משתמש:Erammass/הקולנוע המצרי (1)

בסיסה של תעשיית הקולנוע המצרי היא העיר קהיר, בירת מצרים. מאז 1976 מתקיים בקהיר פסטיבל שנתי לקולנוע בינלאומי, שקיבל הכרה מהפדרציה הבינלאומית של אגודות המפיקים בתעשיית הקולנוע. פסטיבל קולנוע נוסף מתקיים בעיר אלכסנדריה. יותר מ-4,000 סרטים קצרים וארוכים נעשו במדינות ערב מאז 1908, מעל שלושה רבעים מהם נעשו במצריים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1896 נעשו במצריים מספר קטן של סרטים אילמים. בשנת 1927 נעשה הסרט ליילה (שם של אישה), הסרט האילם הראשון באורך מלא. תעשיית הסרטים המצרית הפכה לכוח האזורי המוביל עם הכנסת הקול לסרטים בין השנים 1930-1936. כמה אולפנים קטנים הפיקו לפחות 44 סרטי עלילה. בשנת 1936 הפכו אולפני "מיסר" (מצריים), אשר מומנו על ידי איש התעשייה טלעת חרב, למובילים בתחום והחזיקו בתפקיד זה במשך כשלושה עשורים.^[1]

ההיסטוריונים חלוקים ביניהם לגבי מועד ייסודו של הקולנוע המצרי. חלקם טוענים כי ההתחלה הייתה בשנת 1896, בהקרנת הסרט הראשון שנצפה במצריים, ואילו אחרים טוענים כי תחילתו בשנת 1907, עם הסרט התיעודי הראשון, אשר תיעד את ביקורו של הח'דיו (שליט מצריים, המשנה לסולטאן) עבאס חלמי הש בני באלכסנדריה.

בשנת 1917 ייסד הבמאי המצרי מוחמד כרים חברת הפקה באלכסנדריה. החברה הפיקה שני סרטים: הפרחים הרצחניים והכבוד של הבדוי שהוצגו באלכסנדריה בתחילת שנת 1918. מאז הופקו במצריים יותר מארבעת אלפים סרטים, שמהווים שלושה רבעים מהייצור הכולל של סרטים בעולם הערבי. רוב הסרטים שמיוצרים במזרח התיכון מקורם במצריים ושם גם נמצא ציוד האולפנים המשוכלל ביותר.

תור הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-40, ה-50 וה-60 של המאה העשרים נחשבות תור הזהב של הקולנוע המצרי. כמו במערב נענו הסרטים המצריים לדמיון העממי והפופולרי ועסקו בז'אנר צפוי מראש שהפך לנורמה: סוף טוב. שחקנים רבים עשו קריירה מוצלחת כאשר עקפו והתעלמו מהטקסט הכתוב בקפידה ושיחקו את התפקיד באופן ספונטני ואישי, או, במילותיו של אחד ממבקרי הקולנוע, "אם חסר בסרט מצרי - שהיה מכוון לצופים מצריים עממיים - האלמנט של סוף טוב, הדבר נחשב לבגידה בחוזה הבלתי-כתוב בין השחקנים לצופים וכתוצאה מכך השחקנים היו מאבדים את יוקרתם" ^[2].

בשנת 1940^[3] היזם והמתרגם המצרי, אניס עוביד, ייסד את "סרטי אניס עוביד" שהייתה החברה הראשונה במצריים ובמזרח התיכון לכתוביות בסרטים, ואשר הביאה למצריים מאות סרטים אמריקאים ובינלאומיים. מאוחר יותר הוא נכנס גם לעסקי ההפצה של הסרטים^[4].

לשינויים הפוליטיים במצריים, שהתרחשו אחרי הפלת המלך פארוק ומשטרו בשנת 1952, הייתה השפעה מועטה על הסרט המצרי. משטר נאצר הידק את הפיקוח על תעשיית הקולנוע רק אחרי ההכרזה על משטר סוציאליסטי במצריים בשנת 1961^[5]. בשנת 1966 הולאמה תעשיית הקולנוע, כמוה ככל התעשיות באותה תקופה. צעד זה התקבל בביקורת. אחמד רמזי, אחד מדמויות המפתח באותה תקופה, אמר: "תעשיית הקולנוע הושלכה לכלבים" ^[6].

בסביבות שנות השבעים של המאה העשרים נוצר איזון בין פוליטיקה לבידור בסרטים כמו שים לב לזוזו (خلي بالك من زوزو), עם תחילת פרסומה של השחקנית סועאד חוסני^[7] ^[8].

תקופת המעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-70 המאוחרות ובשנות ה-80 הייתה תעשיית הסרטים המצריים בירידה, עם כניסתם לתעשייה של "קבלני סרטים". השחקן ח'אלד אלסאוי תיאר זאת כך: "לא היה בהם סיפור, לא משחק, ולא יצירה איכותית בכלל ... הנוסחה של עשיית הסרטים הייתה עשיית כסף רב ובמהירות". מספר הסרטים הלך והתמעט ומממוצע של מאה סרטים בשנה בתקופת השיא, ירד לכתריסר בשנת 1995^[9].

המצב הזה נמשך עד שנת 1997 עם אמסאעיליה הלוך חזור (اسماعيلية رايح جى) קומדיה שהיכתה את תעשיית הקולנוע והבטיחה הצלחה והכנסה טובה ליוצרים והנאה לצופים. בקומדיה הזו הופיעו שניים שהתפרסמו בהמשך: מוחמד פואד הזמר ומוחמד הנידי שהפך לשחקן הקומדיה האהוד ביותר בקולנוע המצרי. בשנים הבאות נעשו סרטים רבים בהתבסס על הצלחת הסרט הזה.

משנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנת 1990 התפצלה דרכו של הקולנוע המצרי. סרטים אמנותיים קצרים משכו תשומת לב בינלאומית אך היו פחות פופולאריים במצרים. קומדיות כגון איזה שקר (صباحو كدب), סרטים פופולריים וסרטים רווחיים ביותר של הקומיקאי מוחמד סעד, נוצרו כדי לשאת חן בעיני קהלים שהעדיפו סרטים מערביים^[10].

מעט יצירות , כמו הסרט "סהר אליאלי", משנת 2003, (לילות ללא שינה), אשר הציג סיפורים של ארבעה זוגות בורגניים,^[11] הסרט שך שנת 2006 "עמארת יעקוביאן" (הבניין של יעקוביאן), גישרו על הפער הזה בין מוסריות ואיכות, באמצעות משחק אומנותי ברמה גבוהה והתחשבות ברצונות הצופים .

בשנת 2006, הסרט "אוקאת פרג'" , (זמני שחרור), שוחרר לאקרנים. הינה פרודיה על ירידת הצעירים המצריים., הסרט הופק בתקציב דל, וללא הקפדה על ערכי הפקה. ועם זאת הסרט הפך לסיפור הצלחה. הסוגיה שעסק בה הסרט, והגוון המיני שלו היו בגדר, אישור על כך שתעשיית הקולנוע החלה לקחת סיכונים.

אתגר גדול שעמד בפניהם של מלומדים מצריים ועולמיים, סטודנטים ואוהדי הסרט המצרי, היה המחסור במקורות, במובן של עבודות שפורסמו אודות הסרט המצרי, ועותקים שמורים וזמינים של אותם סרטים , בנוסף למחסור בפיתוח מכוני מחקר רשמיים ופרטיים, אשר העשייה המחקרית מוקדשת לחקר ושימור הסרט המצרי. המרכז הלאומי המצרי לסרט (ENFC), אשר ובאופן תיאורטי אמור להחזיק עותקים של הסרטים שנעשו אחרי 1961, אך לדבריו של חוקר קולנוע מצרי, " (המכון) רחוק מלהיות ספרייה, זהו ערימה של פחיות חלודות אשר מכילות עותקים פוזיטיביים (של הסרטים)".

בשנת 2007, הייתה עלייה ניכרת במספר הסרטים המצריים שנעשו. כאשר בשנת 1997, מספרם של סרטים מצריים ובאורך מלא , הגיע ל-16 סרטים. עשור לאחר מכן, גדל המספר לכ- 40 סרטים. כמו כן, הכנסת הקופות מהסרטים עלו באופן משמעותי, כאשר הסרטים המצריים הכניסו בסביבות ה- 50 מיליון דולרי, ולעומתם ובהשוואה הסרטים האמריקאים הכניסו 10 מיליון דולר בלבד.

פסטיבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנת 1976, התקיים בקהיר הפסטיבל הבינלאומי השנתי של הסרט, אשר זכה להכרה של הפדרציה הבינלאומית של איגוד יצרני הסרט .^[12] ייש בנוסף, פסטיבל אחר אשר מתקיים באלכסנדריה.

סרטים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כותרת הסרטון	תעתיק	שנת ייצור	דירקטורים
אבא שלי מעל העץ	אבי פוק אל-שג'רה	1969	חוסיין כאמל
שדים ברחוב	עפארית אל-אספלת	1996	אוסמה פוזי
עלי באבא וארבעים גנב	עלי באבא ואל-ארבין חראמי	1942	תוגו מזרחי
אני חופשית	אנא חורה	1959	סלאח אבו סיף
ענף של עץ תמר	עירק אל-בלח	1998	ראדוואן אל-קאשף
הארץ המפחדת	ארד אל-כוף	1999	דווד עבד אל-סעיד
הארץ	אל-ארד	1969	יוסף שאהין
הציפור	אל-עספור	1972	יוסף שאהין
חזרת הבן עאדל	עוודאת אל-אבן אלדאל	1976	יוסף שאהין
בני מצריים	אוולאד מסר	1933	תוגו מזרחי
ימי הסדאת	איאם אל-סאדאת	2001	מוחמד כאן
הידיים העדינות	אל-אידי אל-נאעמה	1963	מחמוד זלפיקאר
הרצון	אל-עזימה	1939	כמאל סלים
דלת השמש	באב אל-שמש	2004	Yousry יוסרי נסראללה
דלת הברזל	באב אל-חדיד	1958	יוסף שאהין
אני אוהב הסינמה	בחב אל-סינמה	2004	אוסמה פוזי
חיפוש על סעיד מרזוק	אל-בחת' ען אל-סעיד מרזוק	1990	דווד עבד אל-סעיד
היצירתי	אל-בארע	1988	עאטיף אל-טיב
בארסיום מחפש עבודה	ברסיום יבחת' ען וזיפה	1923	מוחמד ביומי
התחלה וסיום	בדאיא וניהאיה	1960	סלאח אבו סיף
הדוור	אל-בוסתאגי	1968	חסיין כמאל
דרך התמימים	דרב אל-מהאביל	1955	תוופיק סאלח
תפילה הקראוואן	דועאא אל-קרוואן	1959	הינרי ברקאת
רמזור	אישארית מרור	1995	כאיירי בשרארה
בארץ תות אנך אמון	פי בלד תות אנך אמון	1923	מוחמד ביומי
גן עדן של השדים	גנת אל-שיאטין	1999	אוסמה פוזי
האי	אל-ג'זירה	2007	שריף ערפה
פלירטוט הבנות	ג'זל אל-בנאת	1949	אנוור וגדי
חטא	אל-חראם	1965	הנרי ברקאת
חסן ומורקוס	חסן ומורקוס	2008	ראמי אימאם
החיים או המוות	חיה או מות	1954	כמאל אל-שיך
הבחירה	אל-אכתיאר	1970	יוסף שאהין
הטרור והקבאב	אל-ארהאב ואל- קבאב	1992	שריף ערפה
אסכנדריה? למה	אסכנדיה? ליה	1978	יוסף שאהין
קארנאק	אל-קארנאק	1975	עלי בדרקהאן
הקית קאת	אל-קית קאת	1991	דווד עבד אל-סייד
משחק האישה	לעבת אל-סת	1946	ולי אל-דין סמיח
לילה	לילא	1927	עזיזה עאמר
מלאך הרחמים	מלק אל-רחמה	1946	יוסף והבי
העיר	אל-מדינה	1999	יוסרי נסראאלה
הלילה של ספירת השנים	אל-מומיאא	1975	שאדי עבד אל-סלאם
הבלתי אפשרי	אל-צוסץחיל	1966	חסין כמאל
אל-נאסר סלאח אל-דין	אל-נאסר סלאח אל-דין	1963	יוסף שאהין
בניין יעקובין	עימארת יעבובין	2006	מרוואן חאמד
כדור בלב	רוסאסא בלקלב	1944	מחמד כרים
חזרת לבי	רודא קלבי	1958	עז אל-דין זלפיקר
סלאמה בסדר	סלאמה פי ח'יר	1938	ניאזי מוסטפה
סלאמה	סלאמה	1945	תוגו מזרחי
נהג האוטובוס	סוואק אל-אוטוביס	1983	עאטף אל-טיב
חלק מהפחד	שיאא מן אל-כוף	1969	חסין כמאל
מאבק הגיבורים	ציראע אל-אבטאל	1962	תופיק סאלח
שוק השחור	אל-סוק אל-סודא	1945	כאמל אל-תלמיסאני
נסחף על הנילוס	ת'ארת'ארה פוק אל ניל	1971	חסין כמאל
הצווארון והצמיד והצמיד See also להצמיד	אל-תוק ואל-אסווארה	1986	ח'ירי בשארה
וידעאן בונברט	וידעאן בונבארט	1985	יוסף שאהין
היתומים	אל-יתימין	1949	חסן אל-אמאם
היום השישי	אל-יום אל-סאדיס	1986	יוסף שאהין
יום שמח	יום סעיד	1940	מחמד כרים
יום מתוק, יום מר	יום מור יום חלו	1988	ח'ירי בשארה
אישת אדם חשוב	זוגית רג'ול מוהים	1988	מחמד ח'אן
זינב	זינב	1950	מחמד כרים
האישה השנייה	אל-זוגה אל-ת'אניה	1967	סלאח אבו סיף

דמויות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דירקטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחמד בדרכאן (1909–1969)
אנור וגדי (1904–1955)
עאטף אל-טיב (1947–1995)
דוד עבד אל-סיד (1946–)
עז אל-דין זלפיכאר (1919–1963)
חסן אל-אמאם (1919–1988)
הנרי ברקאת (1912–1997)
חסיין כמאל (1932–2003)
ג'יהאני נג'אים (1974)
ח'ירי בשארה (1947)
מאהר סברי (1967)

סינמטוגרפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טארק אל- טלמיסאני

שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבד אל-פתאח אלקיסארי (1905–1965)
עבד אל-מונעם אבראהים (1924–1987)
עבד אל-מונעים מאדבולי (1921–2006)
עבד אל-סלאם נאבולסי (1899–1968)
עבד אל-חלים חאפיז) (1929–1977)
עאדל אל-אמאם (1940)
אחמד חלמי (1969)
אחמד אל-סקא (1973)
אחמד מזהר (1917–2002)
אחמד זקי (1949–2005)
עלי אל-קאסיר (1887–1957)
אמינה רזק (1910–2003)
אנור וגדי (1904–1955)
עמאד חלמי (1909–1984)
עז אל-דין (1919–1963)

מבקרי הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמיר פריד

מוזיקה של מלחינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמאר אל-שריע (1948-2012)
עומר ח'יראת (1948)

ראה גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקשורת של מצרים
קולנוע של העולם
התרבות של מצרים
רשימה של סרטים מצריים

בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטוב ביותר של הקולנוע המצרי, את הטוב ביותר 15 הטובה ביותר המצרי הסרטים של כל הזמנים

המלצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

{{http://www.third-ear.com/Search/Country/%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D}}

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויולה Shafik, המצרית העממית קולנוע: מין, מעמד, אומה, האוניברסיטה האמריקאית בקהיר לחץ, 2007, ISBN 978-977-416-053-0

וולטר Armbrust, "סרט פוליטי במצרים": יוסף Gugler (ed.) הסרט במזרח התיכון וצפון אפריקה: יצירתי, Dissidence, אוניברסיטת טקסס לחץ לחיצה האוניברסיטה האמריקאית בקהיר לחץ, 2011, ISBN 978-0-292-72327-6, ISBN 978-9-774-16424-8, עמ 228-251

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים קולנוע פרופילים & כיום מראה סרטים
מצרים סרט על הסרט באתר האינטרנט
אפריקה מדיה תוכנית נתונים מקיף של אפריקה תקשורת
ShooFeeTV
El-Cinema.com ( imdb בהשראה מצרית/ערבית מאגר הסרטים)
Egycinemas.com (כרגע מראה סרטים במצרים)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Darwish, Mustafa, Dream Makers on the Nile: A Portrait of Egyptian Cinema, The American University in Cairo Press, Cairo, 1998, Pp. 12–13.
^ A.V. "The rise and fall of Egyptian Arabic". The Economist. Retrieved 1 February 2018
^ "Archived copy". Archived from the original on 2013-09-24. Retrieved 2013-09-24
^ "Archived copy". Archived from the original on 2013-09-28. Retrieved 2013-09-24
^ Farid, Samir, "An Egyptian Story", Al-Ahram Weekly, November 23–29, 2006
^ Khairy, Khaireya, "Ahmed Ramzi: rendezvous at the snooker club", Al-Ahram Weekly, June 22, 2000
^ סינדרלה של סרטי שישי מתה, שפי גבאי, 25.6.2001
^ Anis, Mouna, "Before the public gaze", Al-Ahram Weekly, June 28, 2001
^ El Bakry, Rehab, "Reeling them in", Business Monthly, July 2006
^ Al Aharam, An Egyptian story by Samir Farid
^ "Sahar el Layali", The New York Times, 2004
^ Cairo Film Festival information.

[[קטגוריה:קולנוע מצרי]] [[קטגוריה:מצרים: תרבות]]

[1] Darwish, Mustafa, Dream Makers on the Nile: A Portrait of Egyptian Cinema, The American University in Cairo Press, Cairo, 1998, Pp. 12–13.

[2] A.V. "The rise and fall of Egyptian Arabic". The Economist. Retrieved 1 February 2018

[3] "Archived copy". Archived from the original on 2013-09-24. Retrieved 2013-09-24

[4] "Archived copy". Archived from the original on 2013-09-28. Retrieved 2013-09-24

[5] Farid, Samir, "An Egyptian Story", Al-Ahram Weekly, November 23–29, 2006

[6] Khairy, Khaireya, "Ahmed Ramzi: rendezvous at the snooker club", Al-Ahram Weekly, June 22, 2000

[7] סינדרלה של סרטי שישי מתה, שפי גבאי, 25.6.2001

[8] Anis, Mouna, "Before the public gaze", Al-Ahram Weekly, June 28, 2001

[9] El Bakry, Rehab, "Reeling them in", Business Monthly, July 2006

[10] Al Aharam, An Egyptian story by Samir Farid

[11] "Sahar el Layali", The New York Times, 2004

[12] Cairo Film Festival information.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]