משתמש:Ezrazo/Goryani
תנועת הגוריאני (בולגרית: Горянско движение) או תנועת הגוריאנסטבו (בולגרית: горянство, "גוריאניזם") הייתה תנועת התנגדות גרילה פעילה נגד המשטר הקומוניסטי בבולגריה. היא החלה מיד לאחר הפיכת התשיעי בספטמבר 1944, שהחלה את הפיכתה של ממלכת בולגריה למדינה קומוניסטית, הגיעה לשיאה בין 1947 ל-1954, שככה בסוף שנות ה-50 והסתיימה בתחילת שנות ה-60. התנועה כיסתה את המדינה כולה, כולל אזורים עירוניים, והייתה ההתנגדות המאורגנת המזוינת האנטי-סובייטית הראשונה במזרח אירופה, כמו גם הארוכה ביותר.
חברי התנועה כונו גוריאני (בולגרית: Горяни - "אלו של היער"), סביר להניח שלא ע"י עצמם, אלא באופן מזלזל מצד השלטונות. פרסומי השלטון הרשמיים המעטים על התנועה כינו את חבריה "דיברסנטי" (בולגרית :диверсанти - חתרנים, חבלנים ותמיד הודגש שהם נשלחו לתוך גבולות בולגריה על ידי "מרכזים אימפריאליסטים". ) אף על פי שנעזרה במידה ניכרת על ידי בולגרים מהגרים ומעצמות זרות, תנועת הגוריאני הייתה בעיקר מקומית וספונטנית.
דרך הפעולה שלו הייתה בולגרית מסורתית, כפי שננקטה על ידי ה"האידוטי" האנטי-עות'מאנים [בולגרית хайдути: פורעי חוק] והפרטיזנים האנטי-נאציים (הנקראים בלשון גנאי "שומקארי" בולגרית: Шумкари - "אלו של השיחים"): הגוריאנים הסתתרו בהרים נידחים, גבעות ויערות, כשהם מסתמכים על רשת גדולה של "יאטאצי" (בולגרית: ятаци - "עוזרים אסורים") בקהילות מיושבות, ערכו פשיטות מזוינות פתאומיות כדי להפריע לפעילויות רשמיות של המשטר ונסוגו לפני הלכידה. מורכבים ברובם מכפריים שהגנו על אדמתם ורכושם מפני הקומוניסטים, לגוריאנים לא הייתה אידיאולוגיה או מצע מובחנים והם היו מאוחדים בשל התנגדותם לשלטונות הקומוניסטיים.
מעט מאוד מידע שרד על אודות הגוריאנים, שקיומם הוסתר והוכחש בתוקף על ידי השלטונות הקומוניסטיים הבולגריים, כאשר נתונים היסטוריים עליהם סווגו והוסרו בקפידה, ועדי ראייה או חברים בתנועה אוימו לשמור על שתיקה או חוסלו. כיוון שהתנועה הייתה נטולת כל מימד בינלאומי, ההיסטוריה שלה נותרה מרוחקת מהזרם המרכזי של ההתנגדות העולמית לקומוניזם.
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשטר הקומוניסטי החדש, בסיוע הצבא האדום, כפה מדיניות של מלחמת מעמדות באמצעות כמה גלי הפחדה: איומים ללא משפט מיד לאחר <i id="mwKg">ההפיכה</i> ב-9 בספטמבר 1944, בתי דין של בית המשפט העממי באמצע שנות ה-40, חיסול ההתנגדות למפלגה הקומוניסטית הבולגרית בסוף שנות הארבעים [1] והמצוד אחר "אויבים בתוך המפלגה" בסוף שנות הארבעים ואל תוך שנות החמישים.
התנגדות מזוינת לקומוניסטים החלה מיד לאחר ההפיכה והגיעה לממדים יציבים באזורים הכפריים לאחר הוצאתו להורג של מנהיג מפלגת האיחוד הלאומי של חקלאי בולגריה, ניקולה פטקוב ב-1947 והוצאתה מחוץ לחוק של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הבולגרית ב-1948. בסוף שנות ה-40, הגוריאנים כללו בעיקר כפריים, חברים באופוזיציה המפורקת שהסתתרו מהשלטונות, חיילים וקצינים לשעבר, פעילים לשעבר בארגון המהפכני הפנים-מקדוני (IMRO), קומץ פרטיזנים פרו-קומוניסטים לשעבר, וקומוניסטים שהיו מזוהים עם "האויב חבר המפלגה", טרייצ'ו קוסטוב, שהוצא להורג.
בשנות החמישים החלו מסעות רחבי היקף של קולקטיביזציית קרקעות בכפייה. [2] הם כללו הפחדה המונית של מעמד האיכרים, כולל איומים, מאסר ועינויים ללא משפט, ורצח. [3] אלו הביאו לעלייה מחודשת בתמיכה בתנועת גוריאני.
מספרים והיקף[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילה היו הגוריאנים חמושים באופן חסר, ורק הסתתרו מהרשויות או התסיסו נגדן, מחשש למעצר. עד 1947 הם התאגדו לכדי "צ'טות" חמושות [בבולגרית, чети: להקות] ברמות ובהרים.
באותו זמן, מספרם הכולל של הגוריאנים החמושים נאמד ב-2000 שאוגדו ב-28 צ'טות, כשעוד 8000 "עוזרים אסורים" סיפקו להם מזון, מחסה, נשק ומודיעין. עד תחילת שנות ה-50, המשטרה החשאית הבולגרית זיהתה כ-160 צ'טות, מתוכם 52 קיבלו אספקה מחו"ל או הורכבו ממהגרים עוינים שהסתננו לתוך גבולות בולגריה. מעוזי התנועה היו דרום ומרכז בולגריה, במיוחד באזורי סליבן, סטארה זאגורה, ולינגראד ואזור פירין.[דרוש מקור]
בשנים 1947-1948, אזור פירין היה מרכזה של התנועה. הצ'טה הראשית בהנהגתו של גראסים טודורוב שלטה באזור שכלל את חלקו הגדול של מחוז סווטי וראך (היום סנדנסקי ) בדרום מערבו, והשתרע עד עמק מסטה ורזלוג בצפון מזרחו, ונברוקופ (היום גוטסה דלצ'ב ) בדרומו, ודז'ומאיה (גורנה גז'ומאיה, היום בלגואבגרד ) בצפונו. באביב 1948 פלשו אלפי שוטרים וחיילים של "המיליציה העממית" של שלטונות בולגריה לצפון פירין, והטילו מצב חירום של שבועיים באזור. גראסים טודורוב ואנשיו כותרו והוא התאבד ב-31 במרץ. בעקבות האירועים, התנועה נעלמה מהשטח לתקופה. בסוף 1948 חצו בוריסלב אטנסוב ולוחמי IMRO לשעבר את הגבול היווני וחידשו את ההתנגדות. [4]
אחת מתקריות ההתנגדות האנטי-קומוניסטית הבודדות שהשלטון הכי בהן רשמית הייתה מותו של שוטר משמר הגבול, ורגיל וקלינוב, בהתנגשות מזוינת ב-2 ביולי 1953. ואקלינוב ארב ל"דיברסאנטי" שנטען כי "מילאו משימה" בפנים בולגריה ועמדו לחצות את הגבול ליוון באופן בלתי חוקי. למשך תקופה קצרה, השלטונות הפכו את וקלינוב למושא הערצה. [5]
בתחילת שנות ה-50 הייתה לגוריאני תחנת רדיו תעמולה, "רדיו גוריאנין" , ששידרה לבולגריה מיוון. באמצע שנת 1951 שידר הרדיו פנייה לצבא מורדים להתגבש באזור סליבן הממוקם במרכז בולגריה, שם התנועה הייתה חזקה. כ-13,000 שוטרים וחיילים פלשו להרי הבלקן ליד סליבן. מנהיג בולגריה וולקו צ'רבנקוב עקב אחר האירועים מנגמ"ש שהוצב בהרים. הצ'טה הגדולה ביותר, בראשותו של גאורדי סטויאנוב-טרפנה, הידוע גם בשם בנקובסקי (על שם גיבור בולגרי פופולרי מהמאה ה-19), כותרה על ידי 6000 חיילים. היא נלחמה בהם ב-1 וב-2 ביוני, והצליחה לשבור את הכיתור ולחלץ את פצועיה.
מעטים נפלו בשבי השלטונות. כ-40 גוריאנים נהרגו, אך מפקד הצ'טה נמלט יחד עם אנשיו. סטויאנוב נתפס על ידי המשטרה החשאית בסוף 1951 ולאחר מכן נשפט והוצא להורג. בשנה שלאחר מכן המשיכה הצ'טה שלו להתנגד לשלטונות ולכבוש כפרים. היא כבשה והחזיקה את הכפר רקובו ליד סליבן במשך שלושה ימים ב-1952.[דרוש מקור]
במהלך אותה תקופה, כ-15 גוריאנים צנחו אל אזורי קאזאנלק ואיחטימאן ממחנות אימונים ביוגוסלביה וצרפת .
למרות המסורת הבולגרית הפופולרית של התנגדות מבוססת הרים, הרים וחורשות, התנועה הייתה פעילה גם בשפלה ובאזורים חקלאיים. באזור דוברוג'ה בצפון מזרח בולגריה הייתה פעילות התנגדות חזקה, וכפרים רבים נכבשו לתקופות קצרות.[דרוש מקור] באזור שפלת הדנובה סמוך לרוסה התקיימה גם פעילות גוריאני בראשות צנקו איבנוב צנקוב-מצ'טו וצבטנה פופקובה-צנה. הגוריאנים של רוסה נשבעו בנוסח שנכתב על ידי טודור צאנב. מפקדם צנקוב נורה בקרב, בעוד שפופקובה נשפטה שלא בפניה, אך היא נלכדה ונהרגה ללא משפט לפני חגיגות האחד במאי 1952. טודור צאנב נתפס, נכלא ונשלח למחנות ענישה למשך 11 שנים, ומת בשיבה טובה ב-1989. [6]
סוף ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שהשלטונות הבולגריים הצליחו לבלום את תנועת הגוריאני באמצע שנות החמישים, היו מקרים בודדים של אלימות בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים.[דרוש מקור] המקרה האחרון בו נצפו גוריאנים היה במערכת הביוב של סופיה בתחילת/אמצע שנות השישים.[דרוש מקור]
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Горяни
- Габриела Цанева, "Миналото в мен"-повест, В. Търново, 1994, изд." Сеяч" към Словото - Българската виртуална библиотека (повестта я има и в библиотеките)
</br> - Николай Илиев, "Въоръжената антикомунистическа съпротива", в."Про&Анти", 2007גר. ברובע 39-45
</br> - В.”Трета възраст”, 2008г., 39 בבר.
- גבול: מסע אל קצה אירופה. מאת קאפקה קסאבובה. גרנטה; 379 עמודים; 14.99 פאונד. יפורסם באמריקה בהוצאת Graywolf בספטמבר 2017; $16.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Дертлиев, Петър „Ден първи-ден последен“, София, 1996 Dertliev, Petar, Den Parvi, Den Posleden, Sofia, 1996, in Bulgarian
- ^ “Нов кооперативен сборник, книга 1”, София, 1994 г., изд. „БалБок“ [Nov Kooperativen Sbornik, Vol 1, BalBok, Sofia, 1994, in Bulgarian]
- ^ Габриела Цанева „Миналото в мен“ [Minaloto v Men, Tsekva, Gabriela, in Bulgarian]
- ^ ”Трета възраст”, бр. 39, 2008 г. [Treta Vazrast, No 39, 2008]
- ^ a song for Vergil Vaklinov on http://otkrovenia.com/main.php?action=show&id=168235
- ^ Tsaneva, op. cit.