משתמש:Gal nofar/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

השלכות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיפולים שונים לסרטן השד כגון כימותרפיה או הקרנות עלולים ליצור פגיעה הורמונלית בגוף האישה, ומכך לקשיים פסיכולוגיים שונים[1]. פגיעה הורמונלית עלולה ליצור הפסקה מוקדמת של הווסת, תופעה אשר מלווה בין השאר בתופעות המזוהות עם גיל המעבר: גלי חום, הפרעות שינה, שינויים במצב הרוח ועוד[2]. לעתים קיים קושי לאבחן האם מצב הרוח נובע מעצם המחלה, או שמא הוא קשור להפרעות הורמונליות הנוצרות בעקבות הטיפולים[3].

כמו כן, הפסקת הווסת בעקבות טיפולים עלולה לגרום למחסור חד באסטרוגן, דבר אשר עלול לגרום לפגיעה בפוריות, ירידה בחשק המיני, וכתוצאה מכך ירידה בקיום יחסי מין[4]. הפגיעה ההורמונלית עלולה בנוסף לגרום ליובש או היעדר לחות באיבר המין, ולאטרופיה נרתיקית - וכתוצאה לגרום לכאב בזמן קיום יחסי מין[5].

בנוסף לאפשרות של ירידה בחשק המיני, נשים עלולות לחוות שינויים בדימוי הגוף ותחושות חרדה הקשורות לביצועים מיניים, וחשש כי אלו ישפיעו על הקשר האינטימי והמיני עם בני זוגן[5]. הסבר אפשרי לתופעות אלו הינו כי בחברה המערבית השד נושא סמליות כפולה - אימהות אך גם מיניות[6] .עבור נשים מסמלים השדיים את היכולת לטפל באחרים, יכולת להיות נחשקות ולהרגיש מיניות. מיניות הינה תכונה מוערכת בקרב נשים, כחלק מזהותן המגדרית[7]. על כן, נשים עלולות לחוות ירידה בדימוי הגוף ותפיסת הנשיות שלהן בעקבות המחלה או בעקבות ניתוח כריתת שד[8]. לאחר ניתוח כזה, רופאים נוטים להמליץ על הליך כירורגי של שחזור שד, והדיונים במערכת הרפואית מתמקדים בשאלה כיצד לשכלל או להטיב את אופן השחזור[9]. אך מחקרים שונים אשר מראים כי שחזור שד אינו מבטיח חזרה לדימוי גוף בריא, ושיפור במיניות[10]  

מצוקה רגשית אצל נשים שאובחנו עם סרטן שד מופיעה באופנים שונים. נשים רבות שחלו  מדווחות על דיכאון ו/או חרדה במהלך ששת החודשים הראשונים לאחר האבחנה, אך על פי מחקרים ניתן לנבא כי רובן יחוו הסתגלות טובה בהמשך[11]. רוב הנשים שמחלימות מסרטן שד חוזרות לשגרה, ומדווחות על איכות חיים טובה[12] אך ישנם מחקרים נוספים המראים כי חלק מהנשים שחלו בסרטן השד עלולות לסבול מדיכאון, חרדה והפרעות הסתגלות גם בשנים שלאחר אבחנת המחלה[13] [14]. כמו כן, ישנן נשים המתלוננות על פגיעה קוגניטיבית בעקבות טיפולים כימיים, אך לא ידוע מספיק מהו היקף התופעה[15].

היבט נפשי נוסף עלול להתרחש בתוך המערכת המשפחתית של חולת סרטן השד. נשים רבות מתמודדות עם תחושות אשמה על כך שבזמן הטיפולים הן אינן פנויות לטיפול בילדיהן או בסיוע לצורכי המשפחה כפי שיכלו לפני כן, ואף לעתים הן חשות כי הצפייה החברתית מהן כנשים הינה להמשיך לקחת אחריות על הטיפול בילדים וניהול משק בית גם במהלך הטיפולים[16][17].

נשים רבות מתמודדות עם השלכות מורכבות של סרטן השד והטיפולים הקיימים, תוך ניסיון לשמר את תפקידם החברתי כנשים, בנות זוג ואימהות[18][19]. התמודדות זו עשויה לייצר אתגרים נפשיים לאישה אשר באים לידי ביטוי בתחום המיני, דימוי הגוף, הרווחה הנפשית וכן בתחומי המערכת המשפחתית והזוגית.

היבטים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל התנועה להעלאת המודעות לסרטן השד, ארה"ב, 1991

לפני המאה ה-20, הטיפול בסרטן השד היה מזערי והתבצע בעזרת טכניקות כירורגיות פרימיטיביות. סרטן השד היה מקור לבושה, עורר אימה בחברה, ולכן הושתק ולא קיבל התייחסות רפואית נרחבת[20]. נשים נטו לסבול מהמחלה בשקט ולא חיפשו טיפול רפואי. עם התקדמות הרפואה שיעורי ההישרדות מהמחלה גדל, ונשים החלו להעלות מודעות לתופעה ולאפשרויות הטיפול המוצלחות. התנועה למודעות לסרטן השד שפעלה בארה"ב מ-1980 עד 1990, התפתחה כחלק מתנועות פמיניסטיות ומתנועות חברתיות למען בריאות האישה[20]. התנועה הפעילה קמפיינים פוליטיים וחינוכיים, והושפעה מהמאבק להעלאת המודעות במחלת האיידס, מאבק אשר זכה להצלחה גדולה[21]. בשנת 1991 נבחר הסרט הוורוד כסמל התנועה המסמל תמיכה במאבק להעלאת מודעות לסרטן השד. בין נושאי המאבק היו קונפליקטים בנוגע לדרכי הטיפול במחלה ובנוגע לתגובות החברתיות כלפי נשים חולות סרטן שד[22]. כך למשל נשים נאבקו על האופן שבו החברה מגיבה ברתיעה ופחד לכריתת שד כטיפול רפואי. כמו כן נשים התלוננו על אפשרויות טיפול מצומצמות שניתנו להם כחולות סרטן שד אשר כללו לרוב טיפולים פולשניים[22].

נשים מהתנועה לסרטן השד טענו כי המחלה הינה ייחודית כיוון שהיא מסמלת מחלה של נשים, והתגובות החברתיות אליה הן חלק מהאופן שבו החברה ממשיכה להתייחס לנשים, ומקורן סקסיזם חברתי[22]. אקטיביסטית מהתנועה לסרטן השד בשם וירג'יניה סופה, כתבה כי "כל עוד סרטן השד לא יעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי, מגיפה זו תישאר כמטאפורה לאופן שבו החברה רואה נשים"[23]. נשים חולות סרטן שד לא קיבלו זכות בחירה באופן הטיפול ולא שותפו בהליך הטיפולי, כך שהיה עליהן לקבל כל טיפול שניתן להן[24]. סוזן לאב, רופאה מנתחת אמריקאית ופעילה בתנועה לסרטן השד טענה כי הטיפולים בסרטן השד התבצעו לרוב על ידי רופאים גברים, אשר נטו לטפל בנשים באופן סקסיסטי[25]. כך למשל הם נטו להמליץ בעיקר לנשים מבוגרות על כריתת שד מכיוון שהן עברו את הגיל המקובל לנשיאת ילדים ובטענה שאינן צריכות יותר את איבר השדיים, בעוד בקרב נשים צעירות הייתה התייחסות לאפשרות של טיפול חלופי[22].

נשים מהתנועה לסרטן השד סיפקו עזרה הדדית, פיתחו רשת קשרים חברתיים והפעילו מנגנונים להעלאת מודעות והקניית ידע לחולות, והצליחו ברוב נושאי המאבק [20]. התנועה לסרטן השד הביאה לקבלה רחבה של אפשרות לחוות דעת שנייה עבור טיפול רפואי, לפיתוח הליכים כירורגיים פחות פולשניים, והיווצרות קבוצות תמיכה עבור החולות[22].

עם התרחבות תנועת המודעות לסרטן השד, מספר הולך וגדל של ארגונים התנדבותיים סוכנויות ממשלתיות ותאגידים פרטיים החלו לממן מחקרים ואירועים חברתיים למען המלחמה במחלה[26]. כיום ישנן תכניות רבות לאיתור ומניעה מוקדמת של סרטן שד בקרב נשים. למשל, במדינות רבות שמות מערכות הרפואה דגש על בדיקות ממוגרפיה שנתיות לאיתור המחלה[27]. במדינת ישראל, בשנת 1998, מירי זיו, מנכ"לית 'האגודה למלחמה בסרטן' יזמה את התכנית הלאומית לאבחון מוקדם של סרטן השד[28]. התכנית אחראית להגברת הניטור של חולות סרטן השד באמצעות בדיקות ממוגרפיה בדגש על העלאת ההיענות לבדיקה בקרב נשים מהפריפריה. הודות לאבחון המוקדם ניכר צמצום משמעותי במספר הנפטרות מסרטן השד במדינת ישראל בשנים מאז הקמת התכנית.

נשים המתמודדות עם סרטן שד מקבלות יותר הכרה חברתית, תמיכה חברתית ומענים חברתיים מבעבר, בינהם סיוע כלכלי, קבוצות תמיכה ופעילויות פנאי. נראה כי יש לכך השפעה משמעותית על איכות חייהן ושיפור האופן שבו הן מתמודדות עם המחלה[29]. לצד אפשרויות טיפול רחבות יותר כגון הסרה חלקית בלבד של רקמת שד או הקרנות, נשים יותר שותפות בהליך הרפואי ומעורבות יותר בבחירת הפרוצדורה הרפואית עבורן[30].



דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Gal nofar.
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
דף זה הוא טיוטה של Gal nofar.
  1. ^ Morgan, S., Anderson, R. A., Gourley, C., Wallace, W. H., & Spears, N. (2012). How do    chemotherapeutic agents damage the ovary?. Human reproduction update,        18(5), 525-        535.
  2. ^ Del Mastro, L., Boni, L., Michelotti, A., Gamucci, T., Olmeo, N., Gori, S., ... & Levaggi, A.          (2011). Effect of the gonadotropin-releasing hormone analogue triptorelin on the   occurrence of chemotherapy-induced early menopause in premenopausal women with    breast cancer: a randomized trial. Jama, 306(3), 269-276.
  3. ^ פרי,  שלומית . (2014). סוגיות בהתמודדות עם סרטן שד: היבטים פסיכו-סוציאליים במה: ביטאון   לעובדי בריאות בנושאי מחלת הסרטן והשלכותיה, 158–162.
  4. ^ Biglia, N., Peano, E., Sgandurra, P., Moggio, G., Panuccio, E., Migliardi, M., ... & Sismondi,        P. (2010). Low-dose vaginal estrogens or vaginal moisturizer in breast cancer survivors with urogenital atrophy: a preliminary study. Gynecological       Endocrinology, 26(6), 404-412.
  5. ^ 1 2 Abbott-Anderson, K., & Kwekkeboom, K. L. (2012). A systematic review of sexual            concerns reported by gynecological cancer survivors. Gynecologic oncology,   124(3), 477-489.‏
  6. ^ Langellier, K. M., & Sullivan, C. F. (1998). Breast talk in breast cancer narratives.    Qualitative      Health Research, 8(1), 76-94.
  7. ^ Boquiren, V. M., Esplen, M. J., Wong, J., Toner, B., Warner, E., & Malik, N. (2016). Sexual           functioning in breast cancer survivors experiencing body image disturbance. Psycho‐    Oncology, 25(1), 66-76.
  8. ^ Skinner, K. D. (2008). Katz A: Breaking the silence on cancer and sexuality: a handbook for          healthcare providers.‏
  9. ^ Marshall, C., & Kiemle, G. (2005). Breast reconstruction following cancer: its impact on     patients' and partners' sexual functioning. Sexual and Relationship Therapy,        20(2), 155-179.‏
  10. ^ Rubin, L. R., & Tanenbaum, M. (2011). “Does that make me a woman?” Breast cancer,       mastectomy, and breast reconstruction decisions among sexual minority women.        Psychology of Women Quarterly, 35(3), 401-414.‏
  11. ^ Gallagher, J., Parle, M., & Cairns, D. (2002). Appraisal and psychological distress six months          after diagnosis of breast cancer. British Journal Of Health Psychology, 7, 365–376.
  12. ^ Hsu, T., Ennis, M., Hood, N., Graham, M., & Goodwin, P. J. (2013). Quality of life in long- term breast cancer survivors. Journal of Clinical Oncology : Official Journal of the A   merican Society of Clinical Oncology, 31(28), 3540–3548.
  13. ^ Suppli, N. P., Johansen, C., Christensen, J., Kessing, L. V., Kroman, N., & Dalton, S. O.   (2014). Increased risk for depression after breast cancer: a nationwide population-based         cohort study of associated factors in Denmark, 1998-2011. Journal of Clinical     Oncology : Official Journal of the American Society of Clinical Oncology, 32(34),                                 3831–3839.
  14. ^ Mehnert, A., Brähler, E., Faller, H., Härter, M., Keller, M., Schulz, H., … Koch, U. (2014).           Four-week prevalence of mental disorders in patients with cancer across major tumor   entities. Journal of Clinical Oncology : Official Journal of the American Society of        Clinical Oncology, 32(31), 3540–3546.
  15. ^ Ganz, P. A., Kwan, L., Castellon, S. A., Oppenheim, A., Bower, J. E., Silverman, D. H. S., …      Belin, T. R. (2013). Cognitive Complaints After Breast Cancer Treatments: Examining   the Relationship With Neuropsychological Test Performance. Journal Of The National      Cancer Institute, 105(11).
  16. ^ Elmberger, E., Bolund, C., & Lützen, K. (2000). Transforming the exhausting to energizing             process of being a good parent in the face of cancer. Health care for women      international, 21(6), 485-499.
  17. ^ Ohlen J, Holm AK. Transforming desolation into consolidation: being a mother with         life-threatening breast cancer. Health Care Women Int. 2006;27(1):18-44.
  18. ^ ביידר, ל'. פרי, ש' (2002). סרטן השד: הקונטקסט הזוגי והמשפחתי. במה: ביטאון לעובדי בריאות בנושא     מחלת הסרטן והשלכותיה. 116-121.
  19. ^ Fitch, M. I., Bunston, T., & Elliot, M. (1999). When mom's sick: changes in a mother's role and      in the family after her diagnosis of cancer. Cancer nursing, 22(1), 58-63.
  20. ^ 1 2 3 Sulik, G. A. (2010). Pink ribbon blues: How breast cancer culture undermines women's health.       Oxford University Press.
  21. ^ Riter, B. (2010). History of Breast Cancer Advocacy. Personal Reflections. Cancer Resource Centre, 5-8.
  22. ^ 1 2 3 4 5 Olson, James Stuart (2002). Bathsheba's Breast: Women, Cancer and History. Baltimore:   Johns Hopkins University Press. ISBN 978-0-8018-6936-5. OCLC 186453370.
  23. ^ Soffa, V. M. (1994). The Journey Beyond Breast Cancer: From the Personal to the Political--          Taking an Active Role in Prevention, Diagnosis, and Your Own Healing. Inner            Traditions/Bear & Co.
  24. ^ Ehrenreich, B. (2001). Welcome to cancerland. Harper’s Magazine, 303(1818), 43-53.
  25. ^ Love, S. M. (1998). Dr. Susan Loves Hormone Book: Making Informed Choices About      Menopause By. Image, 4, 28.  
  26. ^ Lerner, B. H. (2002). Breast cancer activism: past lessons, future directions. Nature Reviews          Cancer, 2(3), 225-230.‏
  27. ^ Breen, N., A. Cronin, K., Meissner, H. I., Taplin, S. H., Tangka, F. K., Tiro, J. A., & McNeel,       T. S. (2007). Reported drop in mammography: is this cause for     concern?. Cancer, 109(12), 2405-2409.‏
  28. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר, שם ] חסרים         , , https://www.cancer.org.il/download/files/maazan%20heb%202019_web.pdf
  29. ^ Arora, N. K., Finney Rutten, L. J., Gustafson, D. H., Moser, R., & Hawkins, R. P. (2007).   Perceived helpfulness and impact of social support provided by family, friends, and    health care providers to women newly diagnosed with breast cancer. Psycho‐ Oncology, 16(5), 474-486.‏
  30. ^ Ganz, P. A. (2008). Psychological and social aspects of breast cancer. Breast Cancer, 22(6).‏
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Gal_nofar/טיוטה&oldid=28199669"