משתמש:Ossiraz/אורי עמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אורי עמית ראש העיר השלישי של רמת גן (בין השנים 1983 – 1989).

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמית נולד בשנת 1933 בעיר בגדאד שבעיראק בשם עובד עבודי פאשה. אביו, יצחק עבודי פאשה, היה סוחר קרקעות מצליח שעמד בקשרים עם חברת הנפט האנגלו-עיראקית בכרכוך. הוא היה הילד הרביעי במשפחה בת 7 נפשות. משפחתה של אמו, רגינה, עלתה לישראל בשנת 1927 והתגוררה ברמת יצחק.

משפחתו של אורי עמית היתה משפחה ציונית מאוד ועוד לפני קום המדינה שמה לה למטרה לעלות לישראל. ב- 1938 עלתה המשפחה (שמנתה אז חמישה ילדים) לישראל על מנת להשתקע בה, אך בשל נסיבות אישיות עברו לגור בביירות עד שבעיצומה של מלחמת העולם השניה (ב-1941) גורשו, יחד עם כל האזרחים הזרים, מלבנון.

עם הקמתה של תנועת המחתרת החלוץ בעיראק (לאחר הפרהוד – הפוגרום ביהודי עיראק שהתחולל בהשראתו של רשיד עלי אל-כילאני, אשר שמה לה למטרה להגן על חיי היהודים, ללמד עברית, לחזק את הזיקה לישראל ולטפל בעליה, הצטרפו לארגון גם אחיותיו הבכירות כמדריכות מן השורה. כילד סייע לארגון בהעברת קשר וחומרים אחרים. תקופה זו היתה, כדבריו, התקופה המעצבת של חייו.

עלייתם של ילדי משפחת פאשה היתה פתאומית ובלתי מתוכננת. בעקבות תפיסתם של פעילי תנועה ע"י השלטונות העיראקיים, התעורר החשש שגם אחיותיו (אוריה, שעסקה בעליה, ושושנה) יוסגרו למשטרה. הם הוברחו אחד אחד, בדרכים בלתי ליגליות, לישראל (הוריהם ואחיהם הצעיר הצליחו לעלות לארץ רק בשנת 1964). אורי, בן ה- 15 וחצי, הוברח בספינה שהפליגה בחשאי משאט אל עארב אל פרס. הסירה התגלתה אולם למרבה המזל הסתפקו השומרים ביריות בלבד לעברה. מפרס הגיע אל ישראל. לאחר שהייה בת כמה חודשים במוסד בן שמן, הצטרף לחברת הנוער של קיבוץ יגור. בקיבוץ לקחו אותו תחת חסותם המחנך צבי שרף והמשורר יהודה שרת. שם עברו עליו שנים מאושרות כטרקטוריסט בפלחה, ר' ועדת החינוך ומסייע לקליטת העולים החדשים במעברה הסמוכה. את שרותו בצה"ל עשה כאחראי על קו מטוסים בחיל האויר, ולאחר השרות ירד לדרום, למפעלי הפיתוח בנגב, ועבד בסדום, אילת ותמנע. למרות גילו הצעיר נבחר כיו"ר ועד העובדים במפעל שהעסיק כ- 700 עובדים.

כממלא תפקיד זה הוצע לו להצטרף לשורותיה של מפלגת מפא"י. אז גם שינה את שמו, כמנהג הזמן, ובחר בשמו המחתרתי, אורי, וכשם משפחה את השם 'עמית' (ידיד הפועלים). הוא עבר להתגורר ברמת גן שעם השנים הפכה מעיר המבוססת על משקי עזר ביתיים לעיר מתועשת. מפעלים גדולים כ: 'אלקו'- ביהח"ר למנועים, 'עלית'- בית החרושת לממתקים, 'עסיס' ו'פרימן' – ביהח"ר למיצים, ומפעל 'ירושלמי' לחוטים. גם מלטשות היהלומים החלו לבסס את מה שלעתיד תהיה הבורסה ליהלומים.

אורי עמית הפך ליו"ר האיגוד המקצועי של אלפי העובדים בעיר. וכיהן במשך תשע שנים (1974-1983) כמזכיר מועצת פועלי רמת גן-גבעתיים. בתקופה זו התנהלו מאבקים קשים בין העובדים לבין המפעלים שהוחזקו בידים פרטיות. כשהחלה המגמה להעביר מפעלים לפריפריה (מתוך חישובים כלכליים וסיבות אקולוגיות) דאג שלעובדים יובטח המשך עבודה, פנסיה מוקדמת, פיצויים מוגדלים וקרנות בהן יישמר כספם של העובדים.

ב- 1983, התמודד מול ד"ר ישראל פלד על ראשות העיר רמת גן וזכה בבחירות. עד אז, היתה העיר, מעוזן המובהק של מפלגות הימין. בתקופתו התקדמה העיר והפכה מעיר תעשייתית, לעיר מבוססת הייטק. מתוך הבנה שרמת גן דלה בקרקעות וכי ברשותה מתחם שהוא בבחינת 'משולש זהב' הנמצא בצומת דרכים חשובה, דאג לפנות את מה שהפך עם הזמן ל'מתחם הבורסה', ולהתחיל בבניה לגובה. יחד עם זאת, על מנת לשמור על צביונה של העיר כעיר גנים, הגדיל, במקביל, את שטחי הפארקים. בתקופתו שופרו התשתיות בעיר: מים, ביוב, הקמת מכון לטיהור מים, וכבישים, והוחל בבנייתו של קניון איילון ושכונת גן ערמונים. גם תחום החינוך והתרבות זכה לתשומת לב מיוחדת ונפתחו שני מוזיאונים: מוזיאון רמת גן והפיכתו של בית אברהם קריניצי למוזיאון עירוני. בקדנציה זו גם שופרה הגביה בעיר ובסופה נותר בקופת העיריה סכום כסף ניכר עבור השקעות עתידיות.

אורי עמית נישא פעמיים. מנשואיו הראשונים נולד בנו היחיד. עמית הלך לעולמו ב- 18 באוקטובר 2011 ונטמן בבית העלמין בהרצליה שם טמונים גם הוריו ואחיו.