם סוצקבר "אחי התאום", השיר נדפס בעיתון "דבר". כמו כן, תרגם שניים משיריה של מרים אולינובר, מתוך ספרה "דער באבעס אוצר", האוצר של סבתא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים עליו ועל יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחר מאמרים עליו ועל יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יצירתו של אבא קובנר נכתבו מאמרים רבים, ביקורות ומסות. בין המבקרים והחוקרים ניתן למצוא את דבריהם של: בנימין יצחק מיכלי, דן מירון, רחל פרנקל-מדן, אורי ש. כהן, ישראל חיים בילצקי, הלל ברזל, גרשון שקד, חגי רוגני, ראובן שהם, לוי אריה שריד, אלי שביד, צביה גינור בן-יוסף, עפרה יגלין, פנינה להב, נתן זך, משה שמיר, מאיר עוזיאל, נפתלי הרץ טוקר, זיוה שמיר, הראל פיש, אליעזרה איג, אלי פפרקורן, חנה יעוז, יעקב בסר, שלום לוריא, צבי ניימן ומבקרים נוספים.

מבחר קצר:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אבא קובנר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גנזים, 108-109, ניסן תשנ"א, כרך ט', שנה 19, "מכתבו של אבא קובנר ל-שלום לוריא מתאריך 31.3.78, (מארכיונו של לוריא בגנזים), עמוד 99,
  2. ^ דף אודות אנה בורקובסקה באתר יד ושם
  3. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמוד 147.
  4. ^ את הכינוי בחר מתוך אסוציאציה כפולה: שירה של רחל "עקרה" ואברהם אורי קובנר. לדבריו, "אהבתי את אישיותה של רחל, ועל דמותו הטראגית של א״א קובנר (קרוב-רחוק שלי) חלמתי לכתוב." (אבא קובנר, על הגשר הצר: מסות בעל פה; כינס וערך: שלום לוריא, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"א 1981, עמ' 242.
  5. ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמודים 196-201.
  6. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 89: "בכניסה לתעלות עמד אבא קובנר באקדח שלוף. אבא קובנר היה אז מפקד מחתרת האף-פי-או בשטח, שכן ויטנברג הוסגר ומת, וגלזמן כבר יצא ליער. הוא אפשר רק לחברי המחתרת לזחול החוצה מהגטו דרך תעלות הביוב. נכנסתי לתעלות, ואילו שלושת חברי לא הורשו להמשיך עמי. הסיבה הרשמית הייתה שהם עלולים להפריע ללוחמים. החשש האמיתי היה שקבוצות גדולות מדי נמצאו בסכנה גדולה יותר להיתפס."
  7. ^ https://www.youtube.com/watch?v=OQ2OKbPt3HA ‎‏
  8. ^ ד"ר אורי מילשטיין, הופקרו למוות
  9. ^ קיבוץ יד מרדכי, קיבוץ של השומר הצעיר, שננטש כחודשיים קודם לכן לאחר קרב שארך שישה ימים, בניגוד לפקודה מפורשת של מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, היה למיתוס גבורה
  10. ^ אלישע שפירא, הדף הירוק מספר 1206, 24.12.2009
  11. ^ גנזים, 108-109, ניסן תשנ"א, כרך ט', שנה 19, "שאלון אישי של גנזים, אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל" (י"ט בחשוון תשכ"ח), עמוד 92-94
  12. ^ פרס ברנר - לאבא קובנר, דבר, 8 בנובמבר 1968


הקודם:
אורי צבי גרינברג
פרס ביאליק לספרות יפה
1978
הבא:
אהרון אפלפלד, אבות ישורון